 בדרך כלל רוצח אינו חייב בתשלומים על האדם שהרג כיוון שנענש בעונש מוות, ואף במקרה שפטור ממיתה פטור מן התשלומים (ראה הלכות חובל ד,ה, אמנם במקרה שלא התכוון כלל להרוג אלא להכות את זה והיכה את חברו אף על פי שהרגו חייב בתשלומים, שם ה“ו).

וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין

ביאור

שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר

שלא נתכוון להרוג דווקא את ההרוג.  

לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר

 ערוה“ש חו“מ תכה,כט-לד. 

פסקים ושיטות

 ולדעת הראב“ד חייב מיתת בית דין.

הַמִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין

א הַמִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה — פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַגָּלוּת, לְפִי שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן — פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין.

ב נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בַּכְּלִי כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וּמֵת; אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וּמֵת — פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין, וְאֵינוֹ גּוֹלֶה, שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה.

 כיוון שהתכוון להכות באופן שאין בו כדי להמית.

וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וּמֵת... פָּטוּר

 אף שהתכוון להרוג באופן הראוי להמית, כיוון שבפועל הרג באופן שאינו ראוי, פטור.

שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ... וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וּמֵת פָּטוּר

וְאֵינוֹ גּוֹלֶה שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה

אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וּמֵת — הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. 

ג הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹמְדִין אוֹתוֹ: אִם אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים — נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. וַאֲפִלּוּ חָלָה הַמֻּכֶּה וְהִכְבִּיד, וּמֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה — הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

 אם עשוי למות מחמת המכה.

אוֹמְדִין אוֹתוֹ

 משלם את חמשת התשלומים שמשלם אדם החובל בחברו: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת (הלכות חובל א,א).

נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר

 כיוון שבתחילה פטרו אותו ממיתה, שוב לא חוזרים בהם (ראה בבלי סנהדרין עח,ב). 

וַאֲפִלּוּ חָלָה הַמֻּכֶּה וְהִכְבִּיד וּמֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר

וְאִם הֵקֵל

 ובמקרה זה כיוון שהבריא לגמרי גם אם מת אחר כך, פטור ממיתה וחייב בתשלומים. 

מְשַׁלֵּם הַמַּכֶּה חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר

וְאִם אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה — אוֹסְרִין אֶת הַמַּכֶּה בְּבֵית הַסֹּהַר מִיָּד, וּמַמְתִּינִים לָזֶה: אִם מֵת — יֵהָרֵג הַמַּכֶּה; וְאִם הֵקֵל וְנִתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה, וְהָלַךְ בַּשּׁוּק עַל רַגְלָיו כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִים — מְשַׁלֵּם הַמַּכֶּה חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. 

 בפסוק נאמר: “אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא“, ומכאן שכאשר המוכה הולך על משענתו, פוטרים את המכה ממיתה ומחייבים אותו ממון.

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה עַל מִשְׁעַנְתּוֹ

 שיסתמך על כוחו בלבד כאדם בריא. שהרי עד שמבריא לגמרי, גם אם מצבו משתפר אין לשחרר את המכה, שכן אם ימות המוכה יהיה המכה חייב מיתה (כמבואר בהלכה הבאה). 

שֶׁיִּהְיֶה מְהַלֵּךְ עַל מִשְׁעֶנֶת כֹּחוֹ

ד זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: “עַל מִשְׁעַנְתּוֹ“ (שמות כא,יט) — אֵינוֹ שֶׁיְּהַלֵּךְ וְהוּא נִשְׁעָן עַל הַמַּטֶּה אוֹ עַל אַחֵר, שֶׁאֲפִלּוּ הַנּוֹטֶה לָמוּת יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל הַמִּשְׁעֶנֶת. לֹא נֶאֱמַר “מִשְׁעַנְתּוֹ“ אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה מְהַלֵּךְ עַל מִשְׁעֶנֶת כֹּחוֹ, וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ כֹּחַ אַחֵר לְהִשָּׁעֵן עָלָיו.

וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה

 לאחר שהקל מחוליו אין בוחנים שוב אם ראוי למות מחמת מצבו. ואף אם הגיע לשלבי החלמה שהוציאו אותו מכלל סכנה, אם מצבו ישוב וידרדר וימות, חייב מיתה.

וְאֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֹמֶד שֵׁנִי כְּשֶׁהֵקֵל

 על פי האומד הראשון יש ביסוס לומר שמת מחמת המכה, ושינוי המצב אינו מפקיע את האומד הזה. 

שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר

ה אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וּמֵת — הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֹמֶד שֵׁנִי כְּשֶׁהֵקֵל, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.

הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בְּעֶשֶׂר מַקְלוֹת וּמֵת

 כולם ירו בו יחד את החץ (שלל דוד, יד“פ). 

שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶם וְהָרַג

ו הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בְּעֶשֶׂר מַקְלוֹת וּמֵת, בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ כְּאַחַת — כֻּלָּן פְּטוּרִין מִמִּיתַת בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל נֶפֶשׁ אָדָם“ (ויקרא כד,יז) — עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַנֶּפֶשׁ. וְהוּא הַדִּין לִדְחָפוּהוּ שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁכְּבָשׁוּהוּ שְׁנַיִם לְתוֹךְ הַמַּיִם, אוֹ שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶם וְהָרַג — כֻּלָּן פְּטוּרִין.

