וכן פטור מכרת, משום שלא הזיד מתחילה ועד סוף (הלכות שבת א,יט).

פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת

ביאור

ואינו מתחייב במלאכת הוצאה עד שיעקור את החפץ מרשות אחת ויניחו ברשות השנייה (שם יג,א). 

כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת

 ערוה"ש העתיד קדשים סי' רו-רח. 

פסקים ושיטות

א אֵין אָדָם חַיָּב חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹגֵג מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אֲבָל אִם שָׁגַג בַּתְּחִלָּה וְהֵזִיד בַּסּוֹף, אוֹ הֵזִיד בַּתְּחִלָּה וְשָׁגַג בַּסּוֹף — פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת: עָקַר בְּזָדוֹן וְהִנִּיחַ בִּשְׁגָגָה, אוֹ שֶׁעָקַר בִּשְׁגָגָה וְהִנִּיחַ בְּזָדוֹן — פָּטוּר, עַד שֶׁיַּעֲקֹר בִּשְׁגָגָה וְיַנִּיחַ בִּשְׁגָגָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

עָבַר עֲבֵרָה

הֲרֵי זֶה מֵזִיד

בניגוד לשגגת קרבן של שבועת ביטוי ושבועת העדות ושבועת הפיקדון, שבהן שגגת קרבן נחשבת שגגה (הלכות שבועות א,יא, א,יג). 

שֶׁשִּׁגְגַת קָרְבָּן אֵינָהּ שְׁגָגָה בַּעֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת

ב עָבַר עֲבֵרָה וְיָדַע שֶׁהִיא בְּלֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת — הֲרֵי זוֹ שְׁגָגָה, וּמֵבִיא חַטָּאת. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהִיא בְּכָרֵת, וְשָׁגַג בַּקָּרְבָּן, וְלֹא יָדַע אִם חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אִם לָאו — הֲרֵי זֶה מֵזִיד, שֶׁשִּׁגְגַת קָרְבָּן אֵינָהּ שְׁגָגָה בַּעֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.

ג מִי שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ עַצְמוֹ שֶׁל חֵטְא שֶׁחָטָא, אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת — הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" (ויקרא ד,כג) — עַד שֶׁיֵּדַע הַחֵטְא שֶׁחָטָא בּוֹ.

ובמקרים אלו פטור אף מאשם תלוי שכן אין כאן ספק אם חטא או לא (כדלקמן ח,ה). 

הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת

ושניהם מצוות לא תעשה שיש בה כרת (וכן אשתו נידה ואחותו, ושבת ויום הכיפורים). 

חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו

 כגון שיום הכיפורים חל בסמוך לשבת ועשה מלאכה באחד מהם ואינו יודע מתי (ראה גם לקמן ח,ה).

שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְפָנָיו וכו'

כֵּיצַד? חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו, וְאָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה אָכַל; אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ בַּבַּיִת, וְשָׁגַג וּבָא עַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן בָּעַל; שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְפָנָיו, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה — הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת.

 מכיוון שבשלב מסוים נודע לו עצמו של חטא, אף ששכחו כעת, התחייב בקרבן חטאת. ובשעת הבאת הקרבן אומר שהחטאת תהיה לשם החטא שמחויב בו אף שאינו זוכר מה הוא (כס"מ). 

הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטָּאת לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא

אף שחטאת שנשחטה לשם חטא אחר פסולה ואינה נאכלת (הלכות פסולי המוקדשין טו,ו), במקרה זה היא כשרה ונאכלת. 

וְתֵאָכֵל כִּשְׁאָר חַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת

ד חָטָא, וְנוֹדַע לוֹ חֶטְאוֹ וְחָזַר וּשְׁכָחוֹ — הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטָּאת לְשֵׁם מַה שֶּׁהוּא, וְתֵאָכֵל כִּשְׁאָר חַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת.

באחד מסוגי איסורי הכרת. 

