א מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת? דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל רְאוּיִין לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה, בֵּין הַדַּיָּנִין בֵּין הַתַּלְמִידִים, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידִים, וְאֵין מְלַמֵּד חוֹבָה אֶלָּא הַדַּיָּנִין. 

דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַדַּיָּן הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה; אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין יֵשׁ לוֹ לַחֲזֹר וּלְהִמָּנוֹת עִם הַמְחַיְּבִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. 

דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה

ביאור

דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה

 שאומרים לנידון ‘אם לא עשית דבר זה שהעידו עליך בו אל תירא מדבריהם’ (לעיל י,ז).

דִּינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

 מכריעים את הדין ברוב של דיין אחד בלבד (לעיל ח,א). 

דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד

 כשטעו הדיינים מבטלים את הדין (לעיל ו,א).

דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל רְאוּיִין לְלַמֵּד זְכוּת אוֹ חוֹבָה

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וכו’

כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

 צריך להתחיל את הדין ביום ומותר להמשיך אותו בלילה (לעיל ג,ג-ד). 

דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה

 שאם לא מצאו לו זכות לפטרו יושבים הדיינים זה עם זה כל היום וכל הלילה שאחריו לעיין בדינו ורק למחרת גומרים את דינו (לקמן יב,ג). 

וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה

א-ה

פסקים ושיטות

דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם לִזְכוּת, וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה.

 למחרת בשבת או ביום טוב.

שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב

 אסור לבית דין להעניש בשבת (הלכות שבת כד,ז).

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָרְגוֹ לְמָחָר

 אסור להשהות את הריגת הנידון לאחר שנגמר דינו (לקמן יב,ד).

וְאָסוּר לְעַנּוֹת אֶת דִּינוֹ וּלְהַנִּיחוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת

 ואין מתחילים את דינו בערב שבת על מנת להשלימו לאחר השבת כדי שהדיינים לא ישכחו את טענותיהם (בבלי סנהדרין לה,א). 

אֶלָּא אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד אֶחָד בְּשַׁבָּת וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ

ב לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת לֹא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא עֶרֶב יוֹם טוֹב, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָרְגוֹ לְמָחָר, וְאָסוּר לְעַנּוֹת אֶת דִּינוֹ וּלְהַנִּיחוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד אֶחָד בְּשַׁבָּת וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ.

 מפני שאנשים טרודים אז בהכנות לשבת (ראה גם לקמן כה,ט). ובשבת עצמה אין דנים גזרה שמא יבואו לכתוב (הלכות שבת כג,יד). 

מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁאֵין דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת

 והשו”ע כתב שאף בערב יום טוב אין דנים. ויש מי שכתב שבזמן הזה דנים בערב שבת ובערב יום טוב כדי לא לבטל את המלמדים שצריכים לבוא לדין ועוסקים בהוראה בשאר ימי השבוע, ויש לנהוג כך רק בדיני ממונות ולא בדבר איסור (כגון גיטין וחליצה), ורק באקראי ולא באופן קבוע (רמ”א). וכתבו האחרונים (סמ”ע, ש”ך) שרק לדון אסור, אך מותר לסדר את הטענות בערב שבת ולדון בהן לאחר  השבת.  

ג דִּינֵי מָמוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁדָּנִין אוֹתָן בְּכָל יוֹם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת“ (שמות יח,כו) — מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁאֵין דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

 כל הדברים הנוהגים בדיני נפשות (שפורטו בהלכות א-ג) נוהגים גם בדיני מלקויות ובדין גלות לרוצח בשגגה.

כָּל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ שָׁוִין בָּהֶן

 כשדנים שור לסקילה (כגון שהרג אדם, הלכות נזקי ממון י,א), דנים אותו בבית דין של עשרים ושלושה, אך אין צריך לנהוג בשאר הדברים שנאמרו כאן לגבי דיני נפשות. 

וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל וכו’

ד אֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאֶחָד דִּינֵי מַלְקֻיּוֹת וְאֶחָד דִּינֵי גָּלֻיּוֹת — כָּל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ שָׁוִין בָּהֶן, אֶלָּא שֶׁהַמַּלְקוּת בִּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, חוּץ מִדָּבָר אֶחָד, שֶׁדִּינָיו בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

 מי שמסית אדם מישראל לעבוד עבודה זרה, ודינו מיתה בסקילה (הלכות עבודה זרה ה,א).

הַמֵּסִית

 שאין לרחם עליו ולהפך בזכותו כדרך שעושים לשאר הנידונים בדיני נפשות. 

אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת

 כשהסית ואין שני עדים שיכולים להעיד על כך, גורמים לו להסית שוב בפני עדים מוסתרים שיעידו עליו (שם ה”ג). 

מְכַמְּנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים

 הורגים אותו אף על פי שלא התרו בו שאם יעשה כך יומת. ושאר חייבי מיתות אינם נהרגים אלא אם התרו בהם (לקמן יב,ב).

וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהֱרָגִין

 בדיני נפשות הדיינים מעלים טענות לזכות הנידון גם אם לא טען בעצמו, אך למסית אין טוענים (בבלי סנהדרין כט,א). 

וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית

 ובשאר דיני נפשות אין מושיבים אותם כיוון שיש בהם אכזריות (לעיל ב,ג).

וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו

 נאמר על הריגת עיר הנידחת, הרי שהריגתם מוסיפה רחמים בעולם. 

שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן יָשׁוּב יי מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים

ה הַמֵּסִית — אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת: מְכַמְּנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהֱרָגִין; וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי וְאָמַר אֶחָד: ‘יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה‘ — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא חַיָּב וְאָמַר אֶחָד: ‘יֵשׁ לִי לְלַמֵּד זְכוּת‘ — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית, וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו, שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחַר הַהֶבֶל — רַחֲמִים הִיא בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַן יָשׁוּב יי מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים“ (דברים יג,יח).

 כשדנים אם לטמא או לטהר דבר מסוים.

וְהַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת

 אין מתחילים מן גדול הדיינים היושב באמצע, אלא מאחד משאר הדיינים היושבים בצדדים. 

וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד

וְאֵין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הַגָּדוֹל אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה

 ואף שכך מותר לעשות מעיקר הדין, כתב הרמ”א (חו”מ יח,א) שיש אומרים שאף בדיני ממונות טוב להתחיל מן הקטן. 

דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל

ו דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִין וְשׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד, וְאֵין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הַגָּדוֹל אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה.

 שפסולים לדון יחד משום שהם קרובים. 

אָב וּבְנוֹ

 שהתלמיד סומך לגמרי על מה שאומר הרב ואין לו דעה עצמאית.

הָרַב וְתַלְמִידוֹ

 כשאומרים סברות בשעת המשא ומתן מתייחסים לדברי שניהם ודנים בסברה של כל אחד מהם. אך בשעה שגומרים את הדין ומונים את המזכים ואת המחייבים לראות אם יצא זכאי או חייב מחשיבים רק אחד מהם, כמבואר בסמוך.

מוֹנִין אוֹתָן בִּשְׁנַיִם

 מתייחסים לדברי שניהם כאילו נאמרו על ידי דיין אחד, וכיוון שדנו בדברי אחד מהם שוב אין צריכים לדון בדברי השני. 

מוֹנִין אוֹתָן בְּאֶחָד

מקור דין זה בגמרא (סנהדרין לו,א), ונראה שלפי גרסת הרמב”ם דיני ממונות נכללו עם הטהרות והטמאות שמונים את האב ובנו והרב ותלמידו בשניים, ולכן פירש שהגמרא עוסקת בהצטרפות לדיונים בשעת משא ומתן. אמנם לפני ראשונים רבים (ראב”ד, רש”י ותוספות סנהדרין לו,א ועוד) הייתה גרסה אחרת ולפיה דיני ממונות נכללו עם דיני נפשות ודיני מכות שמונים בהם רק באחד, ולפי זה פירשו ש’מונים להם’ היינו שעולים למניין בגמר דין, וכן כתבו השו”ע והרמ”א (חו”מ  יח,ה). 

דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכֵן הַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת אָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ מוֹנִין אוֹתָן בִּשְׁנַיִם

ז דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְכֵן הַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ — מוֹנִין אוֹתָן בִּשְׁנַיִם; וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וּמַכּוֹת וְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִבּוּר הַשָּׁנָה: אָב וּבְנוֹ אוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ — מוֹנִין אוֹתָן בְּאֶחָד.

