א הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי: אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי — הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת אִישׁוּת מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין כֻּלָּם. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי — כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם, לֹא בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַבַּעַל לְבַטֵּל הַגֵּט אוֹ לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ אוֹ לְהַתְנוֹת תְּנַאי אַחֵר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְאִם נִשֵּׂאת — לֹא תֵּצֵא, אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נִשְׁאַר בְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ, שֶׁהֲרֵי בָּטַל הַגֵּט.

ביאור

 יש אומרים שמדובר דווקא בפירורי עופרת המעורבים במים. אבל אם כתב בעופרת עצמה, פסול אף בדיעבד. ולכתחילה נוהגים לכותבו בדיו כשם שכותבים ספרי תורה. ויש שהחמירו עוד שהסופר יקרא כל אות תחילה קודם שיכתוב, כמו בספרי תורה (רמ"א).  

כְּתָבוֹ בַּאֲבָר... כָּשֵׁר וְאֵין כּוֹתְבִין בָּהֶן לְכַתְּחִלָּה

וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁאִם אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁיו' אוֹ 'מֵהַיּוֹם' 'עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ', אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ' — שֶׁכְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַגֵּט וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְאִם אָבַד אוֹ נִשְׂרַף, אֲפִלּוּ מֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי — הֲרֵי זוֹ מְקַיֶּמֶת הַתְּנַאי אַחַר מוֹתוֹ, וּכְבָר נִתְגָּרְשָׁה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. וְיֵשׁ לָהּ לְהִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא יִתְקַיֵּם, הוֹאִיל וְהָיָה הַתְּנַאי בְּ'מֵעַכְשָׁו' אוֹ בְּ'עַל מְנָת'. 

כּוֹתְבִין בְּמֵי עַפְצָא וכו'

אֲפִלּוּ עַל אִסּוּרֵי הֲנָיָה

כתב הרמ"א שאם כתב גט על איסורי הנאה שטעונים שרפה, הגט בטל. ורבים מן האחרונים חלקו עליו, וכתבו שגם במקרה כזה הגט כשר (עיין פר"ח). 

וְכוֹתְבִין עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וכו'

ב כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי, בֵּין שֶׁאָמַר 'מֵעַכְשָׁו' בֵּין שֶׁאָמַר 'אִם יִהְיֶה וְאִם לֹא יִהְיֶה' — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֶלָּא בִּפְנֵי עֵד; אֲפִלּוּ עֶבֶד אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ אוֹ בְּנָהּ הַקָּטָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה מִלְּשַׁמֵּשׁ בִּפְנֵיהֶם. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִם נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְבַדָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּאֶחָד, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי — הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא נִבְעֲלָה וּבָטַל הַגֵּט, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ.

כתב הרמ"א שכותבים על כל דבר, ובלבד שיהיה תלוש. ויש אומרים שאין לכתוב על דבר שאינו מתקיים, כגון עלים העתידים לכמוש. ולכתחילה יש לכתוב על קלף המתוקן לסת"ם, אלא שאין עיכוב בדבר, וכשר גם אם נכתב על נייר רגיל. 

וְעַל הַחֶרֶס וְעַל הֶעָלִין

ג כֵּיצַד מְגָרֵשׁ אָדָם עַל תְּנַאי? לֹא שֶׁיֹּאמַר: 'כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי עַל תְּנַאי' אוֹ: 'כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ עַל תְּנַאי', וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב בְּתוֹךְ הַגֵּט 'עַל תְּנַאי זֶה שֶׁגֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית'. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה? אוֹמֵר לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וְכוֹתְבִין גֵּט כָּשֵׁר בְּלֹא שֵׁם תְּנַאי בָּעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט וְאוֹמֵר לָהּ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ' אוֹ: 'הֲרֵי אֶת מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה' 'עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ', אוֹ יֹאמַר לָהֶם אוֹ לַשָּׁלִיחַ: 'תְּנוּ לָהּ גֵּט זֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ'.

 ובמקרים שבהם יש לגודרות חזקה, כגון במקום שהן מצויות תמיד תחת השגחה ומנועות מלהתהלך מעצמן, מגורשת (רמ"א; ולעיקר דין גודרות ראה שו"ע חו"מ קלה,א). 

שֶׁהַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶן חֲזָקָה

ד כָּתַב הַתְּנַאי בַּגֵּט אַחַר שֶׁגָּמַר לִכְתֹּב תֹּרֶף הַגֵּט — הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים בֵּין שֶׁכְּתָבוֹ אַחַר חֲתִימַת הָעֵדִים. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ קֹדֶם הַתֹּרֶף, אֲפִלּוּ כָּתַב 'עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ' — הֲרֵי זוֹ סְפֵק גֵּרוּשִׁין, שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לוֹ זְכוּת בְּגוּפוֹ שֶׁל גֵּט. וְכֵן אִם הִתְנָה בַּפֶּה קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף — הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין.

ה הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִתְנָה עָלֶיהָ, בֵּין בִּכְתָב אַחַר הַתֹּרֶף בֵּין עַל פֶּה אַחַר הַתֹּרֶף, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אֶת מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵאִישׁ פְּלוֹנִי' אוֹ 'אֶלָּא לְאִישׁ פְּלוֹנִי', וְנָתַן לָהּ הַגֵּט עַל תְּנַאי זֶה: אִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ גּוֹי אוֹ עֶבֶד אוֹ אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה, כְּגוֹן אָבִיהָ וְאָחִיהָ אוֹ אָבִיו וְאָחִיו — הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר; וְאִם הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ יֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחַיָּבֵי לָאוִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן — אֵינוֹ גֵּט, שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר בַּגֵּט, וְאֵין זֶה כְּרִיתוּת. הָיָה בַּעַל אֲחוֹתָהּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַיּוֹם אָסוּר עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֶרְוָה, אִם תָּמוּת אֲחוֹתָהּ יִהְיֶה מֻתָּר לָהּ — הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.

יש אומרים שלכתחילה יש להחמיר שלא לכתוב גיטין בקולמוס של ברזל, שלא לבוא לידי חקיקה (רמ"א, ועיין פת"ש). 

חָקַק הַגֵּט עַל הַלּוּחַ אוֹ עַל הָאֶבֶן

 אך אם האות עדיין צריכה השלמה אחרי חקיקתה, כשר (רמ"א).  

אֲבָל אִם חָפַר תּוֹךְ הָאוֹת

ו אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמִּי שֶׁיִּוָּלֵד שֶׁאֵינוֹ עַתָּה בָּעוֹלָם' אוֹ 'חוּץ מִזְּנוּתֵךְ', כְּלוֹמַר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְכָל אָדָם, אֲבָל לִזְנוּת הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ; 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל מִי שֶׁיָּבֹא עָלַיִךְ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכֵּךְ הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּרִיךְ'; אוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִמְּקַדֵּשׁ בִּשְׁטָר', כְּלוֹמַר שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְהִתְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף וּבְבִיאָה, אֲבָל בִּשְׁטָר הֲרֵי אַתְּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ; אוֹ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ', כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לִי עָלַיִךְ שׁוּם אִישׁוּת חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ, שֶׁאַתְּ אִשְׁתִּי לְעִנְיַן הֲפָרַת נְדָרִים; אוֹ לְעִנְיַן אֲכִילַת תְּרוּמָה, אוֹ לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה, שֶׁאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה — בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת.

הַמְקַעֲקֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב וכו'

כתב השו"ע שהקורע על העור תבנית כתב, כשר, אבל הרושם על העור תבנית כתב, פסול. והוסיף שיש אומרים שהדין הוא להפך, ויש שמכשיר בשניהם, כדברי הרמב"ם. יש אומרים שאם רקם, ארג או עשה כמעשה מחט את אותיות הגט, אינו נחשב ככתב (שו"ע סעיף כג). 

הַמְקַעֲקֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב

כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן

גֵּט שֶׁכָּתוּב בִּכְתָב מִן הַלְּשׁוֹנוֹת וכו'

 ויש מי שמתיר אף כשאינם מכירים את הלשון אם אחרים קוראים ומתרגמים לפניהם (ב"ש).  

וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מַכִּירִין לְשׁוֹן הַכְּתָב וּכְתָבָהּ

ז אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן', וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן' — הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְנָה בָּהֶם הֲרֵי הִתִּירָם, וּבִטֵּל הַתְּנַאי.

ח אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן' — הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי לֹא בִּטֵּל תְּנַאי שֶׁל שִׁמְעוֹן.

אֶחָד מִן הָעֵדִים וכו'

אֲבָל אִם הָיָה מִקְצָת וכו'

ויש מכשירים, כשיטת הראב"ד בהשגה (רמ"א). 

פָּסוּל

אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְשִׁמְעוֹן', אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת אַף לְשִׁמְעוֹן' — הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין, שֶׁמָּא לֹא הִתִּירָהּ אֶלָּא לְשִׁמְעוֹן, וּרְאוּבֵן בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד, וְזֶה שֶׁאָמַר 'אַף לְשִׁמְעוֹן', כְּלוֹמַר: לְכָל אָדָם אַף לְשִׁמְעוֹן; אוֹ שֶׁמָּא הִתִּירָה לַכֹּל, וְזֶה שֶׁאָמַר: לְשִׁמְעוֹן' — וְהוּא הַדִּין לִרְאוּבֵן, שֶׁשִּׁמְעוֹן סָמוּךְ הָיָה לִרְאוּבֵן בִּתְנָאוֹ. 

שו"ע אה"ע קכה,יז, קכו,טז. 

ט הִתְנָה עָלֶיהָ וְאָמַר: 'הַיּוֹם אֵין אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אִשְׁתִּי' — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַיּוֹם. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין בַּגִּטִּין: 'מִן הַיּוֹם וּלְעוֹלָם'.

י 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כָּל יְמֵי חַיַּיְכִי' — אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. 'כָּל יְמֵי חַיַּי' אוֹ: 'כָּל יְמֵי חַיֵּי פְּלוֹנִי' — הֲרֵי זֶה גֵּט, שֶׁהֲרֵי יִכָּרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְלֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת כְּשֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי.

הָיָה בּוֹ מַשְׁמַע שְׁנֵי עִנְיָנִים וכו'

כְּבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל וכו'

 ובכתב אשורי [=אותיות כתיבת סת"ם] (שו"ע). ואין להכשיר כתב שאינו כתב אשורי מלבד במקום עיגון ובשעת הדחק (רמ"א). אמנם אין צריך לדקדק בכתיבה תמה כבספר תורה (ערוה"ש קכד,יז).  

כְּבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם לִכְתֹּב הַגֵּט בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי

יא 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם' — הֲרֵי זֶה גֵּט. 'שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם' — אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי בָּשָׂר זֶה לְעוֹלָם', 'עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן זֶה לְעוֹלָם' — אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. 'עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם' — הֲרֵי זֶה גֵּט.

יב

 הנוסח המופיע בסדר הגט המצוי בשו"ע שונה במעט מנוסח הרמב"ם: מזכירים כתוספת לשם העיר, את הנהרות המשמשים כמקורות המים שלה (שו"ע אה"ע קכח,ד-ז). למנהג האשכנזים, אין כותבים "וכל שום וחניכה שיש לי", אלא מפרטים את כל השמות, הן בשמות האנשים והן בשמות המקומות (רמ"א קכט,א). מלבד זאת ישנם שינויים מועטים בסדר המילים: "ושבקית ופטרית", "ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין". לגט הנוהג בימינו ראה תצלום בסוף הפרק.  

וְזֶה הוּא נֹסַח הַגֵּט

יב 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי' — אֵינוֹ גֵּט. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְאוֹמֵר לָהּ: 'עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן זֶה לְעוֹלָם' אוֹ 'שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם' אוֹ 'כָּל יְמֵי חַיַּיְכִי'. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: 'עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי עַד חֲמִשִּׁים שָׁנָה' — הֲרֵי זֶה גֵּט, וְלֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִתְנָה; וְאִם נִשֵּׂאת — בָּטַל הַגֵּט לְמַפְרֵעַ. זָנָת עִמּוֹ — הַוָּלָד מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר וְהַגֵּט כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמָּהּ אֶלָּא עַל הַנִּשּׂוּאִין.