בְּשֵׁם אֶחָד מֵהֶן

לִשְׁתֵּי נֵרוֹת דְּלוּקוֹת שֶׁכִּבָּה אַחַת מֵהֶן

תַּמְחוּיִין

ה שָׁגַג בְּשֵׁם אֶחָד מֵהֶן וְהֵן שְׁנֵי גּוּפִין — חַיָּב. כֵּיצַד? שְׁתֵּי נִדּוֹת, וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא; שְׁתֵּי אֲחוֹתָיו, וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא — חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי יָדַע עַצְמוֹ שֶׁל חֵטְא. לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לִשְׁתֵּי נֵרוֹת דְּלוּקוֹת שֶׁכִּבָּה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ נֵר הִיא, אוֹ לִשְׁנֵי תַּמְחוּיִין שֶׁל חֵלֶב שֶׁאָכַל מֵאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ מֵאֵי זֶה תַּמְחוּי אָכַל, שֶׁהוּא חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ו כָּל הַמְחֻיָּב חַטָּאת קְבוּעָה עַל שִׁגְגָתוֹ, וְעָשָׂה בִּשְׁגָגָה, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁחָטָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה שֶׁזֶּה חֵטְא הוּא — הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. כֵּיצַד? תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם וְגָדַל וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם יִשְׂרָאֵל וְלֹא דָּתָם, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאָכַל חֵלֶב וְדָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהוּא יִשְׂרְאֵלִי וּמְצֻוֶּה עַל כָּל אֵלּוּ — חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

שלא הייתה מטרתו וכוונתו לעשות את אותה הפעולה בדווקא, אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק, ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו (פה"מ כריתות ד,ג). 

הַשּׁוֹגֵג בְּלֹא כַּוָּנָה

ראה גם הלכות איסורי ביאה א,יב, הלכות מאכלות אסורות יד,יב. 

בַּעֲרָיוֹת אוֹ בְּמַאֲכָלוֹת חַיָּב חַטָּאת

והתולש עובר על מלאכת קוצר. 

נִתְכַּוֵּן לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר

 שבמלאכות שבת כל שלא התקיים מה שתכנן במחשבתו, פטור (הלכות שבת א,ח-יא; וראה גם לקמן ז,יא). 

מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ

ז הַשּׁוֹגֵג בְּלֹא כַּוָּנָה בַּעֲרָיוֹת אוֹ בְּמַאֲכָלוֹת — חַיָּב חַטָּאת; וּבַשַּׁבָּת — פָּטוּר מֵחַטָּאת. כֵּיצַד? הָיָה מִתְעַסֵּק עִם אִשָּׁה וּבְעָלָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה לִבְעִילָה, וַהֲרֵי הִיא עֶרְוָה; דִּמָּה שֶׁזֶּה שֶׁבְּפִיו רֹק הוּא, וּבְלָעוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם אֲכִילָה בָּעוֹלָם, וַהֲרֵי הוּא חֵלֶב — הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת. נִתְכַּוֵּן לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר בְּלֹא כַּוָּנָה לַחֲתִיכָתוֹ — פָּטוּר, מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ.

ח כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה מִן הַמִּצְווֹת, וּבִכְלַל עֲשִׂיָּתָהּ נַעֲשָׂת עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת, בִּשְׁגָגָה — הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה בִּרְשׁוּת.

כֵּיצַד? הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וַהֲרֵי הִיא נִדָּה וְהוּא לֹא יָדַע — הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. אֲבָל אִם בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הִיא נִדָּה — חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שְׁאָלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִבְעֹל; אֲבָל יְבִמְתּוֹ אֵינוֹ רָגִיל בָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל לָהּ. 

אח שמת אחיו ללא בנים מצווה מן התורה לייבם את אשת אחיו (הלכות ייבום וחליצה א,א).

הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ

 אף שהשבת דחויה רק לגבי תינוק אחד ולא לגבי השני, הואיל והמוהל בהול לקיים את המצווה, אין אומרים שהיה צריך לעיין ולבדוק מי התינוק החייב. 

אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין הוֹאִיל וּזְמַנּוֹ בָּהוּל אֵינוֹ מְדַקְדֵּק

 כגון שמל את התינוק שזמנו בשבת בערב שבת, ולמחרת בשבת מל את שזמנו למול בערב שבת (פה"מ שבת יט,ד), ונמצא שבשבת לא הייתה כלל מצווה למול, ואינו נחשב שעשה ברשות. 

אֲבָל אִם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת

ונחלקו האחרונים בדין העושה מצווה מדברי סופרים ועשה בשגגה עברה שחייבים עליה כרת: יש שכתבו שאינו נקרא עושה ברשות וחייב חטאת (מנ"ח קכא), ויש שכתבו שפטור מחטאת אף במצווה מדברי סופרים (אחיעזר ג,פג). 

כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה מִן הַמִּצְווֹת... הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה בִּרְשׁוּת

מדברי הרמב"ם משמע שבכל מקרה שבא על אשתו ללא שאלה, חייב חטאת, וכך סבור גם המאירי (פסחים עב,ב). ויש ראשונים שמחלקים בפרטי איסורים אלה (ראה רש"י ותוס' רי"ד שם).

אֲבָל אִם בָּא עַל אִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הִיא נִדָּה חַיָּב חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שְׁאָלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִבְעֹל

וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל בְּשַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל שְׁנֵיהֶם בְּשַׁבָּת — פָּטוּר מֵחַטָּאת, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְזֶה רְשׁוּת לָמוּל אֶחָד מֵהֶן בְּשַׁבָּת וְשַׁבָּת דְּחוּיָה הִיא אֶצְלוֹ וּמִצְוָה עָשָׂה; אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין, הוֹאִיל וּזְמַנּוֹ בָּהוּל, אֵינוֹ מְדַקְדֵּק. אֲבָל אִם לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן רָאוּי לָמוּל בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל בְּשַׁבָּת מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמוּלוֹ — חַיָּב חַטָּאת. 

אֻמָּן

לִפְנוֹת הַיּוֹם

שאם לא סיים את המילה בשבת נמצא שעשה בתינוק פצע שאין בו עשיית מצווה, והחובל באדם בשבת חייב כרת (הלכות שבת ח,ז-ח).

וְנִמְצֵאתָ חוֹבֵל בְּשַׁבָּת וְלֹא עוֹשֶׂה מִצְוָה

 ומשום כך, אינו נחשב שעשה ברשות. אבל אם לא התרו בו, פטור מחטאת מפני שעשה ברשות. 

הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי הִתְרוּ בּוֹ

ט אֻמָּן שֶׁבָּא לָמוּל לִפְנוֹת הַיּוֹם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְאָמְרוּ לוֹ: 'לֹא נִשְׁאַר פְּנַאי בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁתָּמוּל, וְאִם תַּתְחִיל לָמוּל לֹא תַּשְׁלִים עַד יְצִיאַת הַשַּׁבָּת, וְנִמְצֵאתָ חוֹבֵל בְּשַׁבָּת וְלֹא עוֹשֶׂה מִצְוָה', וְאָמַר: 'רָגִיל אֲנִי וְזָרִיז וּבִמְהֵרָה אָמוּל', אִם לֹא הִשְׁלִים אֶלָּא עִם יְצִיאַת הַשַּׁבָּת — הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי הִתְרוּ בּוֹ.

י הַמּוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת כְּדֵי לָצֵאת בּוֹ, וְהֶעֱבִירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשׁוֹגֵג — פָּטוּר מֵחַטָּאת, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת הוֹצִיא.

בזמן שבית המקדש היה קיים היו נוטלים לולב במקדש ביום הראשון של חג הסוכות שחל בשבת וכן בשאר המקומות שידעו בוודאות מתי חל חג הסוכות (הלכות לולב ז,טז).

הַמּוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת

 ידי חובת המצווה. אבל אם כבר יצא בו קודם לכן חייב חטאת, שכן אינו עסוק במצווה ואין אומרים שהוציאו ברשות (פה"מ סוכה ג,יד ומפרשים ע"פ בבלי שם מא,ב). 

כְּדֵי לָצֵאת בּוֹ

שהעברה ברשות הרבים היא מאבות המלאכות האסורות בשבת וחייבים עליה כרת (הלכות שבת יב,ח). 

וְהֶעֱבִירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים

 ששחיטת הפסח דוחה את השבת (הלכות קרבן פסח א,יח). 

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת

מקרבן זה ונמנו על קרבן אחר. 

שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן

ובכל מקרים אלו נמצא ששחט את הפסח בשבת שלא לצורך מצווה שהרי אין לו בעלים. 

אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה

במקום שאין הטרפה נודעת אלא לאחר השחיטה.

טְרֵפָה בַּסֵּתֶר

שבשעת השחיטה לא היה באפשרותו לברר דברים אלו וממילא לא הייתה מוטלת עליו חובת הבדיקה, והרי הוא עושה ברשות. 

מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת

 במקום גלוי, כגון נקובת הגולגולת וחתוכת הרגליים וכיוצא בהם. 

אוֹ שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה גְּלוּיָה

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר כֵּן שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, אוֹ שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה בַּסֵּתֶר, כְּגוֹן נְקוּב מֵעַיִם אוֹ רֵאָה — הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת. אֲבָל אִם נִמְצָא בַּעַל מוּם, אוֹ שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה גְּלוּיָה — הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא  בָּזֶה. 

 כגון שחשב שהוא קרבן שלמים ושחטו לשם שלמים.

שָׁחַט אֶת הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְּטָעוּת

ועלה לו הקרבן לשם חובת הפסח, ונמצא שאין כאן עברה כלל, שכן שחיטת הפסח מותרת בשבת. 

מִפְּנֵי שֶׁהַזֶּבַח כָּשֵׁר

 כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין

יא שָׁחַט אֶת הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְּטָעוּת — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהַזֶּבַח כָּשֵׁר, שֶׁעֲקִירַת שְׁמוֹ בְּטָעוּת אֵינָהּ עֲקִירָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.

יב שָׁחַט זְבָחִים אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בְּטָעוּת: אִם רְאוּיִין הֵן לְקָרְבַּן פֶּסַח — פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת; וְאִם אֵינָם רְאוּיִין, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה נְקֵבָה אוֹ בֶּן שְׁתַּיִם — חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לְמִצְוַת הַפֶּסַח.

כגון ששחט שלמים וסבר שהוא שוחט קרבן פסח, והדין הוא שאינם עולים לשם פסח.

בְּטָעוּת

כגון שהיה זה שה בן שנה המיועד לקרבן שלמים, וראוי הוא גם לקרבן פסח.

אִם רְאוּיִין הֵן לְקָרְבַּן פֶּסַח

 משום שהם ראויים לקרבן פסח וזמנו בהול להקריב קרבן, יש צידוק לטעותו, ומכיוון שזבחים אלו ראויים לשם מה שהם (ראה הלכות פסולי המוקדשין טו,יב) הרי בפועל קיים מצווה מסוימת, ונחשב עושה ברשות (ריק"ו).

פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת

 מכיוון שהדבר פשוט שסוג בהמה זה אינו ראוי לקרבן פסח, היה לו לדעת זאת, ואינו נחשב שעשה ברשות (ריק"ו). 

חַיָּב חַטָּאת שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לְמִצְוַת הַפֶּסַח

בכל המקרים הללו הפסח פסול (הלכות קרבן פסח ב,ה), ונמצא שלא עשה מצווה כלל בשחיטתו ולא נחשב עושה ברשות.

 שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים

כמבואר שם, ונמצא שקיים מצווה בשחיטת הפסח. 

פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הַפֶּסַח כָּשֵׁר

וְכֵן אִם שָׁגַג וּשְׁחָטוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים — חַיָּב חַטָּאת. שְׁחָטוֹ לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִין — פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הַפֶּסַח כָּשֵׁר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. 

כגון שהקריב קרבן תמיד או מוסף של שבת לשם קרבן אחר.

הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת קָרְבְּנוֹת צִבּוּר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן

שהדבר פשוט וידוע שאין מקריבים בשבת אלא קרבנות ציבור, ולכן אינו נחשב שעשה ברשות (בדומה לשוחט לשם פסח זבחים שאינם ראויים כדלעיל הי"ב).

הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת

יקריב את חלקי הקרבן העולים למזבח לאחר צאת השבת. 

וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב

שחט יותר ממניין קרבנות הציבור של אותו היום. 

שָׁחַט יָתֵר עַל חוֹבַת הַיּוֹם

 מכיוון שמניינם של קרבנות הציבור ידוע, אינו נחשב שעשה ברשות (ראה פה"מ פסחים ו,ה). 

חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת

יג הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת קָרְבְּנוֹת צִבּוּר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב. וְכֵן אִם שָׁחַט יָתֵר עַל חוֹבַת הַיּוֹם — חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת.

משום שאין שחיטת קרבנות יחיד שאין קבוע להם זמן דוחה את השבת (הלכות ביאת מקדש ד,ט). 

שָׁחַט קָרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת... חַיָּב חַטָּאת

 אף שעשה איסור בכך ששחט בשבת, אין הבשר נאסר בשל כך, ולכן אם עבר וזרק את הדם יהיה מותר לאכלו (ערוה"ש רח,כג; וראה מער"ק). 

וְהַבָּשָׂר מֻתָּר בַּהֲנָיָה

 יש איסור שבות (מדרבנן) בזריקת הדם, ושבות זו לא הותרה בשבת בקרבנות שאסור להקריבם (בבלי ביצה כ,ב). 

וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַדָּם

 כשעבר וזרק את הדם בשבת, הוכשר הקרבן. אמנם אין להקטיר את אימוריו בשבת ויש להמתין למוצאי שבת ואז להקטירם (לדין דומה ראה הלכות פסולי המוקדשין טו,יט).  

יד שָׁחַט קָרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בְּשַׁבָּת בִּשְׁגָגָה — חַיָּב חַטָּאת, וְהַבָּשָׂר מֻתָּר בַּהֲנָיָה, וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַדָּם. וְאִם עָבַר וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, וְיָבִיא הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ.

טו הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל צִבּוּר, אַחַת כְּחוּשָׁה וְאַחַת שְׁמֵנָה, וְהָיְתָה חוֹבַת הַיּוֹם בְּאַחַת, בֵּין חַטָּאת בֵּין עוֹלָה, וְשָׁגַג וְשָׁחַט הַשְּׁתַּיִם: אִם שָׁחַט כְּחוּשָׁה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה — פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: 'הָבֵא הַשְּׁמֵנָה וּשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה'; אֲבָל אִם שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ כְּחוּשָׁה — חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת.

נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה הַשְּׁמֵנָה טְרֵפָה בִּבְנֵי מֵעַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה בְּעֵת שֶׁשָּׁחַט הַכְּחוּשָׁה, וְלֹא לָזֶה נִתְכַּוֵּן, הוֹאִיל וְנִשְׁחֲטָה הָאַחֲרוֹנָה כְּמִצְוָתָהּ — הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת. 

כְּחוּשָׁה

כגון שחל ראש חודש בשבת וצריך להקריב שעיר חטאת של ראשי חדשים. 

בֵּין חַטָּאת

 עולת תמיד או עולה של המוספים. 

בֵּין עוֹלָה

 משום שיש להדר בקרבנות ולהקריב מן המובחר ביותר (ראה הלכות איסורי מזבח ז,א). ואף שבשחיטת השמנה הוא גורם שהכחושה הולכת לשרפה ומייתר למפרע את שחיטתה בשבת, משום מצווה מן המובחר אין לחשוש לכך (ראה קרן אורה מנחות סד,א). 

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִין לוֹ הָבֵא הַשְּׁמֵנָה וּשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה

אֲבָל אִם שָׁחַט הַשְּׁמֵנָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ כְּחוּשָׁה חַיָּב חַטָּאת עַל הַתּוֹסֶפֶת

 מכיוון שעשה מעשה מותר, אף אם נעשה עמו מעשה אסור, פטור מחטאת (ראה גם הלכות שבת ב,טז). 

הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת

דווקא כשכוונתו לצוד הייתה בשוגג, מכיוון שבפועל עשה מצווה, פטור מחטאת, אבל אם התכוון לצוד במזיד, אף אם העלה תינוק חייב כרת (מגדל עוז וצפנת פענח שבת שם). 

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לָצוּד מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג

והראב"ד (בהשגות להלכות שבת ב,טז) חולק וסובר שרק כששמע שטבע תינוק והעלה דגים ותינוק פטור, אבל אם לא שמע חייב חטאת. 

בֵּין שֶׁשָּׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת

וְכֵן הַפּוֹרֵס מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים מִן הַיָּם בִּשְׁגָגָה, וְעָלָה תִּינוֹק עִם הַדָּגִים, בֵּין שֶׁשָּׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע, הוֹאִיל וְהֶעֱלָה תִּינוֹק — הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵחַטָּאת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לָצוּד, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. 

ונמצא שאכילתו אינה נחשבת שעשה ברשות.

שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מִצְוָה בַּאֲכִילָה זוֹ

טז מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו בְּלֵילֵי הַפֶּסַח צָלִי שֶׁל פֶּסַח וְנוֹתָר מִן הַקֳּדָשִׁים, וְנִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל צָלִי, שֶׁהִיא מִצְוָה, וְשָׁגַג וְאָכַל הַנּוֹתָר — הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מִצְוָה בַּאֲכִילָה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

א אֵין אָדָם חַיָּב חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹגֵג מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אֲבָל אִם שָׁגַג בַּתְּחִלָּה וְהֵזִיד בַּסּוֹף, אוֹ הֵזִיד בַּתְּחִלָּה וְשָׁגַג בַּסּוֹף — פָּטוּר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת: עָקַר בְּזָדוֹן וְהִנ