לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת

ביאור

שהשבת היא אות בין הקב"ה וישראל (לקמן ל,טו), ולא ניתנה לגויים (ראה הלכות מלכים י,ט).

שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת

שאם תחולל השבת בידי גויים לצורך ישראל יהווה הדבר זלזול בחומרת קדושת השבת, ועלולים ישראל להגיע לידי חילול השבת בעצמם.  

שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם

א אָסוּר לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא אַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם וְיָבֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן.

מבלי שנתבקש על ידי ישראל.  

מֵעַצְמוֹ

יש להמתין במוצאי שבת פרק זמן הראוי לעשיית המלאכה, כך שלא תהיה לישראל תועלת מכך שהמלאכה נעשתה בשבילו בשבת (ראה לקמן ה"ח).

וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה

בפרסום רב, ראה לקמן הל' ה-ו, יב. 

שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא

בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ

ב גּוֹי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת: אִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה אוֹתָהּ — אָסוּר לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא עַד שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים שֶׁדָּבָר זֶה בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי הוּא נַעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת; וְאִם בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ בִּלְבַד עָשָׂה — מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהּ בְּשַׁבָּת.

גּוֹי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר

שאם הגוי מכירו, הוא עשוי למלא מים ולתלוש עשבים יותר מכדי צרכו, כדי שיוכל ישראל להשתמש אחריו.   

שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִילוֹ

ג כֵּיצַד? גּוֹי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר — מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר. עָשָׂה כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ מִן הַסְּפִינָה — יֵרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל; וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ — מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל; לִקֵּט עֲשָׂבִים לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ — מַנִּיחַ יִשְׂרָאֵל בְּהֶמְתּוֹ לֶאֱכֹל מֵהֶן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַגּוֹי מַכִּיר לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִילוֹ, וְנִמְצָא עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְבּוֹת בּוֹ — לֹא יֵהָנֶה בּוֹ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַכִּירוֹ.

שאותה הפעולה נעשית בין לשימוש אחד ובין לשימוש הרבים. 

שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמַעֵט

מקום שמסובים בו אנשים רבים. 

בִּמְסִבָּה

הנר הודלק לצורך המסובים, ולפיכך הולכים אחר הרוב. 

שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרֹב מַדְלִיק

 אף אם אין רוב של ישראל אלא בדיוק מחצית, נחשב כאילו הדליק גם בשבילם. 

מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה אָסוּר

אין מבקשים ממנו לכבות, אך גם לא מונעים אותו מכיבוי אף שהדבר לצורך ישראל, אלא יעשה מה שברצונו. 

אֵין אוֹמְרִין לוֹ כַּבֵּה אוֹ אַל תְּכַבֶּה

שאין מצווים ישראל למנוע את הגוי מחילול שבת שהוא רוצה בו (ראה לקמן הכ"א; וראה גם לקמן יב,ז).  

מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ

ד אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמַעֵט, כְּגוֹן נֵר וְכֶבֶשׁ, הוֹאִיל וְעָשָׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ — נֶהֱנֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ. נֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה בְּשַׁבָּת: אִם רֹב יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרֹב מַדְלִיק; וְאִם רֹב גּוֹיִם — מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה — אָסוּר. נָפְלָה דְּלֵקָה בְּשַׁבָּת וּבָא נָכְרִי לְכַבּוֹת — אֵין אוֹמְרִין לוֹ 'כַּבֵּה' אוֹ 'אַל תְּכַבֶּה', מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ישראל שמת, וטרחו גויים בצרכי קבורתו ועשו מלאכות בשבת. 

מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ גּוֹיִם וכו'

שלא תהיה תועלת בחילול שבת (לעיל ה"ב). 

יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ

בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה

 שחילול השבת לצורך אותו המת נודע ברבים. 

וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִין וכו'

שהאיסור אינו אלא משום הגנאי לאותו אדם שהדברים נעשו בשבילו.  

וּמֻתָּר לִקְבֹּר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר

ה מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ גּוֹיִם אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר בְּשַׁבָּת אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ חֲלִילִין לִסְפֹּד בָּהֶן: אִם בְּצִנְעָה — יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְיִקָּבֵר בָּהֶן; וְאִם הָיָה הַקֶּבֶר בִּסְרַטְיָא גְּדוֹלָה וְהָאָרוֹן עַל גַּבָּיו, וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁהַגּוֹיִם עוֹשִׂין עַכְשָׁיו בְּשַׁבָּת, לִפְלוֹנִי הוּא — הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא. וּמֻתָּר לִקְבֹּר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

למרות שידוע שהעבירם מרחק קצר בלבד עד הכנסתם לעיר (אורה ושמחה). 

אַף עַל פִּי שֶׁהֱבִיאָן מִצַּד הַחוֹמָה

ימתינו משך זמן של הבאת החלילים ממקום היישוב הקרוב ביותר שבו ייתכן שהיו. 

יַמְתִּין... כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב

ומשום חשש זה יש להוסיף בהמתנה פרק זמן זה. 

שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה הֱבִיאוּם וכו'

שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי

כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ

ו גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בְּשַׁבָּת לַמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁהֱבִיאָן מִצַּד הַחוֹמָה — יַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְאַחַר כָּךְ יִסָּפֵד בָּהֶן יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה הֱבִיאוּם מִמָּקוֹם אַחֵר עַד הַחוֹמָה, וּבַבֹּקֶר נִכְנְסוּ בָּהֶן. וְאִם יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֱבִיאוּם בְּשַׁבָּת — יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם אַחַר הַשַּׁבָּת, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר בְּפַרְהֶסְיָא גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

 בית מרחץ הפעיל בשבת, ומחממים בו מים לצורך הרוחצים. 

מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת

שהמים מחוממים לצורך כלל הרוחצים, והולכים אחר הרוב (לעיל ה"ד). 

אִם רֹב גּוֹיִם מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד

שהוא בכדי שתיעשה המלאכה (לעיל ה"ב).  

וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין

ז עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִם דָּרִין בְּתוֹכָהּ, וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת: אִם רֹב גּוֹיִם — מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד; וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל — יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין, שֶׁבִּשְׁבִיל הָרֹב הוּחַמּוּ; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה — יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ חַמִּין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת

הסיבה לכך שהצריכו בכל מלאכה שעשה גוי בשביל ישראל המתנה בכדי שתיעשה, היא מן הטעם שיתבאר.

וְלֹא אָסְרוּ בְּכָל מָקוֹם... אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר זֶה

לו היה הדבר מותר בשימוש מיד עם צאת השבת. 

שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד

עם צאת השבת, ונמצא שמכל מקום יש לו תועלת באמירה לגוי לחלל שבת. 

שֶׁמָּא יֹאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד

אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה זוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת — מֻתָּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לָעֶרֶב אַחַר שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁתֵּעָשֶׂה. וְלֹא אָסְרוּ בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר זֶה: שֶׁאִם תֹּאמַר יְהֵא מֻתָּר מִיָּד — שֶׁמָּא יֹאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ, וְיִמְצָא הַדָּבָר מוּכָן מִיָּד; וְכֵיוָן שֶׁאָסְרוּ עַד שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, לֹא יֹאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִשְׂתַּכֵּר כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְעַכֵּב לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה דָּבָר זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשַׁבָּת.

דברים האסורים מדברי חכמים כהרחקה מן המלאכה (לעיל א,ג), וכן דברים שהם דומים למלאכה או שיש בהם גזרה שמא יבוא לידי איסור סקילה (לקמן כא,א). 

דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת

שהם שיקולים מיוחדים שבגללם נדחה איסור אמירה לנכרי באיסורים שאינם אלא שבות (וראה לקמן כד,י בדין בין השמשות).  

וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי וכו'

ט דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵין אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת — מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי, אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לַדָּבָר צֹרֶךְ הַרְבֵּה, אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה.

שהם אסורים משום שבות (לקמן כא,ו, כג,ה). 

לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם

בראש השנה, שהוא יום טוב, ואותם איסורי שבות חלים בו (הלכות יום טוב א,יז). 

כְּדֵי לְהָבִיא לוֹ שׁוֹפָר

שאף שקיום מצוות מילה דוחה את השבת (הלכות מילה ב,ו), הבאת חפצי המצווה אינה דוחה. אך באיסור שבות התירו על ידי גוי (ראה גם שם ב,ט). 

אוֹ סַכִּין לְמִילָה

שהעברה ביניהם אסורה מדברי סופרים (הלכות עירובין א,א-ב). 

מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן עֵרוּב

י כֵּיצַד? אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי בְּשַׁבָּת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי לְהָבִיא לוֹ שׁוֹפָר אוֹ סַכִּין לְמִילָה, אוֹ מֵבִיא לוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן עֵרוּב מַיִם חַמִּין לְהַרְחִיץ בָּהֶן קָטָן אוֹ מִצְטַעֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

קנה מגוי, ויש בדבר משום מצוות ישוב ארץ ישראל. 

הַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אֲסוּרָה מִדִּבְרֵיהֶם

שלא אסרו אמירה לגוי אף באיסור כתיבה שהוא מן התורה (לקמן יא,ט), משום מעלת מצווה זו. 

וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה

השטחים שכבש דוד המלך מצפון לארץ ישראל, ודינם כארץ ישראל לחלק מן הדינים (ראה הלכות תרומות א,ג-ד). 

בְּסוּרְיָא

יא הַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לַגּוֹי לִכְתֹּב לוֹ הַשְּׁטָר בְּשַׁבָּת, שֶׁאֲמִירָה לַגּוֹי אֲסוּרָה מִדִּבְרֵיהֶם, וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ בַּיִת מֵהֶם בְּסוּרְיָא, שֶׁסּוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְדָבָר זֶה.

קובע לו את היקף העבודה והשכר הקצוב עבורה. 

פּוֹסֵק... וְקוֹצֵץ דָּמִים

 שהרי לא נשכר לעבודה בשבת דווקא אלא בקבלנות, ואם הוא רוצה לעשות מלאכה בשבת כדי שיסיים אותה יותר מהר, נמצא עושה למען עצמו. 

וְהַגּוֹי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת מֻתָּר

 שאף הוא לא נשכר לעשות מלאכה בשבת דווקא, ואם רוצה לעבוד בשבת הרי הוא עושה למען עצמו. 

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַגּוֹי לְיָמִים הַרְבֵּה... שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה

ובלבד שלא ידקדק לחשב שכר כל יום בנפרד, שאז נמצא ששכר אותו לעשות מלאכה בשבת.  

וְהוּא שֶׁלֹּא יְחַשֵּׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם

יב פּוֹסֵק אָדָם עִם הַגּוֹי עַל הַמְּלָאכָה וְקוֹצֵץ דָּמִים, וְהַגּוֹי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת — מֻתָּר. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַגּוֹי לְיָמִים הַרְבֵּה — מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁשָּׂכַר הַגּוֹי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ — הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת וּמֻתָּר, כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ יֶאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, וְהוּא שֶׁלֹּא יְחַשֵּׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם.

שאותה המלאכה של ישראל היא. 

אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת

 שקצב לו שכר קבוע לאותה העבודה בקבלנות. 

שֶׁקָּצַץ

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּצִנְעָה, שֶׁאֵין הַכֹּל מַכִּירִין שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא. אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּגְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת — אֲסוּרָה, שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַגּוֹי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ, וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר הַגּוֹי לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּשַׁבָּת.

שלרוב ידוע למי אותם הדברים שייכים.

לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ וכו'

בעיר או בשטח הקרוב לה שניתן להגיע אליו מן העיר בשבת.  

בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם

יד לְפִיכָךְ, הַפּוֹסֵק עִם הַגּוֹי לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ אוֹ לִקְצֹר אֶת שָׂדֵהוּ, אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם לִבְנוֹת לוֹ חָצֵר אוֹ לִטַּע לוֹ כֶּרֶם: אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחָן לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק; וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרְאֵלִי שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַפּוֹעֲלִים כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת.

שיעבדם הגוי, וישלם לישראל שכר קצוב או חלק מפירות השדה. 

לְהַשְׂכִּיר כַּרְמוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ לְגוֹי

שכך נוהגים כרגיל בשדות וכרמים. 

שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁשְּׂכוּרִין הֵן אוֹ בַּאֲרִיסוּת יָרַד לָהֶן

שידוע ברבים כשייך לישראל מסוים.  

שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּעָלָיו קָרוּי עָלָיו

טו וְכֵן מֻתָּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר כַּרְמוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ לְגוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זוֹרְעָן וְנוֹטְעָן בְּשַׁבָּת, שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁשְּׂכוּרִין הֵן אוֹ בַּאֲרִיסוּת יָרַד לָהֶן. וְדָבָר שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּעָלָיו קָרוּי עָלָיו, וְאֵין דֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירוֹ אוֹ לִתְּנוֹ בַּאֲרִיסוּת — אָסוּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְגוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹי עוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהוּא נִקְרָא עַל שֵׁם הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּעָלָיו.

שלא תיעשה בהם מלאכת איסור. ובניגוד לבהמה ועבד, שנצטווינו על שביתתם (ראה לקמן פרק כ הל' א-ג, יד). 

מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת הַכֵּלִים וכו'

טז מֻתָּר לְהַשְׁאִיל כֵּלִים וּלְהַשְׂכִּירָן לְגוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת הַכֵּלִים. אֲבָל בְּהֶמְתּוֹ וְעַבְדּוֹ — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְצֻוִּין עַל שְׁבִיתַת בְּהֵמָה וְעֶבֶד.

שהיה תנאי זה בהסכם השותפות מתחילתו (בדומה לכך ראה הלכות מאכלות אסורות י,יד). 

אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה וכו'

שכל מה שירוויחו בימי השבת יהיה לגוי, וכל רווחי אחד מימות השבוע יהיה לישראל, וכך נמצא שאינם כלל שותפים במלאכת השבת. 

אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לַגּוֹי וכו'

 שאסור לישראל לחלוק בו, שנמצא שותף במלאכת הגוי.  

נוֹטֵל הַגּוֹי שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּן לְבַדּוֹ

יז הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַגּוֹי בִּמְלָאכָה אוֹ בִּסְחוֹרָה בַּחֲנוּת: אִם הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לַגּוֹי לְבַדּוֹ אִם מְעַט אִם הַרְבֵּה, וּשְׂכַר יוֹם אַחֵר כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ — מֻתָּר; וְאִם לֹא הִתְנוּ מִבַּתְּחִלָּה — כְּשֶׁיָּבֹאוּ לַחֲלֹק, נוֹטֵל הַגּוֹי שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּן לְבַדּוֹ, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ כְּלוּם כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בַּתְּחִלָּה. וְכֵן אִם קִבְּלוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת — דִּין אֶחָד הוּא.

שלא נעשה חישוב כמה בדיוק הם הרווחים האסורים. 

וְלֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ

 שְׁבִיעַ

 לסחור בהן, ויחלקו ברווחים.

הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְגוֹי לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן

 שהגוי בלבד עוסק בהן לפי רצונו, ואין זה דומה לחנות בשותפות ששניהם עוסקים בה יחד (תשובת רב שרירא גאון, מובאת בב"י סי' רמה). 

חוֹלֵק עִמּוֹ בַּשָּׂכָר בְּשָׁוֶה וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים

יח אִם לֹא הִתְנוּ, וּבָאוּ לַחֲלֹק הַשָּׂכָר, וְלֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ — יֵרָאֶה לִי שֶׁהַגּוֹי נוֹטֵל לְבַדּוֹ שְׁבִיעַ הַשָּׂכָר, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְגוֹי לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהַגּוֹי נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּשַׁבָּת — חוֹלֵק עִמּוֹ בַּשָּׂכָר בְּשָׁוֶה. וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים.

כֵּלִים לְאֻמָּן גּוֹי לַעֲשׂוֹתָן

קצב את המחיר, שאז נחשב שהגוי עושה את המלאכה לעצמו (לעיל הי"ב). 

שֶׁפָּסַק עִמּוֹ

 שיספיק לצאת מבית ישראל עם הכלים קודם כניסת השבת. 

בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שֶׁחָשֵׁכָה

יתן לו משכון. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד את המילה אימתי: אַמָּתַי.]  

יְמַשְׁכְּנֶנּוּ

יט לֹא יִתֵּן אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֵּלִים לְאֻמָּן גּוֹי לַעֲשׂוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק עִמּוֹ, אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שֶׁחָשֵׁכָה. וְכֵן לֹא יִמְכֹּר אָדָם חֲפָצָיו לְגוֹי וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה, אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּצֵא בְּאוֹתוֹ חֵפֶץ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת; שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי נָתַן לוֹ, וּכְשֶׁיֵּצֵא הַגּוֹי מִבֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת וְחֵפֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ, יֵרָאֶה כְּמִי שֶׁהִלְוָהוּ לַגּוֹי אוֹ מִשְׁכְּנוֹ אוֹ פָּסַק עִמּוֹ אוֹ מָכַר לוֹ בְּשַׁבָּת.

אִגֶּרֶת

קבע מראש את מחיר השליחות (וכדלעיל הי"ב).

 אִם קָצַץ עִמּוֹ שְׂכַר הוֹלָכָה

וְהוּא שֶׁיָּצָא בָּהּ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ וכו'

 אם באותה העיר קיים דואר מרכזי שאליו מגיעות האיגרות, והגוי מוליך את האיגרת אל הדואר ולא עד היעד. 

אִם יֵשׁ בַּמְּדִינָה אָדָם קָבוּעַ שֶׁהוּא מְקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וכו'

 שאפשר שיגיע עד קצה העיר לפני כניסת השבת, כי ייתכן שבית הדואר נמצא במקום מרוחק. ואין בעיה בכך ששליח הדואר יוליך את האיגרת בשבת, שאין הוא שליחו של ישראל עצמו אלא של הדואר. 

וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה וכו'

כ הַנּוֹתֵן אִגֶּרֶת לְגוֹי לְהוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת: אִם קָצַץ עִמּוֹ שְׂכַר הוֹלָכָה — מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְהוּא שֶׁיָּצָא בָּהּ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת; וְאִם לֹא קָצַץ: אִם יֵשׁ בַּמְּדִינָה אָדָם קָבוּעַ שֶׁהוּא מְקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלֵחַ אוֹתָם לְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה עִם שְׁלוּחָיו — מֻתָּר לִתֵּן לְגוֹי הָאִגֶּרֶת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת, שֶׁמָּא זֶה שֶׁמְּקַבֵּץ הָאִגְּרוֹת וְשׁוֹלְחָן, בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחוֹמָה הוּא; וְאִם אֵין שָׁם אָדָם קָבוּעַ לְכָךְ, אֶלָּא הַגּוֹי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ הָאִגֶּרֶת הוּא שֶׁמּוֹלִיכָהּ לְעִיר אַחֶרֶת — אָסוּר לִשְׁלֹחַ בְּיַד גּוֹי הָאִגֶּרֶת לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן קָצַץ לוֹ דָּמִים.

גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וְהִכְנִיסָן לְבֵית יִשְׂרָאֵל

אף בשבת עצמה, שאין חשש של מראית העין (כדלעיל הי"ט) בחפציו של הגוי עצמו. 

מֻתָּר

שנמצא ישראל מסייע מעט לאותו הגוי במלאכתו ומראה שנוח לו בכך. 

וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ הַנִּיחֵן בְּזָוִית זוֹ

שהגוי הכניסם על דעת עצמו. 

הֲרֵי זֶה מֻתָּר

 מותר להזמינו לאכול אצל ישראל (אך ביום טוב אסור להזמינו, ראה הלכות יום טוב א,יג). 

וּמְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בַּשַּׁבָּת

אֵין נִזְקָקִין לוֹ

אם אחריות מזונותיו מוטלת על אותו אדם (ראה לקמן כט,לו). 

נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר

כא גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וְהִכְנִיסָן לְבֵית יִשְׂרָאֵל — מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: 'הַנִּיחֵן בְּזָוִית זוֹ' — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת וְנוֹתְנִין לְפָנָיו מְזוֹנוֹת לְאָכְלָן, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא — אֵין נִזְקָקִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא — אֵין נִזְקָקִין לוֹ.

 נכנסה השבת בעודו בדרכו.

וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם

 ואסור לטלטלן ארבע אמות ברשות הרבים. 

וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת

 נותן את ארנקו לנכרי. ומותר לעשות כן, אף שהנכרי עושה מלאכה לשם ישראל בשבת, ואף בלא התנאים שנזכרו לעיל להיתר: קציבת שכר (לעיל הי"ב) והעברת החפץ קודם השבת (לעיל הי"ט). 

נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי וכו'

בָּהוּל

 שאם אף במקרה זה תיאסר אמירה לנכרי, עלול לעבור על איסור תורה (וראה עוד לקמן כ,ו-ז). 

וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה וכו'

 שמצא בדרכו, ורוצה להוליכה לביתו. 

מְצִיאָה

 שטעם 'אדם בהול על ממונו' אינו שייך במציאה, שהרי לא טרח בה, ולכן כאן לא התירו אמירה לנכרי.

לֹא יִתֵּן לַנָּכְרִי

 שאינו חייב על טלטול כשהולך בכל פעם פחות מארבע אמות ופוסק (כדלקמן יג,י). 

מוֹלִיכָהּ בְּפָחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת

כב מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת — נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי לְהוֹלִיכוֹ לוֹ, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחָשֵׁכָה — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּשְׁלִיכוֹ, וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, יָבֹא לְהָבִיאוֹ בְּיָדוֹ וְעוֹבֵר עַל מְלָאכָה שֶׁל תּוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכִיסוֹ. אֲבָל מְצִיאָה — לֹא יִתֵּן לַנָּכְרִי, אֶלָּא מוֹלִיכָהּ בְּפָחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת.

 קנסוהו חכמים על העברה שעשה, שלא יוכל ליהנות מתוצריה. 

אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם

 בלא המתנה 'בכדי שייעשה' (השווה לעיל ה"ח). ובשבת עצמה אסורה מחמת העברה שנעשתה בה. 

לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד

 תוצרי המלאכות שנעשו בה אינם נאסרים כקודש, דהיינו כדברים שהוקדשו לבית המקדש האסורים בשימוש לכל. 

וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ

 שלא קנסו את השוגג לאסור עליו אחר השבת.   

וְאִם בִּשֵּׁל בִּשְׁגָגָה לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל... מִיָּד

כג יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת: אִם עָבַר וְעָשָׂה בְּזָדוֹן — אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם, וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לָהֶן לֵהָנוֹת בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם" — הִיא קֹדֶשׁ וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ. כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּמֵזִיד — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֵאָכֵל לַאֲחֵרִים, אֲבָל לוֹ לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית. וְאִם בִּשֵּׁל בִּשְׁגָגָה — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל בֵּין הוּא בֵּין אֲחֵרִים מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 הוצאו מחוץ לתחום אלפיים אמה, שהם קצה התחום שמותר להלך בו בשבת (לקמן כז,א), והוחזרו למקומם. 

שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ

 ולפיכך אינם אסורים מצד העברה שנעשתה בהם. 

שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּגוּפָן מַעֲשֶׂה וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ

 שקנסו את המזיד במקרה זה. 

בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכְלוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת

כד פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ: בְּשׁוֹגֵג — יֵאָכְלוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּגוּפָן מַעֲשֶׂה וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ; בְּמֵזִיד — לֹא יֵאָכְלוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת.

שאסור לקבל שכר עבור עבודה בשבת. 

לֹא יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת

 שאינו נחשב כשכיר לשמירה בשבתות, ואם ניזוקו בזמן זה אינו משלם. 

אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו

שְׂכִיר שַׁבָּת

 משלם על פרק הזמן כולו, והשבתות בכלל, ובאופן זה שכר השבת אינו ניכר. 

נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם

כה הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר לוֹ אֶת הַפָּרָה וְאֶת הַתִּינוֹק — לֹא יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְאִם הָיָה הַשָּׂכִיר שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה — נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם, לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְלֹא יֹאמַר לוֹ: 'תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שַׁבָּת', אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: 'תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שָׁנָה' אוֹ 'שֶׁל עֲשָׂרָה יָמִים'.

א אָסוּר לוֹמַר לְגוֹי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא אַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה ש