הַפִּסֵּחַ

ביאור

הַגִּדֵּם

א-ב

פסקים ושיטות

א הַסּוּמָא אוֹ הַפִּסֵּחַ אוֹ הַגִּדֵּם, אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּעֵינוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ אוֹ בְּיָדוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דָּבָר בְּמִמְכָּרוֹ וּמִקְחוֹ וּמַתְּנוֹתָיו.

ב אֲבָל הַחוֹלֶה שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחַ כָּל גּוּפוֹ וְכָשַׁל מֵחֲמַת הַחֹלִי, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו בַּשּׁוּק וַהֲרֵי הוּא נוֹפֵל עַל הַמִּטָּה — הוּא הַנִּקְרָא שְׁכִיב מְרַע, וּמִשְׁפְּטֵי מַתְּנוֹתָיו אֵינָן כְּמַתְּנוֹת הַבָּרִיא.

כֵּיצַד? שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לִתֵּן לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וְלִתֵּן לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַׁבָּת, בֵּין כָּתַב בֵּין לֹא כָּתַב — זָכוּ הַכֹּל כְּשֶׁיָּמוּת בְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן, שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין הֵן. 

 אין צורך לעשות קניין סודר להקנות את המתנה (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם, ומדובר שנתן כל נכסיו או שאמר במפורש שזוהי מתנת שכיב מרע, כמבואר לקמן הל' טו-יז). 

וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן

 כמו שטר שנכתב ונמסר לידי המקבל. 

שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין הֵן

התוקף הקנייני של אמירת שכיב מרע הוא מדברי חכמים (שמן התורה אין משמעות קניינית לדיבור אלא רק למעשה, ראה הלכות מכירה א,א). 

וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים

אף על פי שתוקפה רק מדברי חכמים, חכמים נתנו לה תוקף כקניין של תורה. 

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה

וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁאֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין.

 אף על פי שאסור לעשות קניין בשבת (הלכות שבת כג,יב). 

אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת קוֹנִין מִמֶּנּוּ

 אין בו צורך, שהרי מתנת שכיב מרע נקנית בלא קניין, ולכן מותר לקנות ממנו אפילו בשבת.

שֶׁזֶּה הַקִּנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ

ג-ד

 וכן אם אמר 'אני מניח לפלוני' הרי זה לשון מתנה, ואם אמר 'ייפול לפלוני כך וכך' הרי זה לשון ירושה (שו"ע). 

כֻּלָּן לְשׁוֹן מַתָּנָה הֵן

וכן אם אמר 'כך וכך לפלוני בנכסי', אין אמירתו כלום (רמ"א).

אָמַר יֵהָנֶה פְּלוֹנִי בָּהֶן... לֹא קָנָה

ג לְפִיכָךְ, אִם אָמַר: 'קְנוּ מִמֶּנִּי', אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת — קוֹנִין מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה הַקִּנְיָן אֵינוֹ צָרִיךְ.

 אדם בריא שהודה בפני שניים שחייב כסף לאדם אחר ולא אמר 'אתם עדיי' רשאי לטעון שדבריו לא נאמרו ברצינות אלא 'משטה הייתי בך' (ראה הלכות טוען ונטען ו,ו-ז). אך שכיב מרע שהודה בחוב שחייב אינו צריך לומר כן (בבלי בבא בתרא קעה,א, וראה לקמן ט,ט). 

וְאֵין שְׁכִיב מְרַע צָרִיךְ לוֹמַר אַתֶּם עֵדַי וכו'

ד וְאֵין שְׁכִיב מְרַע צָרִיךְ לוֹמַר: 'אַתֶּם עֵדַי', אֶלָּא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו הֲרֵי זֶה עֵד, שֶׁאֵין אָדָם מְשַׁטֶּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.

 אף שאין אדם יכול להקנות למי שלא בא לעולם. 

זָכָה הָעֻבָּר

כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

ה-ו

 כתב הרמ"א שאם אמר במפורש שנותן לו בתורת מתנה, אפילו הראוי ליורשו זוכה מדין מתנה. 

וְאִם רָאוּי לְיָרְשׁוֹ נוֹטְלָן מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה

ה שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לִתֵּן מַתָּנָה לָעֻבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִשְׁתּוֹ — זָכָה הָעֻבָּר, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

 אם תלד בעתיד זכר, יקבל מאה דינרים. 

אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה

 מי שאיברי המין שלו מכוסים ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה.

טֻמְטוּם

 מי שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. 

אַנְדְּרָגִינָס

 נוטל את הסכום המינימלי (מאה דינרים), כיוון שהוא ספק זכר ספק נקבה (ראה הלכות אישות ב,כד-כה), ואין מוציאים ממון מספק. 

נוֹטֵל בַּפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם

ו אָמַר: 'אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה, וְאִם נְקֵבָה מָאתַיִם': יָלְדָה זָכָר — נוֹטֵל מָנֶה; יָלְדָה נְקֵבָה — נוֹטֶלֶת מָאתַיִם; יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה — הַזָּכָר נוֹטֵל מֵאָה וְהַנְּקֵבָה מָאתַיִם; יָלְדָה טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרָגִינָס — נוֹטֵל בַּפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.

 שאלו אותו למי רוצה להעניק נכסיו. 

שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ נְכָסָיו לְמִי

 חשבתי שיש לי בן או חשבתי שאשתי מעוברת, ועכשיו מתוך שאלתכם אני מבין שאין לי בן או אני מבין שאשתי אינה מעוברת, ולכן אתן נכסי לפלוני (מאירי בבא בתרא קמז,א). 

וְאָמַר לָהֶם דּוֹמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן וכו'

 בשעת המתנה, כפי שחשב בתחילה. 

וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת

 מפני שניתנה מתוך הנחה שגויה. 

אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה

ז-ח

השו"ע כתב כרמב"ם, וביאר הסמ"ע שלשיטתם כל שכן אם נתן לאחד מישראל שמתנתו קיימת. והרמ"א כתב כהשגת הראב"ד, שאינו יכול לתת לשום אדם במתנת שכיב מרע (אלא רק בדרך הודאה כדלקמן ה"ט), מכיוון שמתנת שכיב מרע מועילה מדין ירושה, ואדם שאין לו יורשים אין בו דין ירושה. והוסיף הרמ"א שהוא הדין לשתוקי (אדם שנולד בזנות ואין ידוע מי אביו), שאם מת בלא זרע, אינו יכול לתת מתנת שכיב מרע, שהרי אין לו יורשים ידועים. 

אִם נָתַן לְגֵר מִשְּׁאָר הַגֵּרִים מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת

ז שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ: 'נְכָסָיו לְמִי?', וְאָמַר לָהֶם: 'דּוֹמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן' אוֹ 'שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת', 'עַכְשָׁיו שֶׁאֵין לוֹ בֵּן' אוֹ 'שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת' 'נְכָסָיו לִפְלוֹנִי', וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִפִּילָה אוֹ מֵת הַבֵּן אַחַר כֵּן — אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.

ח מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן זוֹכֶה בַּדָּבָר שֶׁצִּוָּה לוֹ, בֵּין מְקַרְקְעִין בֵּין מִטַּלְטְלִין, אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה.

אדם שנושא אישה מתחייב שהיא ובנותיה יקבלו מזונות מנכסיו לאחר מותו, וכן מתחייב שאם תמות לפניו בניה יירשו את כתובתה (הלכות אישות יב,ב). התחייבויות אלו אין גובים אותן מנכסים שהבעל מכר או נתן במתנה (שם יח,יג, יט,ט). אמנם במתנת שכיב מרע גובים אותן מהנכסים שנתן מפני שהמתנה חלה רק לאחר מיתה (ראה גם שם יט,יג; ולגבי גביית הכתובה על ידי האישה עצמה אין צורך בטעם זה, שהרי גובה אפילו מנכסים שכבר שייכים לקונה או למקבל המתנה — שם טז,י). 

לְפִיכָךְ מוֹצִיאִין לִכְתֻבַּת הָאִשָּׁה וְלִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וְהַבָּנוֹת וכו'

ט-י

 ואף אם עמד אינו יכול לחזור בו (שו"ע רנ,ג). 

בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוֹדָיָתוֹ הוֹדָיָה

ט לְפִיכָךְ מוֹצִיאִין לִכְתֻבַּת הָאִשָּׁה וְלִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וְהַבָּנוֹת מִיַּד אֵלּוּ שֶׁצִּוָּה לָהֶן, שֶׁהֲרֵי בְּמִיתָתוֹ נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים בַּכְּתֻבָּה וּבַמְּזוֹנוֹת, וְאֵלּוּ שֶׁנָּתַן לָהֶן לֹא יִקְנוּ אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה.

שנכתב בשטר שעשו קניין סודר על המתנה.

שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן

 באמצעות שטר, ולא באמירה בלבד כפי שתיקנו חכמים לשכיב מרע. 

שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר

י מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן, בֵּין הָיְתָה בְּמִקְצָת נְכָסָיו בֵּין הָיְתָה בְּכָל נְכָסָיו — חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְהוֹאִיל וּמַתָּנָה זוֹ לֹא תִּקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, אֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה, וַהֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה.

 שהקניין אינו תחליף למתנת שכיב מרע אלא מטרתו להוסיף תוקף למתנה.  

וְאִם קָנוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמְקַבֵּל וכו'

 שו"ע חו"מ רנו,ד, יו"ד רסז,עד. 

יא

יא וְאִם קָנוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמְקַבֵּל, כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהּ: 'וְקָנִינוּ מִמֶּנּוּ מוּסָף עַל מַתָּנָה זוֹ' — הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת.

 שו"ע חו"מ רנו,ד, יו"ד רסז,עז. 

יב

 השו"ע כתב כרמב"ם, והרמ"א כתב שאם רוצה להשתחרר כופים את היורשים לשחררה. עוד כתב הרמ"א (יו"ד שם) שהיורשים אינם רשאים למכרה לאדם אחר. 

וְאֵינָהּ עוֹבֶדֶת אֶלָּא עֲבוֹדָה שֶׁהִיא רוֹצָה בָּהּ

טו-טז

 אמנם לגבי המצווה מחמת מיתה כתב השו"ע (סעיף יד) שיכול לחזור בו, והוסיף שיש מי שאומר שרק אם אמר במפורש שמחמת מיתה הוא נותן יכול לחזור  בו.

שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב וְזִכָּה וְקָנוּ מִיָּדוֹ אֵין לְאַחַר קִנְיָן כְּלוּם

יז-יח

כתב הרמ"א שאפילו אם נתן לשני אנשים בשטר אחד וחזר בו מהמתנה לאחד מהם, גם המתנה לשני בטלה. אבל אם אמר במפורש שאינו חוזר בו מכל המתנה, המתנה לשני קיימת (ואם לא עשו בה קניין בתחילה, הביא הרמ"א מחלוקת אם הקניין מעכב כדין מתנה במקצת או שאינו מעכב מפני שבתחילה נתן כל נכסיו). וכן אם כתב מקצת נכסיו לאחרים ומקצתם ליורשיו, וחזר בו בחלק היורשים, המתנה לאחרים קיימת (לפי שחלק היורשים אינו מתנה אלא ירושה, וביטולו אינו נוגע למתנה). 

שְׁכִיב מְרַע שֶׁחָזַר בְּמִקְצָת חָזַר בַּכֹּל

יט-כא

 ואם הנכסים כבר בידי העניים, כתב הרמ"א שיש בזה מחלוקת והעיקר כדעת הסוברים שמוציאים מידם. 

אִם עָמַד חוֹזֵר בַּכֹּל

יב שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי', וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לוֹ — אֵין כּוֹתְבִין וְאֵין נוֹתְנִין, שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה.

יג וְאִם אָמַר 'כִּתְבוּ' כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמְקַבֵּל, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וְאַף כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ' — הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לְאַחַר מִיתָה.

 בלי להזכיר שהיא מתנת שכיב מרע. 

שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה סְתָם

וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם

 אם קם מחוליו, המתנה בטלה (ראה לקמן הל' כה-כו). 

אִם עָמַד חוֹזֵר

 אפילו אם השכיב מרע עשה קניין סודר כדי לתת תוספת תוקף לקניין ולייפות את כוחו של המקבל (ראה הלכות מכירה ה,יא-יג). 

וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ

 שאדם אינו נותן כל נכסיו בחייו. 

שֶׁלֹּא נָתַן זֶה הַכֹּל וכו'

יד שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה סְתָם וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אִם עָמַד — חוֹזֵר, וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ, בֵּין שֶׁהִקְנָה כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד בֵּין שֶׁכְּתָבָם לִשְׁנַיִם, שֶׁאֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלֹּא נָתַן זֶה הַכֹּל אֶלָּא וְנִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִקְנוּ כְּלוּם אֶלָּא אַחַר מוֹתוֹ.

מתנה של מקצת הנכסים שדינה שונה (כפי שמפרט והולך). 

הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה בְּמִקְצָת

שכיב מרע שנתן מתנה במקצת בלי להזכיר שהיא מתנת שכיב מרע, אין דינה כמתנת שכיב מרע שנקנית למקבל רק לאחר מיתה (כדלעיל ה"ח), אלא כמתנת בריא שקונה אותה בזמן כתיבת שטר המתנה (וכגון שמיד לאחר הכתיבה מסר למקבל את השטר, שהרי הקניין חל בפועל רק במסירת השטר כדלקמן הי"ח). 

וּסְתָמָהּ כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁקּוֹנָה מִזְּמַן הַכְּתִיבָה

 שעשו קניין סודר על הנכסים שנותן במתנה לקנותם עבור המקבל. 

וְהוּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ

 שאין לה את התוקף של מתנת שכיב מרע רגילה שנקנית באמירה בלבד כדלעיל ה"ב. 

שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת צְרִיכָה קִנְיָן

 אפילו אם השכיב מרע לא עמד מחוליו אלא מת, לא קנה המקבל אם לא עשו קניין. 

בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד

טו שִׁיֵּר כְּלוּם לְעַצְמוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין — הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה בְּמִקְצָת, וּסְתָמָהּ כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁקּוֹנָה מִזְּמַן הַכְּתִיבָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ חוֹזֵר. וְהוּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת צְרִיכָה קִנְיָן, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד.

טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנָּתַן סְתָם, שֶׁהֲרֵי אָנוּ אוֹמְדִין דַּעְתּוֹ וְאוֹמְרִין: הוֹאִיל וְשִׁיֵּר, לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַקְנוֹת לוֹ מֵחַיִּים, כְּמַתְּנַת בָּרִיא.

לֹא קָנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְיַפֶּה כֹּחוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

יז אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַמִּקְצָת בְּפֵרוּשׁ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה — אֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן, וְאִם עָמַד חוֹזֵר, וְאִם לֹא עָמַד קָנָה זֶה הַמִּקְצָת. וְאִם הָיָה בָּהּ קִנְיָן — לֹא קָנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְיַפֶּה כֹּחוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

אל תטעה לחשוב שמתנה כזו היא מתנת שכיב מרע.

אַל תִּטְעֶה בִּשְׁכִיב מְרַע וכו'

שהנותן הגביה סודר ובכך הקנה את המתנה למקבל. 

אוֹ שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַנּוֹתֵן

יח אַל תִּטְעֶה בִּשְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו וּפֵרֵשׁ שֶׁנָּתַן הַכֹּל מֵעַכְשָׁיו וְהִקְנָה מֵחַיִּים; שֶׁאֵין זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֶלָּא כִּשְׁאָר כָּל מַתְּנוֹת הַבְּרִיאִים, שֶׁאִם הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל אוֹ שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַנּוֹתֵן — קָנָה הַכֹּל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.

סִימָן לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וכו'

יט הַנּוֹתֵן מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מְרַע, וְכָתוּב בָּהּ: 'בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת' אוֹ 'מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת', בֵּין בַּכֹּל בֵּין בְּמִקְצָת, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ 'וּבַמָּוֶת' — הֲרֵי זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁזֶּה שֶׁכָּתַב בָּהּ 'וּבַמָּוֶת' — שֶׁלֹּא יִקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְזֶה שֶׁכָּתַב בָּהּ 'בַּחַיִּים' — סִימָן, לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵחֹלִי זֶה.

 שלא אמר שנותן כל נכסיו אלא פירט את הנכסים שנותן, ועל פי הגלוי לעינינו אלו כל נכסיו. 

שֶׁנָּתַן הַנְּכָסִים שֶׁהַדָּבָר הַגָּלוּי שֶׁהֵן כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ

 נדון את המתנה כמתנת כל נכסיו, שאם עמד מחוליו רשאי לחזור בו. 

וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מַתָּנָה בַּכֹּל

כ שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן הַנְּכָסִים שֶׁהַדָּבָר הַגָּלוּי שֶׁהֵן כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ — הֲרֵי זוֹ כְּמַתָּנָה בְּמִקְצָת, וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ וְעָמַד — אֵינוֹ חוֹזֵר, חוֹשְׁשִׁין אָנוּ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים בִּמְדִינַת הַיָּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'כָּל נְכָסַי שֶׁהֵן אֵלּוּ', אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מֻחְזָק שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים אֶלָּא אֵלּוּ, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מַתָּנָה בַּכֹּל.

בודקים באיזה אופן נתן את נכסיו במתנה. 

רוֹאִים

 אם נראה ממעשיו שהתכוון לתת את כל נכסיו ורצה לחלק אותם לאנשים שונים, הרי זה כנותן כל נכסיו בבת אחת. 

אִם כִּמְחַלֵּק כְּתָבָן וכו'

 אם נראה ממעשיו שבתחילה התכוון לתת רק חלק מסוים לאדם אחד, ואחר כך נמלך בדעתו לתת חלק נוסף לאדם אחר, עד שבסופו של דבר נתן כל נכסיו — הרי זה כמתנת שכיב מרע במקצת, למעט החלק שנתן למקבל האחרון שדינו כמתנת כל נכסיו. 

וְאִם כְּנִמְלָךְ אַחַר שֶׁשִּׁיֵּר חָזַר וְכָתַב וכו'

כא שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, רוֹאִים: אִם כִּמְחַלֵּק כְּתָבָן: אִם מֵת — קָנוּ כֻּלָּם; עָמַד — חוֹזֵר בְּכֻלָּם. וְאִם כְּנִמְלָךְ, אַחַר שֶׁשִּׁיֵּר חָזַר וְכָתַב וְחָזַר וְכָתַב, וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: מֵת — קָנוּ כֻּלָּן; עָמַד — אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא בָּאַחֲרוֹן, שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ כָּל נְכָסָיו הַנִּשְׁאָרִים.

 ובכך קנה העבד את הנכסים ואת עצמו (לעיל ג,טו). 

הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ

 לגבי הנכסים אנו אומדים דעתו שהתכוון להקנות רק לאחר מיתה כדלעיל הי"ד, אבל לגבי העבד אומדים דעתו שהתכוון לשחררו בשעת כתיבת המתנה, מפני שבשעה זו הוא מתפרסם בציבור כבן חורין (מ"מ בשם רשב"א גיטין ט,א; וראה גם הלכות עבדים ז,ט).  

חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חֹרִין

כב

כד-כו

 אמנם אם היה ביד השליש שטר מתנה שכתוב בו שנעשה קניין, כתב הרמ"א שיש ליתנו למקבל, מפני שהקניין כבר נעשה. 

הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם

כב הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, וְעָמַד — חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חֹרִין.

 אף על פי שהקנה חלק מנכסיו במתנה, ובדרך כלל מתנה כזו נחשבת מתנת בריא שאי אפשר לחזור בה (כדלעיל הט"ו), מכל מקום אם עמד מחוליו רשאי לחזור בו, מפני שניכר מדבריו שנתן משום שסבר שהולך למות. 

אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת אִם עָמַד חוֹזֵר

כג שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה מֵחֲמַת מִיתָה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁהוּא מֵת וַדַּאי, וְנִכָּר דָּבָר זֶה מִכְּלַל דְּבָרָיו — אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת, אִם עָמַד חוֹזֵר.

הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם

וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה

 שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג. 

וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר

 מפני שהם נמצאים בסכנת חיים. 

כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה הוּא

כד הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָה, וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְהַמְסֻכָּן, וְהוּא שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ — כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה הוּא, וַהֲרֵי דְּבָרָיו כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין, וּמְקַיְּמִין אוֹתָן אִם מֵת. וְאִם נִצַּל וְעָמַד, אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצָת — חוֹזֵר, כְּדִין כָּל מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.

שנרפא ממחלה אחת ואחר כך חלה במחלה אחרת. 

שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי

מִשְׁעַנְתּוֹ

 המתנה שנתן במחלתו הראשונה נחשבת כמתנת שכיב מרע. 

מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה

כה שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי, אִם לֹא עָמַד וְלֹא הָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ בַּשּׁוּק — מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.

 שמאחר שמתנתו הייתה על דעת שימות מחוליו והוא קם ממנו, ממילא בטלה נתינתו. 

וְאִם לָאו אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת

כו עָמַד בֵּין הַחֹלִי שֶׁצִּוָּה בּוֹ וּבֵין הַחֹלִי שֶׁמֵּת מִמֶּנּוּ, וְהָלַךְ עַל מִשְׁעֶנֶת — אוֹמְדִין אוֹתוֹ עַל פִּי רוֹפְאִים: אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת — מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת; וְאִם לָאו — אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. הָלַךְ בַּשּׁוּק בְּלֹא מִשְׁעֶנֶת — אֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד, אֶלָּא בָּטְלוּ מַתְּנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת.

שכתוב בה שהנותן חולה ושוכב במיטתו.

מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע

עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה

כז מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ שֶׁמִּתּוֹךְ חֹלִי זֶה שֶׁצִּוָּה בּוֹ מֵת, וְאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין לִשְׁאֹל לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי זֶה הַמְצַוֶּה מֵת — הֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה, שֶׁאֵין מִיתָתוֹ רְאָיָה, שֶׁמָּא עָמַד מֵחֹלִי שֶׁנָּתַן בּוֹ הַמַּתָּנָה וְאַחַר כָּךְ חָלָה חֹלִי אַחֵר וּמֵת. לְפִיכָךְ הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁין, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי שֶׁנָּתַן בּוֹ מַתָּנָה זוֹ מֵת.

א הַסּוּמָא אוֹ הַפִּסֵּחַ אוֹ הַגִּדֵּם, אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּעֵינוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ אוֹ בְּיָדוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דָּבָר בְּמִמְכָּרוֹ וּמִקְחוֹ וּמַתְּנוֹתָיו.