 דין הבהמה והעוף שווים בכל הפסולים הללו (ולא נזכר כאן רובע מכיוון שלא ייתכן שעוף ירבע אדם — בבלי זבחים פה,ב).

אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף שֶׁנִּרְבַּע וכו'

ביאור

 לעבודה זרה (כמפורט לקמן הל' ד-ח). 

הֻקְצָה אוֹ נֶעֱבַד

 ערוה"ש העתיד קדשים סי' נה-נו. 

פסקים ושיטות

א אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף שֶׁנִּרְבַּע, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם, אוֹ הֻקְצָה, אוֹ נֶעֱבַד — הַכֹּל פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

ב הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם, אִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים — הֲרֵי הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף נִסְקָלִין, וּבְשָׂרָן אָסוּר בַּהֲנָיָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאֵלּוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לַגָּבֹהַּ.

 הלכות איסורי ביאה א,טז.

הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע

וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם

 הלכות מאכלות אסורות ד,כב. 

וּבְשָׂרָן אָסוּר בַּהֲנָיָה

 אף שאין סוקלים את הבהמה במקרים אלו מכיוון שאין שני עדים, די בעד אחד לפסול מהקרבה על המזבח, שהרי עד אחד נאמן באיסורים (ראה בבלי קידושין סו,א).  

כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד... אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים

וּבַמֶּה אָמְרוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ? בְּשֶׁהָיוּ מֻתָּרִין לַהֶדְיוֹט, כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד וְהַבְּעָלִים שׁוֹתְקִין, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵד כְּלָל. הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד וְהַבְּעָלִים מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ — הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין אַף לַמִּזְבֵּחַ.

ג בְּהֵמָה שֶׁשִּׂחֲקוּ בָּהּ וְהִגִּיחוּהָ עַד שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם — הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה לַמִּזְבֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַּאֲנוּסָה.

 גרמו לה שתיגח ותהרוג אדם בדרך משחק או ספורט (שור זה גם אינו חייב מיתה אם הזיק — הלכות נזקי ממון ו,ה). 

שֶׁשִּׂחֲקוּ בָּהּ וְהִגִּיחוּהָ

 ולפני גיל זה אין ביאת האיש והאישה נחשבים כביאה (הלכות אישות יא,ג; ואין שיעור לגיל הבהמה הרובעת או הנרבעת — הלכות איסורי ביאה א,טז).  

הָאָדָם שֶׁרְבָעָהּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד... הָאִשָּׁה הַנִּרְבַּעַת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד

 ולדעת הראב"ד הבהמה נפסלת גם כשבעלה קטנה או קטן. 

וְאִם הָאָדָם הוּא שֶׁנִּרְבַּע מִן הַבְּהֵמָה וכו'

אֵין הַבְּהֵמָה נִפְסֶלֶת מִשּׁוּם רוֹבֵעַ אוֹ נִרְבָּע עַד שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם שֶׁרְבָעָהּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בֵּין יִשְׂרְאֵלִי בֵּין גּוֹי אוֹ עֶבֶד, הוֹאִיל וּרְבָעָהּ אָדָם — נִפְסְלָה. וְאִם הָאָדָם הוּא שֶׁנִּרְבַּע מִן הַבְּהֵמָה — אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה הַנִּרְבַּעַת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, אוֹ יְהִי הָאִישׁ הַנִּרְבָּע בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. 

 יכינו אותו על ידי מעשה (רחיצה וכדומה) לעבודה או להקרבה (ראה הלכות עבודה זרה ח,א, תפא"י תמורה ו,א). 

יַעַבְדוּ בּוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה

 בדיבור בלבד, שהקדישו אותה לשם עבודה זרה. 

אֲבָל בִּדְבָרִים

 לדעת הרמב"ם ולדעת רש"י בלשון ראשון (תמורה כט,א) מדובר כאן בבהמה שהקצו אותה להקרבה או לשימוש אחר שישמש את העבודה זרה, והבהמה אינה נעשית מוקצה עד שיעשו בה מעשה. ולדעת הראב"ד ורש"י בלשון שני (שם) מדובר בבהמה שהוקצתה לשם עבודה זרה, והיא נאסרת מיד כשמקצים אותה, ואם הכמרים גזזו אותה או עשו בה שימוש אחר לצרכם, ביטלו את הקצאתה לעבודה זרה ואז מותר  להקריבה. 

