א הַשּׁוֹאֵל בַּבְּעָלִים, אֲפִלּוּ נִגְנַב אוֹ אָבַד בִּפְשִׁיעָה — פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם" (שמות כב,יד), וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁאַל הַבְּעָלִים תְּחִלָּה אוֹ עִם הַחֵפֶץ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד הַשּׁוֹאֵל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁשְּׂכָרָן, וְאֶחָד הַשּׁוֹאֵל אֶת הַבְּעָלִים לְאוֹתָהּ מְלָאכָה, אוֹ שֶׁשְּׁאָלָן וּשְׂכָרָן לִמְלָאכָה אַחֶרֶת אוֹ לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם.

 שבשעת השאלה בעל החפץ שאול או שכור עבורו למלאכה. 

הַשּׁוֹאֵל בַּבְּעָלִים

ביאור

שלפני ששאל את החפץ מהבעלים או בשעת השאלה, ביקש מהבעלים לעשות עבורו מלאכה מסוימת ללא תשלום, ונמצא שהבעלים שאול לעשות עבורו מלאכה, ואז פטור גם אם אין הבעלים עושה עבורו את המלאכה בשעה שהחפץ ניזוק. 

וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁאַל הַבְּעָלִים תְּחִלָּה אוֹ עִם הַחֵפֶץ

כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

 בין אם ביקש מהם לעשות עבורו את המלאכה ללא תשלום ובין אם שכרם לעשות זאת. 

וְאֶחָד הַשּׁוֹאֵל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁשְּׂכָרָן

שכן היה הבעלים שאול לו לצורך השקיית המים קודם שהשאיל לו את הבהמה. 

הֲרֵי זוֹ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים וּפָטוּר

פסקים ושיטות

 כתבו האחרונים שאם שלח יד בפיקדון, כגון שהשתמש בו בניגוד למה שסוכם, דינו כגזלן וחייב אף אם בעליו עמו (קצוה"ח, ערוה"ש). והוסיפו שכדי להיפטר עליו להישבע שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו (נתה"מ רצא ס"ק נ, ערוה"ש רצא,נח). 

אֲפִלּוּ נִגְנַב אוֹ אָבַד בִּפְשִׁיעָה פָּטוּר

 כתב השו"ע (סעיף ג) שאפילו אם בשעת השאלה עוד לא התחיל המשאיל במלאכה עבור השואל אלא רק הכין את עצמו למלאכה, נחשב הדבר כשאלה בבעלים, אבל אם רק אמר לו שיעשה עמו מלאכה אין זו שאלה בבעלים. ויש אחרונים שחלקו וכתבו שאף אם הבעלים הסכימו באמירה בלבד לעשות מלאכה עבור השואל, נחשב הדבר כשאלה בבעלים (ש"ך, וראה יד"פ שפירש כך בדעת הרמב"ם; אמנם הגר"א כתב שלדעת הרמב"ם שאלה בבעלים מתחילה רק משעת התחלת עשיית המלאכה ממש). ויש שחילקו וכתבו שבמלאכה שעומדת לעשייה מידית האמירה מספקת, ובמלאכה שאינה עומדת לעשייה מידית השאלה מתחילה משעת ההכנה (ערוה"ש). 

אֲפִלּוּ אָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'הַשְׁקֵנִי מַיִם' וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ בְּהֶמְתּוֹ, וְהִשְׁקָהוּ וְנָתַן לוֹ אֶת הַבְּהֵמָה — הֲרֵי זוֹ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים, וּפָטוּר. מָשַׁךְ הַבְּהֵמָה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הִשְׁקָהוּ — אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. 

 שפטור "בעליו עמו" הוא לא רק בשאלה בבעלים אלא גם בשכירות ובכל אופני השמירה (כמבואר בסוף הפרק ובהלכות שכירות א,ג).

הִשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ וכו'

לְמַשּׂוֹי

לִסְעֹד

מכיוון שבזמן השאלה או השכירות סייע הבעלים לשואל או לשוכר. 

הֲרֵי זוֹ שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים

לְבַקֵּר

 מכיוון שלא עשה זאת עבור השואל או השוכר אלא עבור שמירת בהמתו. 

אֵינָהּ שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים

ואפילו אם עשה זאת מעצמו ללא בקשת הנפקד (שו"ע). 

וְיָצָא עִמָּהּ לִסְעֹד הַשּׁוֹאֵל וכו'

ב הִשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ לְמַשּׂוֹי, וְיָצָא עִמָּהּ לִסְעֹד הַשּׁוֹאֵל אוֹ הַשּׂוֹכֵר וְלִטְעֹן עִמּוֹ בַּמַּשּׂוֹי — הֲרֵי זוֹ שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים. וְאִם יָצָא לְבַקֵּר הַמַּשּׂוֹי בִּלְבַד וְלִרְאוֹת שֶׁלֹּא יִטְעֲנוּ עָלֶיהָ יָתֵר מִן הָרָאוּי — אֵינָהּ שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים.