בֵּין בְּאֶחָד

בֵּין בִּשְׁנַיִם

 אין מדובר שהושיבו את שניהם מראש יחד בבית דין, שהרי אסור להושיב קרובים יחד בדין, אלא שאחד מהם ישב כדיין והשני הצטרף אליו כיוון שלימד זכות (בדיני נפשות) או אפילו חובה (בדיני ממונות).

כְּגוֹן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן בַּסַּנְהֶדְרִין וְהָיָה מִן הַתַּלְמִידִים וכו’

 דנים בדבריו ומשיבים על סברותיו. 

וְנִמְנִין עִמּוֹ

ח זֶה שֶׁאָנוּ מוֹנִין הָאָב עִם הַבֵּן, בֵּין בְּאֶחָד בֵּין בִּשְׁנַיִם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן בַּסַּנְהֶדְרִין, וְהָיָה מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁאָמַר: ‘יֵשׁ לִי לְלַמֵּד זְכוּת‘ אוֹ ‘חוֹבָה‘ — שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ, וְנִמְנִין עִמּוֹ.

 אלא רק האב או הבן יהיו דיינים בגמר הדין (ונראה שהוא הדין לגבי הרב והתלמיד, שמתחשבים בדעת התלמיד בשלב המשא ומתן, ובשעת גמר הדין אין מונים אותו כמבואר לעיל ה”ז; אך ראה אבן האזל שם).

וּבִשְׁעַת גְּמַר דִּין אֵין גּוֹמְרִין אֶת הַדִּין בִּקְרוֹבִים

שֶׁהַדַּיָּנִין הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִין לַדִּין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר

שֶׁהַדַּיָּנִין הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִין לַדִּין

 כתבו האחרונים שאם אחד מהדיינים נמצא קרוב או פסול, בטל הדין ואינו יכול להתקיים על ידי הדיינים שנותרו אלא צריך לחזור ולטעון מחדש בפני דיינים כשרים. אמנם אם יסתלק הדיין הקרוב או הפסול יכולים שאר הדיינים הכשרים לדון מחדש בדין זה (ראה פת”ש וערוה”ש סעיף  יט). 

ט וּבִשְׁעַת גְּמַר דִּין — אֵין גּוֹמְרִין אֶת הַדִּין בִּקְרוֹבִים, שֶׁהַדַּיָּנִין הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִין לַדִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

 יכול לומר סברות בעצמו, אך אינו יודע עדיין את המסורת ההלכתית בדין זה.

תַּלְמִיד שֶׁהָיָה חָכָם וּמֵבִין וְהָיָה מְחֻסַּר קַבָּלָה

 שלאחר שנמסרה לו ההלכה הוא אינו מסתמך על רבו, והוא ורבו נחשבים כשניים ויכולים לדון יחד אפילו בדיני נפשות. 

הֲרֵי רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁצָּרִיךְ לָהּ בְּדִין זֶה וְהוּא דָּן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת

 וכתב השו”ע שאם אין מלמדו בשעת הדין, אף על פי שהוא תלמידו, אם יש לו מעט סברה להבין ולישא וליתן, יכול לדון עמו. 

י תַּלְמִיד שֶׁהָיָה חָכָם וּמֵבִין, וְהָיָה מְחֻסַּר קַבָּלָה — הֲרֵי רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁצָּרִיךְ לָהּ בְּדִין זֶה, וְהוּא דָּן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.

 שאביו גר ואמו מישראל (ראה גם לעיל ב,ט). 

אֲפִלּוּ גֵּר וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל

אֶלָּא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה

וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סוּמָא אֲפִלּוּ בְּאַחַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

יא

 כתבו האחרונים (סמ”ע, ש”ך) שיכול לדון את ישראל כשקיבלו אותו בעלי דינים עליהם, ואת חברו הגר רשאי לדון אפילו בכפייה. 

וְגֵר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל

יא הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אֲפִלּוּ גֵּר, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְגֵר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן הַמַּמְזֵר וְהַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו כָּשֵׁר לְדִינֵי מָמוֹנוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת — אֵין דָּנִין אוֹתָן אֶלָּא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה, וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד מֵהֶן סוּמָא אֲפִלּוּ בְּאַחַת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

א מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת? דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין