שאין השינוי במצב צבירתם משנה את טומאתם, והם נשארים ראשון לטומאה כדין כל משקים שנטמאו. 

הַשֶּׁמֶן אוֹ הַדְּבַשׁ שֶׁנִּטְמְאוּ וְאַחַר כָּךְ קָרְשׁוּ... הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה לְעוֹלָם

ביאור

שהשמן והדבש אינם יכולים לקפוא באופן מוחלט ולפיכך הם ממשיכים להיחשב כמשקים טמאים (פה"מ טהרות ג,ב; אמנם לעניין קבלת טומאה לכתחילה, שמן טהור בעודו קרוש אינו אוכל ולא משקה ואינו נטמא כדלעיל א,יט). 

מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמַשְׁקִין וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּפְאוּ אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ

 ערוה"ש העתיד טהרות סי' קעב-קעג. 

פסקים ושיטות

א הַשֶּׁמֶן אוֹ הַדְּבַשׁ שֶׁנִּטְמְאוּ וְאַחַר כָּךְ קָרְשׁוּ וְאַחַר כָּךְ נִמּוֹחוּ — הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה לְעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמַשְׁקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּפְאוּ אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ.

ב הָרֹטֶב וְהַגְּרִיסִין וְהֶחָלָב שֶׁקָּרְשׁוּ — הֲרֵי הֵן כָּאֳכָלִים, וּצְרִיכִין מַחֲשָׁבָה, וְאִם נָגַע בָּהֶן אֹכֶל רִאשׁוֹן אוֹ מַשְׁקִין — נַעֲשׂוּ שְׁנִיִּים. הָיָה בָּהֶן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ — הֲרֵי הֵן כְּמַשְׁקִין, וְהֵן תְּחִלָּה לַטֻּמְאָה.

נִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן מַשְׁקִין וְקָפְאוּ אַחֲרֵי כֵן וְקָרְשׁוּ — הֲרֵי הֵן שְׁנִיִּים, כְּמוֹ אֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּמַשְׁקִין טְמֵאִים. נִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן קוֹפְאִים וְנִמּוֹחוּ וְנַעֲשׂוּ מַשְׁקֶה: אִם הָיוּ כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן — הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה טָהוֹר; הָיוּ יָתֵר מִכַּבֵּיצָה — הַמַּשְׁקֶה טָמֵא, שֶׁכְּשֶׁנִּמּוֹחָה טִפָּה רִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה אֹכֶל טָמֵא שֶׁנִּמּוֹחָה מִמֶּנּוּ, וְאוֹתָהּ הַטִּפָּה תְּטַמֵּא כָּל הַמַּשְׁקִין שֶׁנִּמּוֹחוּ  אַחֲרֶיהָ. 

וְכֵן טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁהֻכְשְׁרוּ, אִם הָיוּ כַּבֵּיצָה — הֲרֵי הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן טְהוֹרִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה, שֶׁהַמַּשְׁקֶה כְּמֻפְקָד בָּאֹכֶל, וּכְאִלּוּ הוּא גּוּף  אֶחָד. 

הָרֹטֶב

וְהַגְּרִיסִין

 שאינם מטמאים עד שיחשוב עליהם לאוכלים (ראה גם לעיל א,כ לגבי החלב). 

וּצְרִיכִין מַחֲשָׁבָה

אוכל שהוא ראשון לטומאה, או משקים טמאים (שהם תמיד ראשון לטומאה). 

וְאִם נָגַע בָּהֶן אֹכֶל רִאשׁוֹן אוֹ מַשְׁקִין

רטיבות כלשהי שיש בה כדי להרטיב את היד (פה"מ טהרות ג,א).

הָיָה בָּהֶן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ

ראשון לטומאה, ככל המשקים. 

וְהֵן תְּחִלָּה לַטֻּמְאָה

 שבשעה שקפאו ונעשו אוכל נחשבים כאילו נגעו בעצמם בעודם משקים, ואוכל הנטמא במשקים הוא שני לטומאה. 

הֲרֵי הֵן שְׁנִיִּים כְּמוֹ אֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּמַשְׁקִין טְמֵאִים

 שהאוכלים מטמאים אחרים רק כשיש בהם שיעור כביצה (לעיל ד,א), וכשיש בהם שיעור כביצה בדיוק הרי שמרגע שהתחילו לימס נחסרו ואינם מטמאים את הטיפות שיוצאות מהם. 

אִם הָיוּ כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה טָהוֹר

 לקבל טומאה על ידי משקים, אך כעת הם נגובים. 

שֶׁהֻכְשְׁרוּ

 שהמשקה המכונס בתוך הזיתים והענבים נחשב כגוף בפני עצמו ולפיכך אינו נטמא כאשר הם נטמאים, ובשעה שיוצא נחסרו הזיתים והענבים משיעור ביצה ואינם מטמאים אותו (ראה כס"מ ומער"ק שהגיהו 'כאלו הוא גוף אחר' ובדומה ללשון הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח ו,ז, וראה הערת הרב שילת ברמב"ם מדויק). 

שֶׁהַמַּשְׁקֶה כְּמֻפְקָד בָּאֹכֶל וּכְאִלּוּ הוּא גּוּף אֶחָד

זָב וְזָבָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן

 אפילו לא נגע הזב במשקה היוצא מן הגרגר. 

וְלֹא נָגַע בַּמַּשְׁקֶה

הלכות מטמאי משכב ומושב ו,ה-ו (וטומאה זו מכונה 'מדף' ראה שם ה"ג; עיין פה"מ טהרות ג,ג, וראה פירוש הרא"ש שם שהטיפה נטמאת בהיסט הזב). 

שֶׁהַזָּב שֶׁנָּשָׂא אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין טִמְּאָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

ראה לעיל א,כ בפסקים ושיטות לגבי חלב שקרש.

הֲרֵי הֵן כָּאֳכָלִים וּצְרִיכִין מַחֲשָׁבָה

 ולדעת הר"ש (טהרות ג,א) צריך שיהיה בהם משקה בשיעור של 'טופח על מנת להטפיח' (שהיד הנרטבת ממנו יכולה להרטיב דבר אחר). 

הָיָה בָּהֶן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ הֲרֵי הֵן כְּמַשְׁקִין

 וכן דעת הרא"ש (טהרות ג,א) שכתב שאף על פי שהם טמאים בעודם קפואים, לאחר שנמסו יש כאן משקה חדש ולפיכך טהור לגמרי. אבל לדעת הר"ש (שם) כיוון שהמשקה הזה נוצר מאוכל טמא אין הטומאה יכולה לפקוע ממנו ואינו טהור אלא מדין טומאת משקים (שהם ראשון לטומאה), אבל הוא נשאר בטומאת אוכל שהייתה לו והוא שני לטומאה.  

נִטְמְאוּ כְּשֶׁהֵן קוֹפְאִים וְנִמּוֹחוּ וְנַעֲשׂוּ מַשְׁקֶה אִם הָיוּ כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן הֲרֵי הַמַּשְׁקֶה טָהוֹר

הָיוּ אוֹתָן זֵיתִים וַעֲנָבִים יָתֵר מִכַּבֵּיצָה — הֲרֵי הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן טְמֵאִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה, וְטִמְּאָה כָּל הַמַּשְׁקִין. וְאִם הָיָה הַסּוֹחֵט זָב וְזָבָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲפִלּוּ סָחַט גַּרְגֵּר יְחִידִי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר וְלֹא נָגַע בַּמַּשְׁקֶה — הַמַּשְׁקֶה טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא הַזָּב, שֶׁהַזָּב שֶׁנָּשָׂא אֳכָלִין אוֹ מַשְׁקִין טִמְּאָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז — הֶחָלָב טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא הַזָּב. 

ג קְדֵרָה שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה כְּבָשִׁין שֶׁל חֻלִּין, וְיָצָא עָלֶה חוּץ לַקְּדֵרָה, וְנָגַע אַב הַטֻּמְאָה אוֹ רִאשׁוֹן בֶּעָלֶה שֶׁחוּץ לַקְּדֵרָה בַּמָּקוֹם הַנָּגוּב, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֶּעָלֶה כַּבֵּיצָה — הוּא טָמֵא וְהַכֹּל טָהוֹר. חָזַר לַקְּדֵרָה — טִמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין שֶׁבָּהּ, וְנִטְמֵאת הַקְּדֵרָה וְכָל הַכְּבָשִׁין.

כְּבָשִׁין

שכיוון שהעלה מחוץ לקדרה הוא נחשב כדבר נפרד ממנה ואינו מטמא את מה שבתוכה, ואף על פי שמקצתו בתוך הקדרה (פה"מ טהרות ב,א).

הוּא טָמֵא וְהַכֹּל טָהוֹר

שהאוכלים השניים לטומאה מטמאים את המשקים, והם נעשים תחילה ומטמאים את הקדרה ואת שאר הכבשים. 

טִמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין שֶׁבָּהּ וְנִטְמֵאת הַקְּדֵרָה וְכָל הַכְּבָשִׁין

שהמשקה שעל העלה מחובר למשקים שבתוך הקדרה (פה"מ שם). 

וְהַמַּשְׁקֶה מְטַמֵּא כָּל מַשְׁקִין שֶׁבַּקְּדֵרָה וּמְטַמֵּא הַקְּדֵרָה

אף על פי שיש כאן ספק בלבד שמא נגע בידו, פסול משום שספק טבול יום פוסל (הלכות שאר אבות הטומאות י,ה). 

הַיָּרָק פָּסוּל

 שאין טבול יום מטמא משקים להיות תחילה (וממילא אינם מטמאים את הקדרה), ואפילו כשהמשקים הם של תרומה אינו אלא פוסלם (שם ה"ג). 

וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה

נָגַע בֶּעָלֶה שֶׁחוּץ לַקְּדֵרָה וְהָיָה בּוֹ מַשְׁקֶה, אִם יֵשׁ בֶּעָלֶה כַּבֵּיצָה — הַכֹּל טָמֵא, שֶׁהֶעָלֶה מְטַמֵּא מַשְׁקֶה שֶׁעָלָיו, וְהַמַּשְׁקֶה מְטַמֵּא כָּל מַשְׁקִין שֶׁבַּקְּדֵרָה וּמְטַמֵּא הַקְּדֵרָה. הָיְתָה הַקְּדֵרָה מְלֵאָה כְּבָשִׁין שֶׁל תְּרוּמָה, וְנִעֵר אוֹתָהּ טְבוּל יוֹם וְרָאָה מַשְׁקִין עַל יָדוֹ, סָפֵק מִן הַקְּדֵרָה נִתְּזוּ סָפֵק שֶׁהַקֶּלַח נָגַע בְּיָדוֹ — הַיָּרָק פָּסוּל וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה. 

ד טָמֵא שֶׁהָיָה אוֹכֵל עֲנָבִים מֻכְשָׁרִין וְנָפַל מִמֶּנּוּ גַּרְגֵּר יְחִידִי לַגַּת: אִם הָיָה שָׁלֵם וְלֹא נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ עֻקְצוֹ — הַגַּת טְהוֹרָה; וְאִם נִטַּל עֻקְצוֹ, וְהָיוּ הָעֲנָבִים מוּכָנִים בֶּעָבִיט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְדָרְכָן, שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בַּמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן — נִטְמֵאת הַגַּת בְּטִפַּת מַשְׁקֶה שֶׁבְּרֹאשׁ הַגַּרְגֵּר בִּמְקוֹם הָעֹקֶץ.

שמכיוון שהוא שלם, אין כאן משקים טמאים המטמאים את מה שבתוך הגת (ובתורת אוכל אינו מטמא, שבגרגר אחד אין שיעור כביצה המטמא אחרים). 

אִם הָיָה שָׁלֵם וְלֹא נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ עֻקְצוֹ הַגַּת טְהוֹרָה

הענבים שהטמא לקח מהם גרגר זה היו מונחים בעביט, שהוא הבור שאוספים בתוכו את הענבים לפני דריכתם (כמו המעטן בזיתים, פה"מ טהרות י,ד). 

וְהָיוּ הָעֲנָבִים מוּכָנִים בֶּעָבִיט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְדָרְכָן

בכך שהניח את הענבים בעביט גילה דעתו שהוא רוצה במשקים היוצאים מהם שלא ילכו לאיבוד ולפיכך הם נחשבים כמשקים לעניין טומאה (ראה גם לקמן יא,ג). ולכן טיפת המשקה היוצאת מן הגרגר נטול העוקץ שנלקח מן העביט ונפל לגת מטמאת את כל מה שבתוך הגת.  

שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בַּמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן וכו'

במקום ריק שאין בו לא יין ולא ענבים אחרים היכולים להיטמא מהענבים שנפלו. 

וּדְרָכָן בְּמָקוֹם מֻפְנֶה

לעיל ה"ב, שאוכלים בשיעור ביצה מכוון אינם יכולים לטמא את המשקה היוצא מהם. 

כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

נָפַל מִמֶּנּוּ עֲנָבִים, וּדְרָכָן בְּמָקוֹם מֻפְנֶה: אִם הָיוּ כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן — הֲרֵי הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן טְהוֹרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; הָיוּ יָתֵר מִכַּבֵּיצָה — הַיּוֹצֵא מֵהֶן טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה, וּמְטַמְּאָה אֶת כָּל הַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא אַחֲרֶיהָ. 

 ומחמת חום האש יצא שמן מן הזיתים. 

וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וְהֻסַּק

אפילו מדברי סופרים (הלכות שאר אבות הטומאות ז,א). 

שֶׁאֵין הָאֳכָלִים מְטַמְּאִין כֵּלִים

וְהַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ

 שמשקים טמאים מטמאים את הכלים, ואפילו לא נגעה הטיפה בתנור נטמא, שהתנור הוא כלי חרס המקבל טומאה מחללו ואפילו ממשקים טמאים (הלכות שאר אבות הטומאות ז,ג). 

שֶׁכְּשֶׁיָּצָאת טִפָּה אַחַת נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה וְטִמְּאָה אֶת הַתַּנּוּר

שכאשר הזיתים אינם מקובצים בגוש אחד אינם מצטרפים לשיעור ביצה לטמא את המשקים (ראה לעיל ו,טז-יז), וממילא התנור נשאר טהור. [הערה: בכת"י יש גרסה פירודין.] 

לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַזֵּיתִים הַטְּמֵאִים פֵּרוּרִין וְאֵינָן גּוּשׁ וכו'

ה גּוּשׁ שֶׁל זֵיתִים טְמֵאִים שֶׁהָיָה מְקֻבָּץ וּמְחֻבָּר, וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וְהֻסַּק: אִם הָיָה כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן — הַתַּנּוּר טָהוֹר, שֶׁאֵין הָאֳכָלִים מְטַמְּאִין כֵּלִים, וְהַמַּשְׁקֶה הַיּוֹצֵא מֵהֶן טָהוֹר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; הָיָה הַגּוּשׁ יָתֵר מִכַּבֵּיצָה — נִטְמָא הַתַּנּוּר, שֶׁכְּשֶׁיָּצָאת טִפָּה אַחַת, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה, וְטִמְּאָה אֶת הַתַּנּוּר. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַזֵּיתִים הַטְּמֵאִים פֵּרוּרִין וְאֵינָן גּוּשׁ — אֲפִלּוּ הֵן סְאָה, הַתַּנּוּר טָהוֹר.

כיוון שהעצים עצמם טהורים שהרי אינם מקבלים טומאה, כך המשקים הטמאים שנבלעו בהם נעשו טהורים. 

שֶׁהֲרֵי בִּטְּלָן בָּעֵצִים

אפילו כאשר הוציא את העצים הללו על מנת שירדו עליהם גשמים, שבאופן זה מי הגשמים נחשבים כמשקים שנתלשו ברצון לעניין טומאה (ראה לקמן יג,ב). 

וַאֲפִלּוּ הוֹצִיא הָעֵצִים שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְנָפְלוּ לִרְצוֹנוֹ

אף שמשקים שנטמאו מידיים טמאות לא מטמאים כלים (הלכות שאר אבות הטומאות ז,ב, ח,י), אסרו זאת חכמים שלא יבוא אדם טמא להסיק את העצים הרטובים הללו ויטמא את המשקים שעליהם והם יטמאו את התנור. 

וְלֹא יַסִּיקֵם אֶלָּא בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יַסִּיקֵם הַטָּמֵא וכו'

ו עֵצִים שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶם מַשְׁקִין טְמֵאִים וְהִסִּיקָן — הַתַּנּוּר טָהוֹר, שֶׁהֲרֵי בִּטְּלָן בָּעֵצִים. וַאֲפִלּוּ הוֹצִיא הָעֵצִים שֶׁיִּפְּלוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, וְנָפְלוּ לִרְצוֹנוֹ, וְהִסִּיקָן — הַתַּנּוּר טָהוֹר, וְאֵין הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶן מִתְטַמְּאִין מִן הַמַּשְׁקִין הַבְּלוּעִין בָּהֶן. וְלֹא יַסִּיקֵם אֶלָּא בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת, גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יַסִּיקֵם הַטָּמֵא, וְנִמְצְאוּ הַמַּשְׁקִין שֶׁעֲלֵיהֶן מְטַמְּאִין אֶת הַתַּנּוּר.

ז שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בָּרֵחַיִם שֶׁל זֵיתִים — אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. אִם הָיָה מַשְׁקֶה מְהַלֵּךְ — הַכֹּל טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּטְמָא מִקְצָת הַמַּשְׁקֶה נִטְמָא כֻּלּוֹ, וְהַשֶּׁמֶן מְטַמֵּא אֶת כָּל הַזֵּיתִים.

נִמְצָא עַל גַּבֵּי הֶעָלִים לְמַעְלָה מִן הַזֵּיתִים — יִשְׁאֲלוּ הַבַּדָּדִים; אִם אָמְרוּ: 'לֹא נָגַעְנוּ' — נֶאֱמָנִין. נִמְצָא עַל אֹם שֶׁל זֵיתִים — נִטְמָא כָּל הַגּוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִמְצָא עַל גַּבֵּי זֵיתִים פְּרוּדִים, וְהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה — הַכֹּל טָמֵא, שֶׁהָאֹכֶל שֶׁהוּא כַּבֵּיצָה מְטַמֵּא הַמַּשְׁקֶה הַמְעֹרָב בָּהֶן, וְהַמַּשְׁקֶה מְטַמֵּא שְׁאָר הַזֵּיתִים. 

 שהזיתים היבשים שבריחיים אינם מטמאים זה את זה. 

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ

שהשמן זורם בתעלה שבריחיים ומציף את כל  הזיתים.  

אִם הָיָה מַשְׁקֶה מְהַלֵּךְ

העלים שמכסים בהם את הזיתים, והם אינם מקבלים טומאה. 

נִמְצָא עַל גַּבֵּי הֶעָלִים לְמַעְלָה מִן הַזֵּיתִים

 הבדדים הם הפועלים העובדים בבית הבד, ואף על פי שהם עמי הארצות שאינם בקיאים בטומאה וטהרה נאמנים לומר שלא נגעו בטומאה (ראה גם הלכות מטמאי משכב ומושב יג,ב-ג). 

יִשְׁאֲלוּ הַבַּדָּדִים אִם אָמְרוּ לֹא נָגַעְנוּ נֶאֱמָנִין

זיתים שנעשו כולם גוש אחד. 

אֹם שֶׁל זֵיתִים

 ערמות יבשות של זיתים אחת על גבי השנייה.

הָיוּ פְּרוּדִים עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים וְהַמַּשְׁקֶה מִלְּמַטָּה

 שאין הטומאה מתפשטת בכל הערמה כאשר אין שם משקים. 

אַף עַל פִּי שֶׁנָּגַע בְּכַבֵּיצָה אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ

הָיוּ פְּרוּדִים עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים וְהַמַּשְׁקֶה מִלְּמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּגַע בְּכַבֵּיצָה — אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.

שהוא בחזקת טמא (הלכות מטמאי משכב ומושב י,א).

עַם הָאָרֶץ

האשכול שנגע בו עם הארץ, והאשכולות הנוגעים באשכול זה במישרין.  

אֶשְׁכּוֹל וְכָל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִים

ח עַם הָאָרֶץ שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּת וְנָגַע בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת — אֶשְׁכּוֹל וְכָל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִים, וְכָל הַגַּת כֻּלָּהּ טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִיקִין הָאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁסְּבִיבוֹת זֶה הָאֶשְׁכּוֹל בֵּינוֹ וּבֵין שְׁאָר הַגַּת.

פסולת הזיתים וקליפות הענבים לאחר שהוציאו מהם את השמן והיין, והם כשלעצמם אינם מקבלים טומאה (ראה לעיל א,יא לגבי הזגים, וח"ד טהרות ג,א לגבי הגפת). 

הַגֶּפֶת וְהַזֻּגִּין

שנסחטו על ידי טהורים ולא נטמאו. 

שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה

 שהמשקים היוצאים לבסוף הם שאריות של המשקים הראשונים שיצאו בטהרה. 

הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים שֶׁמִּתְּחִלָּה נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה

ט הַגֶּפֶת וְהַזֻּגִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה, וְהָלְכוּ עֲלֵיהֶן טְמֵאִים, וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין — הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים, שֶׁמִּתְּחִלָּה נַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה. וְאִם נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּה בְּטֻמְאָה, וְנִמְצוּ מֵהֶן מַשְׁקִין — הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים.

י הַבַּדָּדִים שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין, וּמַשְׁקִין טְמֵאִים בְּתוֹךְ בֵּית הַבַּד, אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת רַגְלֵיהֶן בָּאָרֶץ — הֲרֵי הַזֵּיתִים טְהוֹרִים, שֶׁהַנּוֹגֵעַ בְּמַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁלֹּא בְּיָדוֹ טָהוֹר, וַאֲפִלּוּ לַקֹּדֶשׁ.

כִּכְּרוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן גֻּמּוֹת, וְהָיוּ בְּתוֹךְ הַגֻּמּוֹת מַשְׁקִין שֶׁל קֹדֶשׁ, וְנָגַע הַשֶּׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן, וְנָגְעָה רִאשׁוֹנָה בַּשְּׁנִיָּה וּשְׁנִיָּה בַּשְּׁלִישִׁית, אֲפִלּוּ מֵאָה — כֻּלָּן רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה; מִפְּנֵי הַמַּשְׁקֶה שֶׁבַּגֻּמּוֹת וְחִבַּת הַקֹּדֶשׁ, הֲרֵי הֵן כֻּלָּן כְּמַשְׁקִין, שֶׁאֵין מוֹנִין בָּהֶן. 

 שיש מרחק מספיק בין המשקים הטמאים והזיתים כדי שרגלי הבדדים יתנגבו מהמשקים הטמאים. 

אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת רַגְלֵיהֶן בָּאָרֶץ

 ומכיוון שהבדדים נגעו במשקים הטמאים ברגליהם בלבד אינם נטמאים מחמתם. 

שֶׁהַנּוֹגֵעַ בְּמַשְׁקִין טְמֵאִים שֶׁלֹּא בְּיָדוֹ טָהוֹר

 שמחמת שהכיכרות והמשקים שבתוכם קדושים החמירו לראות את הכיכרות כדין המשקים שבתוכם לעניין טומאה, שהם ראשון לטומאה ומטמאים זה את זה אפילו הם מאה שאין מונים בהם ראשון ושני (משנ"א טהרות א,ט, חזו"א טהרות א,טז, וראה הלכות שאר אבות הטומאות ז,ה). 

כֻּלָּן רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה מִפְּנֵי הַמַּשְׁקֶה שֶׁבַּגֻּמּוֹת וְחִבַּת הַקֹּדֶשׁ הֲרֵי הֵן כֻּלָּן כְּמַשְׁקִין שֶׁאֵין מוֹנִין בָּהֶן

 שהאוכל השלישי בתרומה פסול ואינו מטמא אחרים (שם יא,ג). ואף המשקים שבכיכר אינם נטמאים מהכיכר שהיא שלישי, וכגון שהמשקים של חולין או של תרומה ואינם של קודש (ראה שם ה"ח). 

הֲרֵי הַכִּכָּר הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד פְּסוּלָה וּמִשְּׁלִישִׁית וָהָלְאָה טָהוֹר

שכאשר המשקים נוגעים בכל הכיכרות כולם נטמאים מהם ונעשים שניים לטומאה כדין האוכלים הנטמאים במשקים, למעט הכיכר הראשונה שנגעה בשרץ שהיא ראשון לטומאה. 

וְאִם הָיָה מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עַל כָּל הַכִּכָּרוֹת אַף בִּתְרוּמָה הַכֹּל טְמֵאוֹת וְכֻלָּן שְׁנִיּוֹת וכו'

אֲבָל אִם הָיוּ כִּכְּרוֹת תְּרוּמָה — הֲרֵי הַכִּכָּר הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד פְּסוּלָה, וּמִשְּׁלִישִׁית וָהָלְאָה טָהוֹר. וְאִם הָיָה מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עַל כָּל הַכִּכָּרוֹת — אַף בִּתְרוּמָה הַכֹּל טְמֵאוֹת, וְכֻלָּן שְׁנִיּוֹת, חוּץ מִן הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנָּגַע בָּהּ הַשֶּׁרֶץ שֶׁהִיא רִאשׁוֹן. 

יא בַּעְבּוּעַ הַנַּעֲשֶׂה בָּעֳבִי הֶחָבִית, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ כְּלִי אַחֵר בְּצִדָּהּ: אִם נִקַּב הָאֲבַעְבּוּעַ לַאֲוִיר הֶחָבִית וְנִקַּב נֶקֶב אַחֵר לַחוּץ זֶה כְּנֶגֶד זֶה, אוֹ שֶׁהָיָה הַנֶּקֶב הַפְּנִימִי מִלְּמַטָּן וְהַחִיצוֹן מִלְּמַעְלָן, וְהָיְתָה הֶחָבִית וְהָאֲבַעְבּוּעַ מְלֵאִים מַשְׁקִין, אִם נָגַע אַב הַטֻּמְאָה בַּמַּשְׁקֶה שֶׁבָּאֲבַעְבּוּעַ — נִטְמְאוּ כָּל הַמַּשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית.

 בועה חלולה הנעשית בכלי החרס בשעה שמצרפים אותו (פה"מ טבול יום ב,ח), והיא צמודה לדופן החבית ונראית כמו כלי בפני עצמו. 

בַּעְבּוּעַ הַנַּעֲשֶׂה בָּעֳבִי הֶחָבִית וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ כְּלִי אַחֵר בְּצִדָּהּ

 שכאשר הבעבוע נקוב משני צדיו באופנים אלו המשקים שבתוכו מחוברים למשקים שבתוך החבית ולפיכך אם נגעה טומאה במשקה שבבעבוע נטמאו המשקים שבחבית.  

וְנִקַּב נֶקֶב אַחֵר לַחוּץ זֶה כְּנֶגֶד זֶה אוֹ שֶׁהָיָה הַנֶּקֶב הַפְּנִימִי מִלְּמַטָּן וְהַחִיצוֹן מִלְּמַעְלָן... נִטְמְאוּ כָּל הַמַּשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית

 כלי חרס שמכוסה בכיסוי צמוד ומהודק ('מוקף צמיד פתיל') הנמצא באוהל המת אינו נטמא (הלכות טומאת מת כא,א). אבל במקרה שיש בכלי נקב הריהו נטמא ואין הצמיד פתיל מציל אותו מלהיטמא (לשיעור הנקב ופרטי דיניו ראה שם כב,ג-ט). 

הָיְתָה הֶחָבִית מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּתנִטְמֵאת... שֶׁהֲרֵי הוּא מְפֻלָּשׁ לַאֲוִירָהּ

 שכאשר הבעבוע נקוב באופן זה אין המים שבתוכו מחוברים למים שבחבית ולכן אם נגעה טומאה במשקים שבתוכו לא נטמאו המשקים שבחבית.

אֲבָל אִם נָגַע אַב הַטֻּמְאָה בָּאֲבַעְבּוּעַ לֹא נִטְמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית וַהֲרֵי הֵן כְּמֻבְדָּלִין מֵהֶן

הָיְתָה הֶחָבִית מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְּאֹהֶל הַמֵּת — נִטְמֵאת מִפְּנֵי הַנֶּקֶב שֶׁבַּאֲבַעְבּוּעַ זֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא מְפֻלָּשׁ לַאֲוִירָהּ. וְכֵן אִם הָיָה הַנֶּקֶב שֶׁבָּאֲבַעְבּוּעַ שֶׁמִּבִּפְנִים מִלְּמַעְלָן וְהַחִיצוֹן מִלְּמַטָּן — הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ נִצֶּלֶת בְּצָמִיד פָּתִיל. אֲבָל אִם נָגַע אַב הַטֻּמְאָה בָּאֲבַעְבּוּעַ — לֹא נִטְמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית, וַהֲרֵי הֵן כְּמֻבְדָּלִין  מֵהֶן.

א הַשֶּׁמֶן אוֹ הַדְּבַשׁ שֶׁנִּטְמְאוּ וְאַחַר כָּךְ קָרְשׁוּ וְאַחַר כָּךְ נִמּוֹחוּ — הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה לְעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּמַשְׁקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּפְאוּ אַחַר שֶׁנִּטְמְאוּ.