כל אלו עומדים לשירות בני העיר בזמנים מוגדרים.

מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת וכו'

 נוטע עצים עבור בני העיר. 

וְהַנּוֹטֵעַ לִבְנֵי הַמְּדִינָה

וְהַמַּקִּיז לָהֶם אֶת הַדָּם

וְהַסּוֹפֵר שֶׁלָּהֶן

מכיוון שביום זה הוא זמין לעשות מלאכה עבור בני העיר, גם אם אינו עוסק במלאכה בפועל, אם שואלים או שוכרים ממנו הרי זו שמירה בבעלים (מל"מ, יד"פ; וראה פסקים ושיטות). 

בַּיּוֹם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בּוֹ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ וכו'

כתבו האחרונים שהשואל או שוכר מרב מקומי שעומד לרשותם לענות לשאלותיהם ולדון להם דין תורה נחשב כשמירה בבעלים, אלא אם כן יש לרב שעות קבועות שבהן הוא משרת את הציבור (ערוה"ש, וראה שם לגבי שליח ציבור ושמש בית הכנסת ובלן וכדומה).

השו"ע העתיק את דברי הרמב"ם, ונראה שהבין שלשיטתו נחשב כשמירה בבעלים דווקא בעת שיושב לעסוק במלאכה עבור השואל או השוכר ממנו (ראה ב"י, ב"ח ונתה"מ). והוסיף השו"ע שיש אומרים שמספיק שתהיה השאלה או השכירות בזמן הראוי למלאכה, אף אם אינו עוסק בפועל במלאכה של השואל או של השוכר ממנו. שמכיוון שעליו להיות זמין במקרה שיצטרכו ממנו מלאכה, נחשב כשמירה בבעלים (וראה מל"מ ויד"פ שפירשו כך בדעת הרמב"ם). 

בַּיּוֹם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בּוֹ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ... הֲרֵי זוֹ שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים

ג מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, וְהַנּוֹטֵעַ לִבְנֵי הַמְּדִינָה, וְהַמַּקִּיז לָהֶם אֶת הַדָּם, וְהַסּוֹפֵר שֶׁלָּהֶן, כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, בַּיּוֹם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בּוֹ לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, אִם הִשְׁאִיל אוֹ הִשְׂכִּיר לְאֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּמְלַאכְתָּן — הֲרֵי זוֹ שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים; וַאֲפִלּוּ פָּשַׁע בּוֹ הַשּׁוֹמֵר — פָּטוּר. אֲבָל הוּא שֶׁשָּׁאַל אוֹ שָׂכַר מֵהֶם — חַיָּב, שֶׁאֵינָן שְׁאוּלִין לוֹ.

מַקְרֵא

הם באים ללמוד עמו באופן קבוע.

וְהָיוּ הֵם קְבוּעִין לָבֹא תָּמִיד

עובר מדעת עצמו ממסכת למסכת ואינו זקוק להסכמתם. 

וְנִשְׁמַט לָהֶם מִמַּסֶּכְתָּא לְמַסֶּכְתָּא

שכשם שהתלמידים זקוקים לרב, כך גם הרב זקוק לתלמידים שיסייעו לו בלימוד. וכאשר הרב קובע את נושא הלימוד הרי הם כנשאלים לו לסייע לו בלימודו (אבן האזל, וראה מאירי בבא מציעא צז,א).

הֲרֵי הֵן שְׁאוּלִין אֶצְלוֹ

כשדורשים בהלכות החג הקרב. 

וּבְיוֹם הַפֶּרֶק

שביום זה אינו רשאי לשנות את הנושא כחפצו והוא משועבד לתלמידים ללמדם דבר מסוים ולכן הוא נחשב שאול אצלם (מאירי שם). ויש מפרשים שביום הפרק באים אנשים נוספים לשמוע את הרב, והוא משועבד לציבור לדרוש בנושא המועד, ולכן הוא נחשב כשאול אצל הציבור כולו (אבן האזל). 

הֲרֵי הוּא שָׁאוּל לָהֶן וְהֵן אֵינָן שְׁאוּלִין לוֹ

ואם הנושא הנלמד נקבע על פי החלטת התלמידים, הרב נחשב שאול להם. ואם הדבר תלוי בשניהם, שאם התחילו ללמוד בנושא מסוים אין הרב יכול לשנותו ללא רצונם והם אינם יכולים לשנותו ללא רצון הרב, אינם נחשבים שאולים זה לזה כלל (שו"ע). 

וְנִשְׁמַט לָהֶם מִמַּסֶּכְתָּא לְמַסֶּכְתָּא הֲרֵי הֵן שְׁאוּלִין אֶצְלוֹ

ד הָרַב שֶׁהוּא מַקְרֵא בִּרְצוֹנוֹ לַתַּלְמִידִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וְאֵי זוֹ מַסֶּכְתָּא שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיוּ הֵם קְבוּעִין לָבֹא תָּמִיד, וְנִשְׁמַט לָהֶם מִמַּסֶּכְתָּא לְמַסֶּכְתָּא — הֲרֵי הֵן שְׁאוּלִין אֶצְלוֹ, וְאֵין הוּא שָׁאוּל לָהֶם. וּבְיוֹם הַפֶּרֶק, שֶׁהַכֹּל בָּאִים לִשְׁמֹעַ עִנְיַן אוֹתוֹ מוֹעֵד — הֲרֵי הוּא שָׁאוּל לָהֶן וְהֵן אֵינָן שְׁאוּלִין לוֹ.

שבשעת השאלת הבהמה מינה הבעלים שליח לעשות מלאכה עבור השואל. 

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל

 שגופו של עבד כנעני קנוי לאדונו, ויד העבד נחשבת כידו של הבעלים וכאילו הבעלים עצמו נשאל לשואל (ראה גם לקמן ג,א). 

שֶׁיַּד הָעֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ

שאין יד העבד נחשבת כידו של אדונו אלא בהסכמת אדונו. 

שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים

 והרמ"א כתב שיש אומרים ששלוחו של אדם כמותו וגם אם מינה הבעלים שליח נחשב הדבר כשאלה בבעלים. והאחרונים ביארו שלדעתו הדבר מוטל בספק ולכן מי שתפס את הממון לא מוציאים מידו (ש"ך). 

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים

ה הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי' — אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ" (שמות כב,יד) — הַבְּעָלִים עַצְמָן, לֹא שְׁלוּחָן. אָמַר לְעַבְדּוֹ הַכְּנַעֲנִי: 'צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי' — הֲרֵי זוֹ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים, שֶׁיַּד הָעֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ. נִשְׁאַל הָעֶבֶד עִמָּהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת רַבּוֹ — אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים.

שאל מאישה נכסים שבעלה זכאי לאכול בפירותיהם וליהנות מרווחיהם (נכסי מלוג), ובאותו הזמן שאל את בעלה לעשות עבורו מלאכה. 

הַשּׁוֹאֵל מִן הָאִשָּׁה וְנִשְׁאַל לוֹ בַּעְלָהּ

 זכות הבעל בפירות אינה נחשבת לבעלות בגוף הנכסים, ונמצא ששאל רק מהאישה ולא מבעלה ואין זו שאלה בבעלים. 

אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים שֶׁקִּנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף וְאֵין לַבַּעַל אֶלָּא הַפֵּרוֹת

והוא הדין אם האישה שאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה (שו"ע). 

ו הַשּׁוֹאֵל מִן הָאִשָּׁה, וְנִשְׁאַל לוֹ בַּעְלָהּ — אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים, שֶׁקִּנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף, וְאֵין לַבַּעַל אֶלָּא הַפֵּרוֹת.

האישה עוסקת במלאכה עבור בעלה ומחויבת בעשיית מלאכות מסוימות עבורו (ראה הלכות אישות פרק כא), ולכן אם שאל ממנה נכסים השייכים לה, נחשב שאלה בבעלים.

הַשּׁוֹאֵל מֵאִשְׁתּוֹ

שהם נמצאים יחד ועובדים זה עבור זה בעסק השותפות.

שֻׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ זֶה מִזֶּה

אף על פי שהם שותפים, כאשר כל אחד מקבל על עצמו לעסוק לבדו בעסק השותפות יום אחד וחברו יעסוק לבדו יום אחד, ביום זה אינם נחשבים שותפים ואין זו שאלה בבעלים (ראה כס"מ בשם הגהת מהר"ם פדוואה ויד"פ). 

וְאִם אָמַר הַשֻּׁתָּף לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְנַשְׁאִילְךָ לְמָחָר אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִין

הַשּׁוֹאֵל מֵאִשְׁתּוֹ וכו'

כתבו האחרונים שהדין כן גם כשאינה עוסקת בפועל במלאכה עבורו, משום שהיא מזומנת ומוכנה לעסוק במלאכתו תדיר. אבל, אם האישה שאלה מבעלה, אין זה כשאלה בבעלים אלא אם כן הוא עוסק בפועל במלאכה עבורה (סמ"ע, וכך משמע מדברי הרמב"ם הלכות אישות כא,ט; וראה ראב"ד שם שחולק וסובר שגם האיש משועבד לאשתו ואם שאלה ממנו נחשב הדבר כשאלה בבעלים). 

אוֹ שֻׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וכו'

ז הַשּׁוֹאֵל מֵאִשְׁתּוֹ, אוֹ שֻׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ זֶה מִזֶּה — הֲרֵי זוֹ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים. וְאִם אָמַר הַשֻּׁתָּף לַחֲבֵרוֹ: 'הַשְׁאִילֵנִי הַיּוֹם וְנַשְׁאִילְךָ לְמָחָר' — אֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִין.

שאל חפץ השייך לשותפים, ונשאל אחד מהשותפים לעשות מלאכה עבור השואל.

שָׁאַל מִן הַשֻּׁתָּפִין וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶן

השותפים שאלו חפץ ממנו והוא נשאל לעשות מלאכה עבור אחד מהם.

וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶן

מכיוון שיש כאן ספק נוקטים בכלל שלפיו המוציא מחברו עליו הראיה, ולכן הבעלים אינם יכולים להוציא ממון מהשואל. 

לְפִיכָךְ אִם מֵתָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם

 אם הבעלים תפסו ממון של השואל עבור הבהמה שמתה הרי הם מוחזקים כעת בממון ועל השואל הרוצה להוציא מהם להביא ראיה. 

וְאִם תָּפְסוּ הַבְּעָלִים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן

אף על פי שבמקרה רגיל של שאלה בבעלים פטור אף על פשיעה, כאשר אנו מסופקים אם המקרה נחשב כשאלה בבעלים הפושע משלם. שכן פושע הוא כמזיק ולכן אם פשע חייב אלא אם כן ודאי שיש בו דין שמירה בבעלים (מ"מ, וראה יד"פ).  

פָּשַׁע בָּהּ הַשּׁוֹמֵר הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם

והשו"ע כתב שבפשיעה יש מחייבים ויש פוטרים. וכתבו האחרונים שהלכה כדעת הפוטרים (ש"ך).  

ח שָׁאַל מִן הַשֻּׁתָּפִין וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶן, וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶן — הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הִיא שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִין אוֹ אֵינָהּ. לְפִיכָךְ, אִם מֵתָה — אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. וְאִם תָּפְסוּ הַבְּעָלִים — אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן. פָּשַׁע בָּהּ הַשּׁוֹמֵר — הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם.

לְרִבְעָה

כדי להיראות עשיר, ולא להשתמש בה.

אוֹ לְהֵרָאוֹת בָּהּ

ששווי המלאכה שתעשה הבהמה הוא פחות מפרוטה.

אוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהּ פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה

ונמצא שכל פרה בפני עצמה עושה מלאכה בפחות משווה פרוטה.

אוֹ שֶׁשָּׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה

 שיש ספק אם שימושים אלו מוגדרים כמלאכה, ופטור שאלה בבעלים אינו אלא כשהחפץ והבעלים שאולים לעשיית מלאכה (מאירי בבא מציעא צו,א). 

הֲרֵי כָּל אֵלּוּ סְפֵק שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִין

 לדעת רש"י (בבא מציעא צו,א) ספקות אלו אינם בנוגע לדין שאלה בבעלים אלא אם השואל לאופנים אלו מוגדר כשואל שחייב באונסין, ולעניין שאלה בבעלים לדעתו פטור השואל במקרים אלו. וכתבו האחרונים שדברי השו"ע בהלכה זו אינם מוכרעים ושמא כוונתו לפסוק הן כדעת רש"י והן כדעת הרמב"ם (סמ"ע). 

הַשּׁוֹאֵל אֶת הַבְּהֵמָה בַּבְּעָלִים וכו'

ט הַשּׁוֹאֵל אֶת הַבְּהֵמָה בַּבְּעָלִים לְרִבְעָה אוֹ לְהֵרָאוֹת בָּהּ אוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהּ פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹ שֶׁשָּׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה — הֲרֵי כָּל אֵלּוּ סְפֵק שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִין.

לפני שהחזירה למשאיל, שכרה ממנו. ובתחילת השכירות לא הייתה שאלה בבעלים.

שְׁאָלָהּ בַּבְּעָלִים וכו'

 מכיוון שבשכירות אינו מקבל אחריות נוספת שלא הייתה בשלב השאלה, אין צורך בהתחייבות מחודשת. ונמצא שהאחריות בשכירות תלויה בהתחייבות שהייתה בזמן השאלה שהייתה בבעלים. 

שֶׁהַשְּׂכִירוּת תְּלוּיָה בַּשְּׁאֵלָה

כתב השו"ע (סעיף טו) שאם שכרה בבעלים ותמה השכירות הראשונה וחזר ושכרה שלא בבעלים, גם השכירות השנייה נחשבת כשכירות בבעלים. אבל אם השכירות הראשונה הייתה שלא בבעלים והשנייה הייתה בבעלים, אין הראשונה גוררת את השנייה, והשנייה נחשבת כשכירות בבעלים.

שְׁאָלָהּ בַּבְּעָלִים וּשְׂכָרָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים פָּטוּר

והרמ"א כתב שיש אומרים שבמקרה זה אין הדין מוטל בספק אלא נחשב הדבר כשמירה בבעלים. 

אֲבָל אִם שְׂכָרָהּ בַּבְּעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים

י שְׁאָלָהּ בַּבְּעָלִים, וּשְׂכָרָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים — פָּטוּר, שֶׁהַשְּׂכִירוּת תְּלוּיָה בַּשְּׁאֵלָה. אֲבָל אִם שְׂכָרָהּ בַּבְּעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים, אוֹ שֶׁשְּׁאָלָהּ בַּבְּעָלִין וְחָזַר וּשְׂכָרָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים, אוֹ שֶׁשְּׂכָרָהּ בַּבְּעָלִים וְחָזַר וּשְׁאָלָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים וְחָזַר וּשְׂכָרָהּ שֶׁלֹּא בַּבְּעָלִים — כָּל אֵלּוּ סְפֵק שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים הִיא.

יא אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה שְׁאֵלָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת — הֲרֵי הַבַּעַל כְּלוֹקֵחַ מִמֶּנָּה, וְאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר וְלֹא שׁוֹאֵל. וּלְפִיכָךְ, אִם הָיְתָה בְּהֵמָה, וּמֵתָה — הַבַּעַל פָּטוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כָּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ, אֲפִלּוּ פָּשַׁע בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלוֹקֵחַ, וְהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לָהּ לְשַׁלֵּם. וְאִם הוֹדִיעָה אֶת בַּעְלָהּ שֶׁהִיא שְׁאוּלָה — הֲרֵי זֶה נִכְנָס תַּחְתֶּיהָ.

 וכשנישאה עברו נכסיה לשימוש בעלה וביניהם היה גם הדבר ששאלה.

וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת

חכמים תיקנו שמעמדו של הבעל לגבי נכסי אשתו הוא של קונה ולא של שומר שחייב באחריות. ומכיוון שסבר שהבהמה שייכת לאישה לא קיבל על עצמו שום אחריות שמירה, ופטור אפילו אם פשע בה. 

הֲרֵי הַבַּעַל כְּלוֹקֵחַ מִמֶּנָּה

מכיוון שאחריותה כלפי המשאיל עומדת בעינה.

וְהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם

 כגון שתתאלמן או תתגרש. 

כְּשֶׁיִּהְיֶה לָהּ לְשַׁלֵּם

 מכיוון שידע שהיא שאולה, מוטלת עליו האחריות לבהמה. 

הֲרֵי זֶה נִכְנָס תַּחְתֶּיהָ

ראה גם הלכות שכירות א,ג.

כָּל שֶׁאָמַרְנוּ וכו'

 שו"ע חו"מ שמו,יז, אה"ע פה,ו. 

אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וכו'

 וכתב הרמ"א שנכנס תחתיה רק אם השתמש בפרה או קיבל על עצמו להיות כשואל, ואם לא, אין דינו כשואל. 

כָּל שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים — כָּךְ אִם הָיָה שׂוֹכֵר אוֹ נוֹשֵׂא שָׂכָר, הֲרֵי הִיא שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים, וּפָטוּר. וְכָל שֶׁאֵינָהּ שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים — כָּךְ אֵינָהּ שְׂכִירָה בַּבְּעָלִים. וְכָל שֶׁהוּא סָפֵק בַּשְּׁאֵלָה — כָּךְ הוּא סָפֵק בַּשְּׂכִירוּת.

א הַשּׁוֹאֵל בַּבְּעָלִים, אֲפִלּוּ נִגְנַב אוֹ אָבַד בִּפְשִׁיעָה — פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם" (שמות כב,יד), וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁאַל הַבְּעָלִים תְּחִלָּה אוֹ עִם הַחֵפֶץ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד הַשּׁוֹאֵל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁשְּׂכָרָן, וְאֶחָד הַשּׁוֹאֵל אֶ