יג

וכן ייזהר שרגל הה"א של 'למהך' תהיה רחוקה מגגה, שלא יקרא 'למחך', שאף הוא לשון שחוק (שו"ע סעיף יד). והוסיף השו"ע והביא דקדוקים נוספים בכתיבת הגט. 

וְלֹא יִכְתֹּב לִימְהָךְ בְּיוֹד

ונהגו לכתבם: 'דיתיהוייין', 'דיתיצבייין' בשלוש יודין (שו"ע).  

וְלֹא יִכְתֹּב תִּהְוְיִין וְתִצְבְּיִין בִּשְׁתֵּי יוֹדִין

יג 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי', אִם נִשֵּׂאת לוֹ — הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר כִּשְׁאָר הַתְּנָאִין. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְלֹא לְאַחֵר. לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי לֹא תִּנָּשֵׂא, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: נְשֵׁיהֶם נוֹתְנִין זֶה לָזֶה בְּמַתָּנָה; וּלְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא, שֶׁאֵינוֹ גֵּט אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתְּנַאי. עָבְרָה וְנִשֵּׂאת לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי — לֹא תֵּצֵא. נִשֵּׂאת לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לוֹ — בָּטַל הַגֵּט, וְתֵצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, וּצְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.

יד

למעט שתי היודין הנוספות ב'דיתיהוייין' ו'דיתיצבייין', שאינן אלא מנהג (שו"ע). ויש אומרים, שהגט כשר כל עוד שהבעל לא ערער, כהשגת הראב"ד כאן. ויש מי שאומר שערעור הבעל עלול לפסול את הגט רק כשהוא עצמו כתבו, וטוען שהתכוון לעניין אחר (שו"ע). 

אוֹ לֹא כָּתַב הַיּוֹדִין הַיְתֵרוֹת... פָּסוּל

יד 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ, וְהַנְּיָר שֶׁלִּי' — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת. 'עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לִי אֶת הַנְּיָר' — הֲרֵי זֶה גֵּט, וְתִתֵּן.

טו

ויש לכתוב זאת לפני המילים 'כדת משה וישראל'. ונהגו להחמיר שלא לתקן מחיקות בגט, ואפילו אם מפרש בסוף השטר (שו"ע). 

וְאִם הֶחֱזִיר וּפֵרֵשׁ בְּסוֹף הַגֵּט שֶׁאוֹת פְּלוֹנִית תְּלוּיָה אוֹ עַל מְחָק... כָּשֵׁר

טו חָקַק הַגֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב וּנְתָנוֹ לָהּ, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ וּכְתֻבָּתִיךְ' — כָּשֵׁר, וְנִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ אִם יֵשׁ בַּטַּס כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ; וְאִם אֵין בּוֹ — יַשְׁלִים כְּתֻבָּתָהּ.

טז

טז כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי שֶׁמְּבַטֵּל אֶת הַגֵּט, כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ אוֹ שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁהִתְנָה שְׁאָר תְּנָאִין קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף: אִם הָיָה הַתְּנַאי כָּתוּב בַּגֵּט, וְחָזַר וּמְחָקוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ — הֲרֵי זֶה סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם הָיָה הַתְּנַאי עַל פֶּה — הֲרֵי זֶה נוֹטֵל הַגֵּט מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּתְנַאי כָּשֵׁר אוֹ בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל.

יז

השו"ע הביא את דברי הרמב"ם, והוסיף שיש מי שפוסל בקרוע שתי וערב אף כשנתנו לה בפני עדים, שאחר שנקרע אין בו ממש. והרמ"א כתב שהוא הדין בגט שניטשטש. 

אוֹ שֶׁהָיָה קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּשֶׁנִּתַּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם

יז כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בָּזֶה, וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי', אִם נְטָלוֹ מִמֶּנָּה וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת בּוֹ לְכָל אָדָם' אוֹ 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ' — הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

יח

 והרמ"א כתב שכל זה כשכתב: 'ופלוני לפלונית', אבל אם כתב בשני וכן באחרים: 'פלוני לפלונית', אינו כשר, חוץ מהאחרון שנזכר. 

הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת

יח הַנּוֹתֵן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז, וְחָזַר וְהִתְנָה עָלֶיהָ תְּנַאי אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו שְׁתֵּי שָׁנִים — לֹא בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת הָרִאשׁוֹנִים, אֶלָּא הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהּ: 'עֲשִׂי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַתְּנָאִים': רָצָת מְשַׁמֶּשֶׁת, רָצָת נוֹתֶנֶת, וְאֵין אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִין. אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז, וְחָזַר וְהִתְנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁתִּתֵּן לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוּז — כְּבָר בָּטַל תְּנַאי שֶׁל מָאתַיִם, וּצְרִיכָה לִתֵּן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

יט

יט הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה סְתָם — הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד, הוֹאִיל וְלֹא פֵּרֵשׁ כַּמָּה זְמַן תַּעֲשֶׂה. כֵּיצַד? אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשִׂי עִמִּי מְלָאכָה', 'עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא', 'עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי': אִם עָשָׂת עִמּוֹ מְלָאכָה יוֹם אֶחָד אוֹ שִׁמְּשָׁה אָבִיו יוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁהֵנִיקָה בְּנוֹ יוֹם אֶחָד בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהַבֵּן יוֹנֵק בּוֹ, וְהוּא תּוֹךְ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ — הֲרֵי זֶה גֵּט; מֵת הַבֵּן אוֹ הָאָב קֹדֶם שֶׁתָּנִיק אוֹ תְּשַׁמֵּשׁ — אֵינוֹ גֵּט.

כ אָמַר לָהּ: 'עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי' אוֹ 'תְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא' 'שְׁתֵּי שָׁנִים' — הֲרֵי זוֹ מַשְׁלֶמֶת הַזְּמַן שֶׁפֵּרֵשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ הָאָב בְּתוֹךְ הַזְּמַן, אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב: 'אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי' — אֵינוֹ גֵּט, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

כא

ואם חתם כל אחד מהעדים 'פלוני' תחת הגט הראשון, ו'בן פלוני עד' תחת הגט השני, אף השני כשר (שו"ע).  

שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין עִם גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת

כא 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם': נָתְנָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִדַּעְתּוֹ — הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת; לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. נָתְנָה לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל — הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, עַד שֶׁתִּתֵּן מִדַּעְתּוֹ. חָזַר וְאָמַר לָהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם: 'הֲרֵי הֵן מְחוּלִין לָךְ' — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי. מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הוֹאִיל וְשָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא נָתְנָה — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.

כב

כב אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז' וְלֹא קָבַע זְמַן, וּמֵת קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן — אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְיוֹרְשָׁיו, שֶׁלֹּא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא שֶׁתִּתֵּן לוֹ; וְלֹא בָּטַל הַגֵּט, שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע זְמַן. לְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁיָּמוּת — הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְלֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ.

כג

כג 'הֲרֵי זֶה גִּטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי כְּלִי פְּלוֹנִי אוֹ בֶּגֶד פְּלוֹנִי', וְאָבַד אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ נִגְנַב, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶלֶף בְּדָמָיו — אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁתִּתֵּן אוֹתוֹ כְּלִי עַצְמוֹ, אוֹ עַד שֶׁיְּבַטֵּל הַתְּנַאי.

כד

כתב הרמ"א שאפשר להכשיר גט זה, אם יש עדים על כך שהיה זה גט אחד מלכתחילה, ונמסר בעדים.  

אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר... הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת

כד מִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה עַל תְּנַאי, וְקִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי: אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי — הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וּבָטַל הַגֵּט — אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת, וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטַל הַגֵּט — צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

א הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי: אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי — הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי — אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת אִישׁוּת מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִין כֻּלָּם. וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי — כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה