לכבדו ולקום מפניו, כדלקמן. 

לְהַדְּרוֹ

ביאור

 זקן משמעו חכם, והמילה 'זקן' נדרשת כרמז נוטריקון: 'זה קנה'. 

זָקֵן זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה

ואז ניכר שהקימה היא לכבוד אותו החכם.

מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת

וכבר אינו מולו (ראה פירוט נוסף לקמן ה"ו).  

עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו

פסקים ושיטות

ומצווה להדר תלמיד חכם אפילו שהוא קטן ולא הגיע לגיל מצוות (ש"ך וט"ז).  

כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים

א כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים — מִצְוָה לְהַדְּרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט,לב) — זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה. וּמֵאֵימָתַי חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי הֶחָכָם? מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו.

ב אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ" (ויקרא יט,לב) — קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ" — מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס, אַף קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס.

ומקומות אלה אינם מקומות מכובדים, שראוי לכבד אדם בהם. 

לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ... קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר

בעלי מקצוע, שאם יקומו בפני החכם יתבטלו מן המלאכה, ויש בכך הפסד ממון. 

בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת

שכבוד אינו כרוך בהפסד ממוני. 

מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס

בכוונה שלא לראותו, ולא יתחייב לעמוד מפניו. 

יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם

 שהרי אי אפשר להוכיח אם ראה מתחילה או לא ראה, ורק האדם עצמו מכיר בכך. 

דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב

 אך בבית החיצון של בית המרחץ צריכים לעמוד (רמ"א). 

אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ

ואם עוסק במלאכתם של אחרים, אסור לו להחמיר על עצמו ולעמוד מפני החכם (שו"ע). ובשעה שהוא עוסק בתורה, צריך לעמוד מפני תלמיד חכם (שו"ע סעיף יא).  

וְאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד... בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּן

וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם וכו'

וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד מִפָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" (שם), הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ".

שיגרום להם לטרחה בכך שיתהלך ביניהם בכוונה, בעוד ישנה אפשרות אחרת. 

שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן

יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה

שמידת חסידות היא להלך אף בדרך ארוכה יותר, בכדי שלא להטריח אחרים.  

וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וכו'

 ודווקא במקומות שבהם יושבים על הקרקע ויש טרחה לקום. אך במקומות שבהם יושבים על ספסלים ואין טרחה לקום אין חשש בכך, ובלבד שלא יכוון החכם לעבור לפניהם כדי שיעמדו מלפניו (ש"ך). 

אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וכו'

ג אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו, אֶלָּא יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, וּמִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתוֹ אֶחָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוֹ לַעֲמֹד. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וְהוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ הַחִיצוֹנָה שֶׁאֵין מַכִּירֵיהֶן מְצוּיִין שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּ.

אם החכם אינו הולך ברגל אלא רוכב על בהמה.  

רוֹכֵב

שו"ע יו"ד רמב,טז-יז, רמד,ב. 

ד-ה

אין צריך לכבד בדרכים אם כל אחד הולך לדרכו ואינם בחבורה אחת, וכן במקום סכנה (רמב"ם הלכות ברכות ז,יב; רמ"א). 

שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וכו'

 אסור ללכת בצד רבו תוך ארבע אמות (ראה לעיל ה,ו), וכשמהלכים בדרך, ילכו התלמידים מצדדי הרב וקצת לאחוריו, או מחוץ לארבע אמותיו (ש"ך). 

גָּדוֹל מִימִינוֹ קָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ

ד רוֹכֵב — הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ, וּכְשֵׁם שֶׁעוֹמְדִין מִפְּנֵי הַמְהַלֵּךְ, כָּךְ עוֹמְדִין מִפְּנֵי הָרוֹכֵב.

אם החכם הולך בדרך ושניים מלווים אותו, מכבדים אותו בהליכתו באופן זה.  

שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ

ה שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ — הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל מִימִינוֹ, קָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ.

ו הָרוֹאֶה חָכָם — אֵינוֹ עוֹמֵד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר — יוֹשֵׁב. רָאָה אַב בֵּית דִּין — עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא — עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינָיו. וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — כְּבוֹדוֹ מָחוּל.

שהוא דין ההידור בכל חכם (לעיל ה"א). 

עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת

ראש בית הדין, והוא מעין משנה לנשיא הסנהדרין (הלכות סנהדרין א,ג). 

אַב בֵּית דִּין

 בדומה לרבו המובהק לעיל ה,ז.

רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו

ומסכים שלא יכבדוהו כל כך (וראה לעיל ה,יא).  

וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ

נִכְנָס

עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן

 וכן כולם שמחלו על כבודם, כבודם מחול. ומכל מקום יש מצווה לכבדם ולקום מפניהם קצת (שו"ע, וראה לעיל ה,יא).  

וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל

ודין זה אינו נוהג באב בית דין בזמן הזה (ש"ך ס"ק יא). 

כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס וכו'

כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס — כָּל הָעָם עוֹמְדִין, וְאֵינָן יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם: 'שְׁבוּ'. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס — עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁנִּכְנָס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וּשְׁאָר הָעָם יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן.

ז חָכָם שֶׁנִּכְנָס — כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עוֹמֵד מִלְּפָנָיו, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, עַד שֶׁנִּכְנָס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.

ולפיכך צריכים להיכנס לבית המדרש. 

בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם

מותר להם לפסוע בין האנשים היושבים, אף שנראה כאילו הם מהלכים על ראשיהם, ואין אלה צריכים לעמוד מפניהם. 

מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם

 שאין זו התנהגות ראויה, שצריך הוא להיות מן המקדימים לבוא לבית המדרש. 

וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה

שהם מבינים ומסוגלים ללמוד. 

שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ

יושבים מולו, ככל התלמידים. 

הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם

אם אינם מסוגלים ללמוד. 

אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ

 שרואים שהם יושבים שם מפני כבוד אביהם אבל לא כלומדים. 

הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם

בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם — מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִין לִמְקוֹמָן. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה. יָצָא לְצֹרֶךְ — חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ — הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם; אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ — הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם.

שמקבלים עול מלכות שמים פעמיים ביום, בקריאת שמע (הלכות קריאת שמע א,א-ב), ועל כן קבעו שלא יעמוד במצב זה אלא פעמיים בלבד. 

אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד... שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם

ויש אומרים שדין זה הוא דווקא כאשר נמצא בבית רבו, אך בפני אחרים שלא יודעים שהוא כבר עמד לפניו, חייב לעמוד (רמ"א). 

תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָּמִיד... אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד

ח תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָּמִיד — אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִלְּפָנָיו אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם.

מֻפְלָג בְּזִקְנָה

גדול בתורה אך צעיר בשנים. 

הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד

די בכך שיזדקף מעט באופן שניכר שהוא מכבדו. 

אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ

מכבדים אותו בדיבורי שבח. 

מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים

שיישען עליה, והיא דרך כבוד.  

לְסָמְכוֹ

מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה וכו'

 דהיינו מבן שבעים שנה (שו"ע). 

זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה

 ואפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע (רמ"א). 

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם

וַאֲפִלוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד וכו'

 ודווקא לחכם די בכך, אך מי שאינו חכם (או שאינו יותר חכם מהזקן) חייב לעמוד מלוא קומתו לפני הזקן (ט"ז, ש"ך). 

וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ

ט מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם — עוֹמְדִין לְפָנָיו. וַאֲפִלוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה, וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן גּוֹי — מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִין לוֹ יָד לְסָמְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט,לב) — כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמָע.

י תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן עִם כָּל הַקָּהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁל מְדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמוֹת וְתִקּוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתָם לִתֵּן הַמַּס, בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים" (הושע ח,י, ושם: שָׂרִים).

שאם יצאו לעבודה בגופם, יחשבו עמי הארץ שתלמידי החכמים שווים אליהם במעמדם (אבל אם גבו ממון, גובים גם מתלמידי חכמים — הלכות שכנים ו,ו). 

אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן... כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ

 צרכי שמירת העיר (ראה שם ו,ד-ו). 

לְבִנְיַן הַחוֹמוֹת וכו'

 מתנה שצריכים הציבור לתת למלך. 

לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ

 דרשו חכמים פסוק זה, שאלו השונים הלכות ('יתנו'), ייפטרו ('ויחלו') מתשלומי מסים ('משא מלך ושרים'). 

גַּםכִּייִתְנוּבַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים

נותנים לו זכות בלעדית למכור את אותה הסחורה, ורק אחר כך מרשים לאנשים אחרים. 

מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה

שיש רבים המבקשים לדון (לסדרי ההקדמה בדין ראה גם הלכות סנהדרין כא,ו). 

וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלָל בַּעֲלֵי דִּינִין הַרְבֵּה

 אף שכרגיל בעלי הדין עומדים (ראה שם כא,ג-ד). 

וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ

 דינים אלו הם רק בתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. ומי שעסוק מעט באומנות או במסחר לפרנסתו ולא כדי להתעשר ובכל שעה שפנוי לומד תורה, מוגדר כמי שתורתו אומנותו (שו"ע). וצריך שיהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים. וכעת אין מי שנחשב כ'תלמיד חכם' לכל דיניו, ומכל מקום יש מקומות שנהגו לפטור כל אדם שהוא תלמיד חכם ממיסים, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרו (רמ"א). 

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וכו'

 וכן אינם חייבים לשכור אחרים שיעשו במקומם. אך כאשר בני העיר שוכרים פועלים שיעשו עבורם דברים הנצרכים לחיי נפש כגון חפירת בורות מי שתייה וכיוצא בהם, גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף איתם (שו"ע). 

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָן יוֹצְאִין לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן

 הציבור חייב לפרוע את כל המיסים המוטלים על תלמיד חכם בלא קשר למצבו הכלכלי, אפילו אם השלטון הורה שעליו לשלם בעצמו (שו"ע ורמ"א).  

וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתָם לִתֵּן... בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ

 ובשווקים שמצויים בהם גם מוכרים גויים, אין למנוע מיהודים אחרים למכור את סחורתם מיד (שו"ע).  

וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא

וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה לְתַלְמִיד חֲכָמִים — מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה, וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִּין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִּינִין הַרְבֵּה — מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ. 

פסוק  זה הוא חלק מפסקה המונה את עוונותיהם של מלך יהודה, השרים והעם, ובאה להסביר מדוע עלתה חמת ה' בישראל, עד שהעלה את מלך בבל שיחריב את המקדש וירושלים. 

וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו

שהיחס כלפי החכמים מקביל ליחס לחוקי ה' ודבריו, משום שהחכמים מלמדים את דברי ה'.  

אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... כִּי דְבַר יי בָּזָה

יא

 ואסור להשתמש במי ששונה הלכות ובמי ששונה תלמוד (רמ"א). אך אם עושה זאת מעצמו ומרצונו החופשי, מותר (שיורי ברכה). 

עֲוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים

יא עֲוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנֹאתָן. לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו" (דברי הימים ב לו,טז), כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְּבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (ויקרא כו,טו, ושם: וְאִם) — מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאָסוּ. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים — אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וַהֲרֵי זֶה בִּכְלַל "כִּי דְבַר יי בָּזָה" (במדבר טו,לא).

יב אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק, אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים — חַיָּב נִדּוּי. וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים, וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם. וְהַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים, אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה — מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין, וְהֵם מַתִּירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי — אֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ.

אֵין לוֹ חֵלֶק

וכך נודע הדבר לבית הדין. 

אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ

דיני הנידוי יבוארו לקמן פרק ז.

נִדּוּי

סכום גדול כדמי הבושת (ראה הלכות חובל ג,ה-ו). 

לִיטְרָא זָהָב

אף בחוץ לארץ שאין דנים שם דיני קנסות (הלכות סנהדרין ה,ח-ט), שאין זה קנס אלא דמי בושתו. 

בְּכָל מָקוֹם

מסירים את הנידוי אם המבזה חזר בתשובה. 

וְהֵם מַתִּירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה

 עד שהאדם המבזה יפייס את החכם (ויש מנקדים 'עד שיִרְצֶה', דהיינו עד שיסכים החכם להתיר את הנידוי). 

עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ

שֶׁהִפְקִיר בּוֹ

לוותר על כבודו מלכתחילה ולהתעלם מן החוצפה (וראה לקמן ז,יג, הלכות סנהדרין כו,ו). 

וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ

יב

 וכיום אין מי שמוגדר כתלמיד חכם לעניין זה ובית דין קונסים את המבייש לפי שיקול דעתם ובהתחשב בזהות המבייש והמתבייש. ואין לקנוס אדם שביזה את החכם אם החכם התחיל במריבה ובכך גרם שיבזוהו. ומכל מקום, אף במקרה זה אין להתחצף לחכם ולענות לו בעזות (רמ"א).  

וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם

 ונחלקו הדעות אם בימינו יכול תלמיד חכם לנדות לכבוד עצמו (רמ"א יו"ד רמג,ח). 

וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ

כתב השו"ע (סעיף א) שהעובר על דבר איסור (ראה לקמן הי"ד) מנדים אותו מיד, אך קודם לנידוי מחמת ממון (נידוי לאדם שלא מוכן להתייצב בפני בית דין או שלא מוכן לפרוע את חובו) צריכים בית הדין להתרות בו שלוש פעמים, בימי שני חמישי ושני (רמב"ם הלכות סנהדרין כה,ח, כה,יא; שו"ע יו"ד שלד,א, חו"מ יא,א, יט,ג). 

וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה

וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם אָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה, וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם — בָּאִין שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. 

חַיָּבִין כָּל תַּלְמִידָיו לִנְהֹג נִדּוּי בַּמְנֻדֶּה

שחייבים בכבודם של תלמידי חכמים. 

כָּל הָעָם

שכולם חייבים בכבודו (לעיל ה"ו), אך הוא לא חייב בכבודם. 

וְכֵן מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל וכו'

שנידוהו משום כבוד חכמי העיר.  

מְנֻדֶּה לְעִירוֹ

יג

 אך שאר החכמים אין חייבים לנהוג בו נידוי (רמ"א), ויש חולקים (ש"ך). 

הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ חַיָּבִין כָּל תַּלְמִידָיו וכו'

 אסור לתלמיד לנדות לכבוד עצמו בפני רבו, אלא אם כן רבו חולק לו כבוד (שו"ע). 

תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ

 וכן שאר חכמים, אפילו קטנים מהתלמיד, אין חייבים לנהוג בו נידוי (רמ"א), ויש אומרים שכל מי שאינו גדול מהתלמיד חייב לנהוג נידוי במנודה לתלמיד. וכל זה אם התלמיד הוא חכם בתורה שראוי לנדות לכבודו (ש"ך). 

אֵין הָרַב חַיָּב לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי

וְכֵן מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא וכו'

יג הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ — חַיָּבִין כָּל תַּלְמִידָיו לִנְהֹג נִדּוּי בַּמְנֻדֶּה. אֲבָל תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ — אֵין הָרַב חַיָּב לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי, אֲבָל כָּל הָעָם חַיָּבִין לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. וְכֵן מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא — מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל, מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא; מְנֻדֶּה לְעִירוֹ — מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת, מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת — אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְעִירוֹ.

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִי שֶׁנִּדּוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁבִּזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם נִדּוּי, אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל — חַיָּב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ.

הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם

הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין

הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד

מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא

הלכות מלווה ולווה כב,ג, הלכות טוען ונטען א,ה, הלכות סנהדרין ה,יז, כה,יא. 

מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין

כֶּלֶב רַע

אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ

הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְגוֹי

הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרְאֵלִי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם

טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת

הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת

הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת

הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה

הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ

הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ

הלכות רוצח יב,יד; וראה הלכות ממרים ו,ט. 

הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר

הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה

הלכות שחיטה י,יד, הלכות מאכלות אסורות ח,ט. 

טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ

טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם

עַל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב) הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. ד) הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.  ה) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא. ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין — מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק כְּגוֹן כֶּלֶב רַע אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ — מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ.  ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְגוֹי — מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבֹא מִן הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֶּצֶר. ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרְאֵלִי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעֵדוּתוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל — מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן אַחֵר — מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. יא) הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. יד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. טו) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. יו) הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יז) הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר.  יח) הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט) טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ) טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. כא) הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת.  כב) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאִין לָהֶן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה — כְּשֶׁיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶן לְבֵית דִּין מְנַדִּין אוֹתָם. כג) חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד) הַמְנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי. 

א כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים — מִצְוָה לְהַדְּרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט,לב) — זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה. וּמֵאֵימָתַי חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי הֶחָכָם? מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכּ