 הקדשות של דברים שאינם מיועדים למזבח ומשתמשים בהם (או בדמיהם) לצורך תיקון המקדש ושאר צרכיו.

מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת

ביאור

מָעַל

 ערוה"ש העתיד קדשים סי' קסה-קסז. 

פסקים ושיטות

א אָסוּר לְהֶדְיוֹט לֵהָנוֹת מִקָּדְשֵׁי יי, בֵּין מִדְּבָרִים הַקְּרֵבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִקָּדְשֵׁי יי — מָעַל.

 בשבועות מקריבים שני כבשים שלמים. הקרבת הכבשים מתירה את אכילת שתי הלחם המובאים אתם (הלכות תמידין ומוספין ח,יא).

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר זְרִיקַת דַּם שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים

 אף שזר שאוכל דברים אלו עובר על לא תעשה (הלכות מעשה הקרבנות יא,ח), מכיוון שמותרים לכהנים, אין בהם דין מעילה.

אֲפִלּוּ אָכַל הַזָּר מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וכו'

 וכעת אסורים באכילה לכולם, והאוכל מהם עובר על לא תעשה (הלכות פסולי המוקדשין יח,ג-ד). 

וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ וְנֶאֶסְרוּ בַּאֲכִילָה

ב דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בַּאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת, כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אַחַר זְרִיקַת דָּמָן אוֹ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר זְרִיקַת דַּם שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים — אֵין בָּהֶן מְעִילָה. אֲפִלּוּ אָכַל הַזָּר מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, הוֹאִיל וְהֵן מֻתָּרִין לְמִקְצָת בְּנֵי אָדָם לֵהָנוֹת בָּהֶן — כָּל הַנֶּהֱנֶה מֵהֶן לֹא מָעַל. וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ וְנֶאֶסְרוּ בַּאֲכִילָה, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הֶתֵּר — אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה.

ג כָּל הַמּוֹעֵל בְּזָדוֹן — לוֹקֶה, וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּגַם מִן הַקֹּדֶשׁ בְּרֹאשׁוֹ. וְאַזְהָרָה שֶׁל מְעִילָה, מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וכו' וּנְדָרֶיךָ" (דברים יב,יז, ושם: וְכָל נְדָרֶיךָ) — מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לָאוֹכֵל בְּשַׂר עוֹלָה, הוֹאִיל וְכֻלָּהּ לַיי. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל קֹדֶשׁ שֶׁהוּא לַיי לְבַדּוֹ, בֵּין מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אִם נֶהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה — לוֹקֶה.

 מחיר הקרן של מה שפגם ללא תוספת.

בְּרֹאשׁוֹ

 איסור אכילת 'נדריך' מתייחס לאכילת בשר עולה (ראה גם הלכות מעשה הקרבנות יא,א).

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לָאוֹכֵל בְּשַׂר עוֹלָה

שֶׁהוּא לַיי לְבַדּוֹ

 מוסיף רבע על הקרן, ולאחר ההוספה התוספת היא חמישית מכל מה שמביא (לקמן ה"ה).

מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ

כבש בן שנתיים בשווי שני מטבעות של סלע.

אַיִל בִּשְׁנֵי סְלָעִים

מָעַל בִּשְׁגָגָה — מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ, וּמֵבִיא אַיִל בִּשְׁנֵי סְלָעִים וּמַקְרִיבוֹ אָשָׁם, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא אֲשַׁם מְעִילוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יי וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ וכו' וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ" וכו' (ויקרא ה,טו-טז). וְשִׁלּוּם הַקֶּרֶן בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ עִם הֲבָאַת הַקָּרְבָּן — מִצְוַת עֲשֵׂה.

 כל עוד לא הביאם נשאר עליו חטא. 

מְעַכְּבִין הַכַּפָּרָה

 הבאת האיל ותשלום הקרן.  

אַיִל וְאָשָׁם

ד תַּשְׁלוּם הַקֶּרֶן וַהֲבָאַת הָאָשָׁם מְעַכְּבִין הַכַּפָּרָה, וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּאֵיל הָאָשָׁם" (ויקרא ה,טז) — אַיִל וְאָשָׁם מְעַכְּבִין, וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

 הביא את הקרבן לפני תשלום הקרן.

הֵבִיא מְעִילָתוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ

 אף שהחומש לא הוקדש באופן ישיר להקדש, הנהנה ממנו משלם על המעילה כשם שמשלם על כל מעילה – מביא את מחיר החומש כקרן, ומוסיף עליו חומש.

וְהַחֹמֶשׁ הֲרֵי הוּא כִּתְחִלַּת הַהֶקְדֵּשׁ וְאִם נֶהֱנָה בּוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ

 הלכות תרומות י,כו, הלכות מעשר שני ה,א, הלכות ערכין וחרמין ד,ה.

וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים

 כשמוסיף רבע מהקרן על הקרן, התוספת היא חמישית מכל מה שמשלם. וכגון שהקרן מאה צריך להוסיף עשרים וחמש שהם רבע ממאה, וחמישית ממאה עשרים וחמש שהוא הסך הכולל שמשלם. 

שֶׁהַחֹמֶשׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִן הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה

ה הֵבִיא מְעִילָתוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ — לֹא יָצָא. נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם מָעַל אוֹ לֹא מָעַל — פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַקָּרְבָּן. וְהַחֹמֶשׁ הֲרֵי הוּא כִּתְחִלַּת הַהֶקְדֵּשׁ, וְאִם נֶהֱנָה בּוֹ — מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהַחֹמֶשׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִן הַקֶּרֶן, עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה.

 כגון בהמת קדשים שמתה (לקמן ג,א). 

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן וכו'

 לדעת הרמב"ם ורש"י (מעילה י,ב) בכל הדברים שאסור ליהנות מהם, יש מעילה מדברי סופרים והנהנה משלם קרן. ולדעת תוספות (מעילה יב,ב) רק בדבר שנאמר עליו שיש בו מעילה מדרבנן הנהנה משלם קרן, אבל בדבר שנאמר בו סתם שאסור ליהנות ממנו — הנהנה אינו משלם (ראה ריק"ו לקמן ג,יג). 

וְהַנֶּהֱנֶה מֵהֶן מְשַׁלֵּם קֶרֶן בִּלְבַד וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ

ו יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַנֶּהֱנֶה מֵהֶן — מְשַׁלֵּם קֶרֶן בִּלְבַד, וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ, וְאֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם.

 ראה לקמן הי"ב לגבי איסור גיזה ועבודה בקדשי בדק הבית.

כָּל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ

וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדָשִׁים

 הגיזה והעבודה נאסרו בכל מיני הבהמות (ולא רק עבודה בשור וגיזה בצאן).

וְהַגּוֹזֵז אֶת הַשּׁוֹר אוֹ הָעוֹבֵד בַּצֹּאן לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה

 תלישת צמר ביד אינה אסורה מהתורה כתלישה בכלי (ולפעמים היא מותרת אף לכתחילה – ראה לקמן הל' י-יא). 

וְתוֹלֵשׁ אֵינוֹ כְּגוֹזֵז

 שיגזוז צמר שאפשר לטוות ממנו חוט באורך ארבעה טפחים שהם פעמיים המרחק שבין האגודל והאצבע (רוחב סיט). שיעור זה הוא השיעור לחיוב של העובר על מלאכת גוזז בשבת (הלכות שבת ט,ז). 

כְּדֵי רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל וכו'

אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה

ז כָּל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים — אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ" (דברים טו,יט), וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדָשִׁים. וְהַגּוֹזֵז אֶת הַשּׁוֹר אוֹ הָעוֹבֵד בַּצֹּאן — לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְתוֹלֵשׁ אֵינוֹ כְּגוֹזֵז. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּגְזֹז כְּדֵי רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל; לֹא יְהִי זֶה חָמוּר מִשַּׁבָּת.

סְפֵק קָדָשִׁים כְּגוֹן וכו'

ח סְפֵק קָדָשִׁים, כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁהִיא סְפֵק בְּכוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ — הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה, וְהַגּוֹזֵז אוֹ הָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה.

ט בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וְנִפְדָּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ — אֵינָהּ מֻתֶּרֶת בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה, וַהֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁתִּשָּׁחֵט. נִשְׁחֲטָה אַחַר פִּדְיוֹנָהּ — הֻתְּרָה בַּאֲכִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לַמִּזְבֵּחַ — אֵינָהּ אֲסוּרָה בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם.

שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וְנִפְדָּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

 נשאר עליה איסור גיזה ועבודה כפי שהיה לפני הפדיון. 

וַהֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ

נִשְׁחֲטָה אַחַר פִּדְיוֹנָהּ הֻתְּרָה בַּאֲכִילָה

 הקדישו אותם תמימים ואחר כך נפל בהם מום.

בְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן

 הקדישו אותם כשהם בעלי מום עובר (שהקרבן פסול להקרבה עד שיעבור המום) ואחר כך נפל בהם מום קבוע. באופנים אלו חלה קדושה גמורה על גופם לפני שנעשו בעלי מום ונפסלו לגמרי מהקרבה.

קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן

 כאשר כבר מתחילת ההקדש הייתה פסולה לחלוטין מהקרבה, לא חלה קדושה על גופה אלא על דמיה בלבד (שם הי"א).

הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לַמִּזְבֵּחַ אֵינָהּ אֲסוּרָה וכו'

 ככל קדשי בדק הבית האסורים בגיזה ועבודה מדבריהם (לקמן הי"ב). 

אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם

 קדושת הבכור והמעשר אינה מכוח הקדשה בפה, אלא קדושתם מרחם (בכור) או ביציאתם מהדיר (הבהמה העשירית שיוצאת מהדיר קדושה בקדושת מעשר, הלכות בכורות ז,א), ולכן קדושתם חלה גם על בעלי מומים.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן וכו'

 ההרבעה נחשבת כעבודה האסורה בבהמת קדשים (מל"מ; וראה הלכות כלאיים ט,יא בעניין איסור כלאיים בהרבעת בהמת פסולי המוקדשין). 

וְאָסוּר לְהַרְבִּיעַ בַּבְּכוֹר אוֹ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין

נִפְדָּת — הֲרֵי זוֹ כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר, וְתֵצֵא לַחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין מִתְּחִלָּתָן, וְאֵינָן יוֹצְאִין לַחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד לְעוֹלָם. וְאָסוּר לְהַרְבִּיעַ בַּבְּכוֹר אוֹ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. 

י מֻתָּר לִתְלֹשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לְכַתְּחִלָּה מִן הַקֳּדָשִׁים כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמּוּם לְמֻמְחֶה. וְאוֹתוֹ הַשֵּׂעָר שֶׁתָּלַשׁ אוֹ שֶׁנָּשַׁר מִן הַבְּהֵמָה, אִם מִן הַבְּכוֹר אוֹ מִן הַמַּעֲשֵׂר הוּא — הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁיִּשָּׁחֲטוּ מִפְּנֵי מוּמָן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתָם, הוֹאִיל וְאֵינָם בָּאִין לְכַפָּרָה.

 ביד. ויש להשאירו מסובך בצמר כמו בתולש לשחוט, האמור לקמן הי"א (מל"מ).

מֻתָּר לִתְלֹשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לְכַתְּחִלָּה

 התרת בכור להישחט במומו נעשית על ידי מומחה שהוסמך לכך על ידי נשיא הסנהדין (הלכות בכורות ג,א).

לְהַרְאוֹת הַמּוּם לְמֻמְחֶה

 בהיתר כדי להראות למומחה.

וְאוֹתוֹ הַשֵּׂעָר שֶׁתָּלַשׁ

 כיוון שהבכור והמעשר אינם מכפרים, יש חשש שמא ישאיר אותם כדי ליהנות מהצמר שלהם ולא יזדרז להקריבם.  

גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתָם הוֹאִיל וְאֵינָם בָּאִין לְכַפָּרָה

 אם ייפול בהם מום והם יישחטו (לאחר פדיון), יהיה מותר להשתמש בשער אפילו אם נשר לפני שנפל בבהמה מום.

הַנּוֹשֵׁר מִן הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם מֻתָּר בַּהֲנָיָה לְאַחַר שְׁחִיטָתָן מִפְּנֵי מוּמָן

 אף שעולה מכפרת על ביטול עשה, עיקרה אינו לכפרת חטא אלא נדבת הלב (בבלי בכורות כו,ב).

וְאִם נִתְלַשׁ מִן הָעוֹלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק

 אבל שער שתלש באיסור אסור בכל הקדשים, תמימים ובעלי מומים (ריק"ו).

שֶׁהֲרֵי לֹא תָּלַשׁ בְּיָדוֹ

 והמעשר, ששניהם אינם באים לכפרה, וגזרו איסור בשערם גם כשנתלש לאחר שנעשו בעלי מום (הלכות בכורות ג,יא). 

חוּץ מִן הַבְּכוֹר

מֻתָּר לִתְלֹשׁ אֶת הַשֵּׂעָר... כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמּוּם לְמֻמְחֶה

 ולדעת רש"י (בכורות כו,א) גם שער שאר הקרבנות אסור בהנאה. 

וְכָל שֶׁיִּתָּלֵשׁ מִכָּל הַקֳּדָשִׁים אַחַר שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה... חוּץ מִן הַבְּכוֹר

אֲבָל צֶמֶר הַנּוֹשֵׁר מִן הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם — מֻתָּר בַּהֲנָיָה לְאַחַר שְׁחִיטָתָן מִפְּנֵי מוּמָן; הוֹאִיל וּלְכַפָּרָה הֵן בָּאִין, אֵינוֹ מַשְׁהֶה אוֹתָן. וְאִם נִתְלַשׁ מִן הָעוֹלָה — הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְכָל שֶׁיִּתָּלֵשׁ מִכָּל הַקֳּדָשִׁים אַחַר שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם — הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה, שֶׁהֲרֵי לֹא תָּלַשׁ בְּיָדוֹ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, שֶׁאַף הַנִּתְלָשׁ מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם אָסוּר בַּהֲנָיָה. 

 לא יטול את השער התלוש אלא ישאירו מסובך בצמר (ובדומה לכך התירו לשוחט ביום טוב לתלוש את הצמר ביד — הלכות יום טוב ג,ג). 

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזִּיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ

יא הַשּׁוֹחֵט בְּכוֹר אוֹ שְׁאָר מֻקְדָּשִׁין — תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר מִכָּאן וּמִכָּאן לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַסַּכִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזִּיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ.

מַכַּת מַרְדּוּת

יב קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵינָן אֲסוּרִין. לְפִיכָךְ הַגּוֹזֵז אוֹתָן אוֹ הָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה, אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

יג הַמַּקְדִּישׁ עֻבָּר לַמִּזְבֵּחַ — אִמּוֹ אֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים; מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדָתָהּ מַכְחֶשֶׁת אֶת הָעֻבָּר גָּזְרוּ בָּהּ. וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת בְּגִזָּה, שֶׁאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד לַוָּלָד.

 אם הקדיש איבר שחיי הבהמה לא תלויים בו. 

הִקְדִּישׁ אֵבֶר אֶחָד מִן הַבְּהֵמָה

 שכאשר מקדיש בהמה הראויה למזבח, גם אם מקדישה לבדק הבית דינה שתקרב למזבח (הלכות ערכין וחרמין ה,ה).

בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת בֵּין לַמִּזְבֵּחַ

 ולדעת רש"י (תמורה יא,ב) הספק הוא רק לגבי הגיזה אך העבודה אסורה בוודאי שכאשר עובד בה הרי הוא מכחיש גם את האיבר המוקדש.

הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲסוּרָה כֻּלָּהּ בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה

הִקְדִּישׁ אֵבֶר אֶחָד מִן הַבְּהֵמָה, בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת בֵּין לַמִּזְבֵּחַ — הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲסוּרָה כֻּלָּהּ בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אוֹ אֵינָהּ אֲסוּרָה, לְפִיכָךְ אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ.

א אָסוּר לְהֶדְיוֹט לֵהָנוֹת מִקָּדְשֵׁי יי, בֵּין מִדְּבָרִים הַקְּרֵבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִקָּדְשֵׁי יי — מָעַל. 