מֵאֵימָתַי תִּפָּסֵל הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף מִשּׁוּם מֻקְצֶה

ד מֵאֵימָתַי תִּפָּסֵל הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף מִשּׁוּם מֻקְצֶה? מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ בָּהֶן הַכּוּמָרִין מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁיָּגֹזּוּ אוֹתוֹ אוֹ יַעַבְדוּ בּוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל בִּדְבָרִים אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מֻקְצֶה, שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה.

 כיוון שהקדיש את הבהמה, כבר אינה שלו, ואינו יכול להקצותה לעבודה זרה. 

אוֹ שֶׁהִקְצָה שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁוֹ

ה הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בֵּין שֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, בֵּין לִפְנֵי הַקְדָּשָׁה בֵּין לְאַחַר הַקְדָּשָׁה — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הַמֻּקְצֶה: אִם הָיָה שֶׁלּוֹ וְהִקְצָה קֹדֶם שֶׁיַּקְדִּישׁ — נִפְסַל; הִקְצָה שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהִקְצָה שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁוֹ — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁאֵין אָדָם מַקְצֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

 שעבדו את הבהמה עצמה לעבודה זרה.

הַנֶּעֱבָד

כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

 כשעבד דבר שלא נעשה ולא השתנה בידי אדם (כגון בהמה), לא נאסר הנעבד בהנאה להדיוט, אבל ציפויו אסור בהנאה (הלכות עבודה זרה ח,א, ח,ז), ובוודאי שאסור למזבח. 

וְהַנֶּעֱבָד הוּא וְכָל מַה שֶּׁעָלָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ

ולדעת הראב"ד אינו אוסר בהמה של חברו אלא כשעשה מעשה בגופה. 

הַנֶּעֱבָד... בֵּין שֶׁל חֲבֵרוֹ

ו הַנֶּעֱבָד, בֵּין שֶׁעָבַד שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, בֵּין לִפְנֵי הֶקְדֵּשׁ בֵּין לְאַחַר הֶקְדֵּשׁ — הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְיִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם קָבוּעַ וְיִפָּדֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַנֶּעֱבָד — הוּא וְכָל מַה שֶּׁעָלָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכָּל צִיפּוּיֵי נֶעֱבָד אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. אֲבָל הַמֻּקְצֶה — הוּא אָסוּר, וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ.

 שהרי לא נעשה ולא השתנה בידי אדם.

הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְהַר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה

 אבל אין בכוחו לאסור מעיין שמימיו משמשים את הרבים (בבלי עבודה זרה מז,א).

הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ בְּאַרְצוֹ

 לניסוך המים בחג סוכות (הלכות תמידין ומוספין י,ו).

מֵימָיו פְּסוּלִין לְנַסֵּךְ

 אילן שניטע לשם עבודה זרה ונאסר בהנאה (הלכות עבודה זרה ח,ג), ולאחר מכן ביטלוה מלהיות עבודה זרה באופן שמתירה בהנאה (שם ח,ח).

אֲשֵׁרָה שֶׁבָּטְלָה

 עצים להדלקה על גבי מערכות האש שבמזבח. 

גְּזָרִין לַמַּעֲרָכָה

 שהיו מנגנים בהן במקדש (ומדובר בחצוצרות שבהן ניגנו הלוויים, ולא באלו שניגנו בהן הכהנים שהיו עשויות מכסף — ראה הלכות כלי המקדש ג,ד-ה, ריק"ו).

וְקַרְנֶיהָ פְּסוּלִין לַחֲצוֹצְרוֹת

 עצמות רגלי הבהמה שימשו לעשיית חלילים.

וְשׁוֹקֶיהָ לַחֲלִילִין

 מיתרים לכלי נגינה, כגון כינורות וכדומה. 

וּבְנֵי מֵעֶיהָ לְנִימִין

 ומרש"י (עבודה זרה מו,ב) משמע שאבניו אסורות אף לבניין בית המקדש (רדב"ז).  

הֲרֵי אֲבָנָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ

ז הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְהַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה — הֲרֵי אֲבָנָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ בְּאַרְצוֹ — הֲרֵי מֵימָיו פְּסוּלִין לְנַסֵּךְ. אֲשֵׁרָה שֶׁבָּטְלָה — אֵין מְבִיאִין מִמֶּנָּה גְּזָרִין לַמַּעֲרָכָה. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה — כְּשֵׁם שֶׁנִּפְסְלָה לַמִּזְבֵּחַ כָּךְ צֶמֶר שֶׁלָּהּ פָּסוּל לְבִגְדֵי כְּהֻנָּה, וְקַרְנֶיהָ פְּסוּלִין לַחֲצוֹצְרוֹת, וְשׁוֹקֶיהָ לַחֲלִילִין, וּבְנֵי מֵעֶיהָ לְנִימִין — הַכֹּל פָּסוּל.

ח כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה.

 נראה שמשפט זה הוא נימוק וסיכום למה שכתוב לפני כן (הר המוריה). וייתכן שבא להוסיף ולאסור דבר שיש בו שם עבודה זרה אפילו ביחס לדברים שאינם קשורים למקדש (ערוה"ש נה,כ; וראה הלכות ציצית א,יא, הלכות לולב ח,א). 

כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ

 מתנה הניתנת תמורת בעילה אסורה, מתנה זו פסולה מלקרב על גבי המזבח (לעיל ג,ז).

אֶתְנָן

 זונה כאן היא אישה שאינה בת ישראל או בת ישראל שאסור לבועל לשאתה, כפי שהולך ומבאר.

הָאוֹמֵר לְזוֹנָה וכו'

 אסורה להינשא לו באיסור כרת או באיסור לא תעשה (ראה הלכות אישות א,ה, א,ז).

יִשְׂרְאֵלִית שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין

 למרות שביאה זו היא ביאת איסור, אין איסור לשאתה ולכן לא נחשבת זונה. 

אֲבָל הַפְּנוּיָה... אֶתְנַנָּהּ מֻתָּר

 ולדעת התוספות (תמורה כט,ב) אתנן אישה ישראלית הוא אתנן שניתן לאישה שנבעלה בעבר לאחר מהאסורים לה באיסור כרת או מיתה (ונחשבת כזונה לכהונה), אפילו אם מקבלת את האתנן מאדם המותר לבוא עליה כעת (ויש שכתבו שגם הרמב"ם מסכים לזה, ערוה"ש נו,ו) או אתנן הניתן לפנויה המפקירה את עצמה לכול (וראה מג"א או"ח קנג ס"ק מח, בה"ל שם וליקו"ה תמורה כט,ב). 

אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו וכו'

 כמה מן האחרונים כתבו שאתנן פנויה אפילו כשהיא נידה מותר (ערוה"ש נו,ח, פמ"ג ומחה"ש או"ח קנג ס"ק מח), והליקו"ה (תמורה כט,ב) נוטה להחמיר באתנן פנויה נידה. 

אֵי זֶה הוּא אֶתְנָן? הָאוֹמֵר לְזוֹנָה: 'הֵא לָךְ דָּבָר זֶה בִּשְׂכָרִיךְ' — אֶחָד זוֹנָה גּוֹיָה, אוֹ שִׁפְחָה, אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל הַפְּנוּיָה, אֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן — אֶתְנַנָּהּ מֻתָּר. וְכֵן אִשְׁתּוֹ נִדָּה — אֶתְנַנָּהּ מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֶרְוָה.

 אף שהנישואין תופסים בחייבי לאווין (הלכות אישות ד,יא), אם שילם על בעילתה נחשב התשלום לאתנן. 

נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין כָּל שֶׁיִּתֵּן לָהּ מֵחֲמַת בְּעִילָה הֲרֵי זֶה אֶתְנָן

נתן מתנה לזכר כדי לבעלו.

 וְהַזְּכוּר

 ולדעת תוספות (שם) אין אתנן איסורי לאווין, אסור למזבח (ועיין משנ"ב קנג,קיא). ויש שכתבו שלדעת הרמב"ם גם אתנן של איסורי עשה אסור למזבח (ערוה"ש נו,ט, מנ"ח תקעא).

נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין כָּל שֶׁיִּתֵּן לָהּ מֵחֲמַת בְּעִילָה הֲרֵי זֶה אֶתְנָן וְאָסוּר

 יש שכתב שלכתחילה אין להקריב אתנן זה כיוון שהוא מאוס (רדב"ז). 

נָתְנָה הָאִשָּׁה אֶתְנָן לַבּוֹעֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן

ט נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין — כָּל שֶׁיִּתֵּן לָהּ מֵחֲמַת בְּעִילָה, הֲרֵי זֶה אֶתְנָן וְאָסוּר. וְהַזְּכוּר — אֶתְנַנּוֹ אָסוּר. נָתְנָה הָאִשָּׁה אֶתְנָן לַבּוֹעֵל — הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן.

 ונחשב אתנן אפילו שהבועל לא נתנו ישירות לנבעלת.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ וכו'

הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר

י הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הֵא לְךָ דָּבָר זֶה, וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי הָעִבְרִי' — הֲרֵי זֶה אֶתְנָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים — הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהוּא הַדִּין בְּאוֹמֵר לְזוֹנָה: 'הֵא לָךְ דָּבָר זֶה וְהִבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי הַיִּשְׂרְאֵלִי' — הֲרֵי זֶה אֶתְנָן.

יא פָּסַק עִם הַזּוֹנָה שֶׁיִּתֵּן לָהּ טָלֶה אֶחָד, וְנָתַן לָהּ הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ נָתַן לָהּ אֶלֶף — כֻּלָּן אֶתְנָן וַאֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. נָתַן לָהּ אֶתְנַנָּהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, אֶלָּא אָמַר לָהּ: 'יְהִי אֶצְלִיךְ עַד שֶׁאָבֹא עָלַיִךְ' — כְּשֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ יֵאָסֵר.

 שבזמן שקרב הקרבן, עדיין לא נעשה אתנן.

קָדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ כָּשֵׁר

 כשתסכימי להיבעל, יהיה החפץ קנוי כבר מעכשיו. [הערה: הרמב”ם בפה”מ מנקד את המילה אימתי: אַמָּתַי.]

אֵימָתַי שֶׁתֵּרָצִי לוֹ קְנִי אוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו

 אלא הקנה לה משעה שיבוא אליה. 

אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ כֵּן

 יש שכתבו שרק אם נתן לה את כולם יחד נחשבים כולם אתנן, אבל אם נתן לה ואחר כך הוסיף לתת לה עוד, לא נחשבת הנתינה השנייה אתנן (ליקו"ה תמורה כט,א, ערוה"ש נו,יב). 

פָּסַק עִם הַזּוֹנָה שֶׁיִּתֵּן לָהּ טָלֶה אֶחָד וְנָתַן לָהּ הַרְבֵּה

קָדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ — כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לָהּ בְּעֵת שֶׁנָּתַן: 'אֵימָתַי שֶׁתֵּרָצִי לוֹ קְנִי אוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו'. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ כֵּן — אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַקְרִיב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהּ.

וְאִם קָרַב נִרְצָה

יב קָדְמָה וְהִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ — הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא אֶתְנָן, הוֹאִיל וּבָא עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁתַּקְרִיבֶנּוּ, אוֹ אֵינוֹ אֶתְנָן, שֶׁהֲרֵי הִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם בִּיאָה. לְפִיכָךְ לֹא יַקְרִיב, וְאִם קָרַב — נִרְצָה.

 גויים קונים מטלטלים גם ללא משיכה (ראה הלכות זכייה ומתנה א,יד), ולכן כשייחד לגויה טלה מסוים בשכרה, היא קונה אותו בשעת הביאה והוא נאסר משום אתנן.

בְּגוֹיָה שֶׁאָמַר לָהּ בְּטָלֶה זֶה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מְשִׁיכָה

 וכאשר החפץ נמצא בחצרה היא קונה אותו גם ללא משיכה (שם ד,ח).

אוֹ בְּיִשְׂרְאֵלִית שֶׁהָיָה הַטָּלֶה בַּחֲצֵרָהּ

 ולמרות שלא הקנה לה מיד את הטלה המונח בחצרה, כיוון שכבר בשעת הביאה הוא הקצה אותו לתשלום במקרה שלא ישלם, נחשב הטלה אתנן. 

וְאָמַר לָהּ אִם לֹא אֶתֵּן לָךְ מָעוֹת בְּיוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הוּא שֶׁלָּךְ

 שהטלה שנשלח לאחר זמן אינו נחשב כאתנן אלא כפריעת חוב בלבד.  

הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן

יג בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ, וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ, אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים — הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּגוֹיָה שֶׁאָמַר לָהּ: 'בְּטָלֶה זֶה', שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מְשִׁיכָה, אוֹ בְּיִשְׂרְאֵלִית שֶׁהָיָה הַטָּלֶה בַּחֲצֵרָהּ, וְאָמַר לָהּ: 'אִם לֹא אֶתֵּן לָךְ מָעוֹת בְּיוֹם פְּלוֹנִי, הֲרֵי הוּא שֶׁלָּךְ'. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: 'הִבָּעֲלִי לוֹ בְּטָלֶה' סְתָם, וּבָא עָלֶיהָ, וּלְאַחַר זְמַן שָׁלַח לָהּ טָלֶה — הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן.

 מחיר כלב שאסור בהקרבה על המזבח (כמבואר לקמן הט"ז).

וּמְחִיר

 הקרבים כמנחות על המזבח. 

וְיַיִן שֶׁמֶן וְסֹלֶת

יד אֵין אָסוּר מִשּׁוּם אֶתְנָן וּמְחִיר אֶלָּא גּוּפָן, לְפִיכָךְ אֵינוֹ חָל אֶלָּא עַל דָּבָר הָרָאוּי לִקְרַב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כְּגוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְתוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה וְיַיִן שֶׁמֶן וְסֹלֶת. נָתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קָרְבָּן — הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.

טו נָתַן לָהּ חִטִּים וְעָשָׂת אוֹתָן סֹלֶת, זֵיתִים וְעָשָׂת אוֹתָן שֶׁמֶן, עֲנָבִים וְעָשָׂת אוֹתָן יַיִן — הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים, שֶׁכְּבָר נִשְׁתַּנּוּ.

בֶּהֱמַת קָדָשִׁים

 אדם שהקדיש בהמה לפסח או לחגיגה יכול למנות אחרים לקרבן תמורת תשלום, וכאן מדובר שמינה אותה על הקרבן תמורת הבעילה.

וַאֲפִלּוּ מִנָּה אוֹתָהּ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ

 כאשר נתייאשו הבעלים והעביר את החפץ לרשות הזונה (שינוי רשות — ראה הלכות גנבה ה,ג), יוצא החפץ מרשות הבעלים ונאסר משום אתנן.

אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים

וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה

 ולדעת רש"י (תמורה ל,ב) והראב"ד גם בעופות לא חל איסור אתנן על המוקדשים אלא על החולין בלבד. 

אֲבָל אִם נָתַן לָהּ עוֹפוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻקְדָּשִׁין אֶתְנָן חָל עֲלֵיהֶן וַאֲסוּרִין

נָתַן לָהּ בֶּהֱמַת קָדָשִׁים בְּאֶתְנַנָּהּ — לֹא נֶאֶסְרָה לַמִּזְבֵּחַ, וַאֲפִלּוּ מִנָּה אוֹתָהּ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ בְּאֶתְנַנָּהּ — לֹא נִפְסְלוּ הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶן גָּבֹהַּ מִשָּׁעָה שֶׁהֻקְדְּשׁוּ. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ — לֹא פְּסָלוֹ, שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ עוֹפוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻקְדָּשִׁין — אֶתְנָן חָל עֲלֵיהֶן, וַאֲסוּרִין. וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה הוּא זֶה. 

טז אֵי זֶה הוּא מְחִיר כֶּלֶב? זֶה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה'. וְכֵן אִם הֶחֱלִיף כֶּלֶב בְּכַמָּה בְּהֵמוֹת אוֹ עוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — כֻּלָּן אֲסוּרוֹת לַמִּזְבֵּחַ.

 תשעת הטלאים שקיבל השותף שלקח גם את הכלב, מותרים שהרי לא הוחלפו בכלב.

שֶׁעִם הַכֶּלֶב מֻתָּרִין

 עשרת הטלאים שלקח השותף השני.

אֲבָל הָעֲשָׂרָה שֶׁכְּנֶגְדוֹ

 אם אחד מהטלאים מחירו כמחיר הכלב או יותר ממחיר הכלב, אנו אומרים שטלה זה הוחלף בכלב, ושאר הטלאים מותרים.

אִם יֵשׁ אֶחָד מֵהֶן דָּמָיו כִּדְמֵי הַכֶּלֶב וכו'

 כשאף טלה אינו שווה למחיר הכלב, אנו אומרים שדמי הכלב מעורבים בכל הטלאים וכולם אסורים. 

וְאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן דָּמָיו פְּחוּתִין מִדְּמֵי הַכֶּלֶב וכו'

 ויש שפסקו שכל הטלאים נאסרים (ליקו"ה ע"פ תוס' תמורה ל,א). 

אֲבָל הָעֲשָׂרָה שֶׁכְּנֶגְדוֹ אִם יֵשׁ אֶחָד מֵהֶן דָּמָיו כִּדְמֵי הַכֶּלֶב... וּשְׁאָרָן מֻתָּר

יז שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, זֶה לָקַח עֲשָׂרָה טְלָאִים וְזֶה לָקַח תִּשְׁעָה וְכֶלֶב: שֶׁעִם הַכֶּלֶב מֻתָּרִין, אֲבָל הָעֲשָׂרָה שֶׁכְּנֶגְדוֹ: אִם יֵשׁ אֶחָד מֵהֶן דָּמָיו כִּדְמֵי הַכֶּלֶב אוֹ יָתֵר עַל דְּמֵי הַכֶּלֶב — מוֹצִיאוֹ מִן הָעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד הַכֶּלֶב, וְיִהְיֶה מְחִירוֹ, וּשְׁאָרָן מֻתָּר; וְאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן דָּמָיו פְּחוּתִין מִדְּמֵי הַכֶּלֶב — הֲרֵי הָעֲשָׂרָה כֻּלָּן אֲסוּרִין.

נִשְׁתַּנָּה הַמְּחִיר וכו'

 הנותן תשלום תמורת הזכות לבעול כלבה.

אֶתְנַן כֶּלֶב

 הקונה זונה לשפחה (התשלום תמורת גופה ולא תמורת הבעילה שלה).

וּמְחִיר זוֹנָה

 שייעשו כספי הקדש וירכשו בהם את צרכי המקדש.

אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב מֻתָּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת

 בדרך כלל לא משתמשים בגופם לצרכי המקדש.

שֶׁהֲרֵי הֵן מִשְׁתַּנִּין

 גם כאשר הקדישו אתנן לבדק הבית אין להשתמש בגוף האתנן עצמו למקדש, לדוגמה כאשר הקדישו זהב שניתן כאתנן לבדק הבית, אין לעשותו ציפוי לבית המקדש. 

אֲבָל גּוּפוֹ שֶׁל אֶתְנָן לֹא יַעֲשֶׂה רִקּוּעִים לַבַּיִת

 והוא הדין אם שילם לזונה על מנת שתשכב עם כלבו, אין נאסר האתנן הזה (תוספות תמורה ל,ב). 

יח נִשְׁתַּנָּה הַמְּחִיר, כְּגוֹן שֶׁהֶחֱלִיף כֶּלֶב בְּחִטִּים וְנַעֲשׂוּ סֹלֶת — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה — מֻתָּרִין. אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב — מֻתָּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי הֵן מִשְׁתַּנִּין, אֲבָל גּוּפוֹ שֶׁל אֶתְנָן לֹא יַעֲשֶׂה רִקּוּעִים לַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכָל נֶדֶר" (דברים כג,יט) — לְהָבִיא אֶת הָרִקּוּעִים.

א אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף שֶׁנִּרְבַּע, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם, אוֹ הֻקְצָה, אוֹ נֶעֱבַד — הַכֹּל פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.