ז זָרְקוּ בּוֹ עֲשָׂרָה אֶבֶן זֶה אַחַר זֶה וְכָל אַחַת מֵהֶן אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית, וְזָרַק אֶחָד אֶבֶן בָּאַחֲרוֹנָה וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית, וּמֵת — הֲרֵי זֶה הָאַחֲרוֹן נֶהֱרָג עָלָיו.

 שאף שהראשונים חבלו בו, הוא לבדו הרגו. 

וְזָרַק אֶחָד אֶבֶן בָּאַחֲרוֹנָה וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וּמֵת הֲרֵי זֶה הָאַחֲרוֹן נֶהֱרָג עָלָיו

 דנו אותו למיתה בבית דין.

שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ

 שהרי לא יודעים מי האחד שלא נגמר דינו, ואין אפשרות לגמור את דינו. 

כֻּלָּם פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה

שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו

 שהרי כולם רוצחים, ומכיוון שאי אפשר להרגם אוסרים אותם באופן המבואר בהלכה הבאה (ערוה“ש סעיף לד). 

וְאוֹסְרִין אֶת כֻּלָּם

רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְנִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא מֵהֶם — כֻּלָּן פְּטוּרִים. וְרוֹצֵחַ שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּרוֹצְחִים אֲחֵרִים שֶׁנִּגְמַר דִּינָם — כֻּלָּם פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו; וְאוֹסְרִין אֶת כֻּלָּם. 

 ולכן עדותם אינה מצטרפת ואין לדון על פיהם (הלכות עדות ד,א). 

וְלֹא הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאַחַת וכו‘

 העובר עברה שיש בה עונש מיתה אינו נהרג בבית דין אלא אם כן הזהירו (‘התרו‘) בו לפני מעשה שיש במעשה זה חיוב מיתה (הלכות סנהדרין יב,ב). במקרה של רצח ללא התראה, על אף שיש עדים ובוודאות הוא הרוצח, אינו נהרג בבית דין. 

אוֹ שֶׁהָרַג בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה

 העדים נמצאו דוברי אמת בעיקר עדותם אך נמצאו סתירות בעניינים חיצוניים הקשורים לעדותם (ראה הלכות עדות א,ה-ו), ולכן אי אפשר לדון את הרוצח למיתה.

שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בַּבְּדִיקוֹת וְלֹא הֻכְחֲשׁוּ בַּחֲקִירוֹת

כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה

 כמות מצומצמת של אוכל ושתייה (על פי ישעיהו ל,כ). 

וּמַאֲכִילִין אוֹתָם לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ

ח הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת וְלֹא הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאַחַת, אֶלָּא רָאָהוּ הָאֶחָד אַחַר הָאֶחָד, אוֹ שֶׁהָרַג בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה, אוֹ שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בַּבְּדִיקוֹת וְלֹא הֻכְחֲשׁוּ בַּחֲקִירוֹת — כָּל אֵלּוּ הָרַצְחָנִין כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה, וּמַאֲכִילִין אוֹתָם לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ עַד שֶׁיֵּצְרוּ מְעֵיהֶן, וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתָם שְׂעוֹרִים עַד שֶׁכְּרֵסָם נִבְקַעַת מִכֹּבֶד הַחֹלִי.

ט וְאֵין עוֹשִׂין דָּבָר זֶה לִשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין, אֶלָּא אִם נִתְחַיֵּב מִיתָה — מְמִיתִין אוֹתוֹ; וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה — פּוֹטְרִין אוֹתוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין בָּהֶם הַשְׁחָתַת יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֲרָיוֹת אוֹ חִלּוּל שַׁבָּת, אֵינָן כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים; שֶׁאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת הֵן מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עָוֹן זֶה, הֲרֵי הוּא רָשָׁע גָּמוּר, וְאֵין כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה כָּל יָמָיו שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד עָוֹן זֶה, וְלֹא יַצִּילוּ אוֹתוֹ מִן הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ“ וכו‘ (משלי כח,יז).

רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב

 כנגד כל שאר עוונותיו נמצאו זכויות שהצילו אותו מכליה (ראה בבלי סנהדרין קב,ב).

לֹא נִמְצָא לוֹ עָוֹן שֶׁחִיְּבוֹ כְּלָיָה וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר אַחֵר שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ

 רוחו של נבות קיבלה רשות להטעות ארבע מאות נביאים (“תפתה וגם תוכל“) ולגרום להם להתנבאות לשקר שאחאב ינצח את ארם, ובגללם הוא יצא למלחמה ושם מת.

שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּצֵא הָרוּחַ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי יי זוֹ רוּחַ נָבוֹת וכו‘

 איזבל שלחה איגרת בשם אחאב אל יושבי עיר נבות שיעלילו עליו עלילה בעדות שקר ויוציאו אותו להורג (ראה מלכים א פרק כא). 

וַהֲרֵי הוּא הָרָשָׁע לֹא הָרַג בְּיָדוֹ אֶלָּא סִבֵּב

צֵא וּלְמַד מֵאַחְאָב עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ: “רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב“ (מלכים א כא,כה), וּכְשֶׁנִּסְדְּרוּ עֲוֹנוֹתָיו וּזְכֻיּוֹתָיו לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת, לֹא נִמְצָא לוֹ עָוֹן שֶׁחִיְּבוֹ כְּלָיָה וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר אַחֵר שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא דְּמֵי נָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּצֵא הָרוּחַ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי יי“ (מלכים א כב,כא; דברי הימים ב יח,כ; ושם: וַיֵּצֵא... וַיַּעֲמֹד) — זוֹ רוּחַ נָבוֹת, וְנֶאֱמַר לָהּ: “תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל“ (מלכים א כב,כב; דברי הימים ב יח,כא), וַהֲרֵי הוּא הָרָשָׁע לֹא הָרַג בְּיָדוֹ, אֶלָּא סִבֵּב, קַל וָחֹמֶר לַהוֹרֵג בְּיָדוֹ.

י הַמִּינִין, וְהֵן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מִין, וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין, וְהֵן שֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל — מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָה — הוֹרֵג; וְאִם לָאו — יָבֹא עֲלֵיהֶן בַּעֲלִילוֹת עַד שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן.

 ראה גם הלכות תשובה ג,ז.

הַמִּינִין וְהֵן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִיִּשְׂרָאֵל

 ראה גם שם ה“ט (שם הם מכונים ‘משומדים‘, אך כאן הם נכללים בכינוי הכללי ‘מין‘).

אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס

וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהֵן שֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה

 מפני שהם מצֵרים לישראל ומסיתים את העם מאחרי ה‘ (הלכות עבודה זרה י,א). 

מִצְוָה לְהָרְגָן אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן

 מקדים לסלק את הסולם לפני שהוא יעלה. 

קוֹדֵם וּמְסַלֵּק הַסֻּלָּם

 שו“ע חו“מ תכה,ה, יו“ד קנח,ב. 

 לדעת הרמב“ם מדובר כאן בכינויים כלליים לכופרים בעיקרי האמונה, אך יש ראשונים שפירשו את המונחים מין ואפיקורוס באופנים אחרים (ראה הלכות עבודה זרה י,א ובפסקים ושיטות שם). 

הַמִּינִין וְהֵן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִיִּשְׂרָאֵל... וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהֵן שֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל מִצְוָה לְהָרְגָן

וכיום גם מי שאוכל איסור ומניח את הכשר, לרוב אינו עושה זאת במגמה להכעיס אלא פועל מכוח ההרגל וטמטום הלב, ורק מי שמצהיר שאינו רוצה כלל בהיתר הוא העושה להכעיס (ערוה“ש יו“ד רנא,יג). וכתבו האחרונים שכיום אין דין זה חל כלל, שכן לא יהיה בו משום תיקון עולם אלא משום קלקולו (חזון איש יו“ד ב,טז).

אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מִין

 וכן פסק השו“ע. ולדעת הרא“ש (שו“ת הרא“ש לב,ד) מותר לגרום למיתתם (כגון להורידם לבור) אך אין להרגם ישירות (הובא ברע“א יו“ד קנח). 

אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָה הוֹרֵג

שו“ע חו“מ תכה,ה, יו“ד קנח,א. 

יא-יב

 וכתב הרמב“ם בהלכות עבודה זרה י,ב שאסור לרפאותם ואפילו בשכר, אבל אם חושש מאיבה מותר לרפאותם בחינם. וכתב הרמ“א שכאשר יש חשש איבה ואינו יכול להשתמט מותר לרפא אפילו בחינם. ובעניין ריפוי גוי ראה עוד הרחבות ספר זמנים: ‘חילול שבת לצורך הצלת גוי‘.  

וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת

כֵּיצַד? רָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַבְּאֵר, וְהַסֻּלָּם בַּבְּאֵר — קוֹדֵם וּמְסַלֵּק הַסֻּלָּם, וְאוֹמֵר לוֹ: ‘הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מִן הַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ‘, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. 

 ואסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל מפני שמזיקה את בעלי השדות (הלכות נזקי ממון ה,ב). ומדובר כגון שפרוץ בכך (ראה הלכה הבאה). 

וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל

יא אֲבָל הַגּוֹיִם שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיהֶם מִלְחָמָה, וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — אֵין מְסַבְּבִין לָהֶן הַמִּיתָה. וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת, כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַיָּם — אֵינוֹ מַעֲלֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ“ (ויקרא יט,טז) — אֵין זֶה רֵעֵהוּ.

שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָיַת עַצְמוֹ

לְתֵאָבוֹן

 אסור לעמוד מנגד אם הוא נוטה למות ויש בידו להצילו (ראה לעיל א,יד).

וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ

יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת הָעוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד, כְּגוֹן הָרוֹעִים בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגָזֵל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּן. אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד, אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָיַת עַצְמוֹ, כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן — מִצְוָה לְהַצִּילוֹ, וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ.

א הַמִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה — פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַגָּלוּת, לְפִי שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן — פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין. 