 המילה 'תרועה' נזכרה בתורה שלוש פעמים בהקשר של מצוות התקיעה בראש השנה וביובל (ויקרא כג,כד; כה,ט; במדבר כט,א). 

לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרָה תְּרוּעָה וכו'

ביאור

 כל קול של תרועה (שהוא רצף של כמה קולות מקוטעים כמבואר בהלכה הבאה), יש לתקוע לפניו ולאחריו קול רציף וחלק. 

וְכָל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ

וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה

 דינן שווה. ולפי שבהקשר הכולל של שניהם נזכרה תרועה שלוש פעמים, יש לתקוע בכל אחד מזמנים אלו שלוש תרועות, כלומר תשע תקיעות. 

שֶׁכָּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי אֶחָד הֵן

א כַּמָּה תְּקִיעוֹת חַיָּב אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה? תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרָה "תְּרוּעָה" בַּיּוֹבֵל וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וְכָל תְּרוּעָה — פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי אֶחָד הֵן, בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין בְּכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן: תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה, תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה, תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה.

 מחמת השנים הרבות שחלפו וטלטולי הגלות. 

לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלֻיּוֹת

קול היללה שרגילים להשמיע בשעת צער, והוא קול ארוך רועד (סידור רס"ג, וראה מגדל עוז בשם רי"ץ גיאת). 

אִם הִיא הַיְלָלָה וכו'

כעין אנחות האדם שהן רצף של כמה קולות שבורים. 

אוֹ הָאֲנָחָה וכו'

 שתרועה מורכבת משני הקולות: קול אנחה יחד עם קול היללה שבא אחריה.

אוֹ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד

 אנחה, יללה, ואנחה ויללה רצופים. ובכל אחת מהדרכים הללו תוקעים שלוש פעמים. 

לְפִיכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכֹּל הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה

ב תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, נִסְתַּפֵּק לָנוּ בָּהּ סָפֵק לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלֻיּוֹת, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין הֵיאַךְ הִיא: אִם הִיא הַיְלָלָה שֶׁמְּיַלְּלִין הַנָּשִׁים בִּנְהִיָּתָן בְּעֵת שֶׁמְּיַבְּבִין, אוֹ הָאֲנָחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָנַח הָאָדָם פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּשֶׁיִּדְאַג לִבּוֹ מִדָּבָר גָּדוֹל, אוֹ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבֹא אַחֲרֶיהָ, הֵן הַנִּקְרָאִין תְּרוּעָה, שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַדּוֹאֵג מִתְאַנֵּחַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְיַלֵּל. לְפִיכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכֹּל — הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה.

ג וְהַיְלָלָה, הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין תְּרוּעָה, וְהָאֲנָחָה זוֹ אַחַר זוֹ — הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים. נִמְצָא סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת כָּךְ הוּא:

אף שאנו מסופקים מהו קול ה'תרועה' הנאמר בתורה (אנחה או יללה), רגילים לכנות את היללה בשם תרועה ואת האנחה בשם שברים. 

וְהַיְלָלָה הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין תְּרוּעָה

 מעיקר הדין היה צריך לתקוע שלוש פעמים: תקיעה, תרועה, תקיעה. ומפני הספק מהי התרועה, תוקעים: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה (תשר"ת) — שלוש פעמים; תקיעה, שברים, תרועה (תש"ת) — שלוש פעמים; תקיעה, תרועה, תקיעה (תר"ת) — שלוש פעמים. 

נִמְצָא סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת כָּךְ הוּא וכו'

 שתים עשרה תקיעות בסדרת תשר"ת, תשע בסדרת תש"ת, ותשע בסדרת תר"ת. 

נִמְצָא מִנְיַן הַתְּקִיעוֹת שְׁלֹשִׁים

מְבָרֵךְ, וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה, וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה, וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה. וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה, וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה. וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה, וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה, וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה. וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. נִמְצָא מִנְיַן הַתְּקִיעוֹת שְׁלֹשִׁים, כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. 

 נראה שלדעת הרמב"ם אין שיעור קצוב לתקיעות, אלא הן נמדדות באופן יחסי אחת אל השנייה. ולפי זה התרועה צריכה להיות באורך של שתי תקיעות לפי מה שתקע האדם, ואילו שיעורם הכולל של שלושת השברים לא יהיה יותר משיעור תרועה כדי שכל שבר לא יהיה באורך של תקיעה (עפ"י יד"פ, וראה במפרשים שפירשו בדרכים שונות). 

שִׁעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וכו'

 אם תקע והריע ותקע, ובתקיעה השנייה האריך פי שניים ממשך הזמן של התקיעה הראשונה. 

הֲרֵי שֶׁתָּקַע וְהֵרִיעַ וכו'

 אין מחשיבים תקיעה ארוכה זו כשתי תקיעות: כתקיעה האחרונה של הסדרה הקודמת, וכתקיעה הראשונה של הסדרה הבאה (ואם כן יוכל מיד אחריה להריע בלא לתקוע), אלא יש להפסיק, ואז לתקוע את התקיעה הראשונה של הסדרה הבאה. 

אֵין אוֹמְרִין תֵּחָשֵׁב בִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וכו'

כָּל שָׁעָה

ד שִׁעוּר תְּרוּעָה — כִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת: שִׁעוּר שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים — כִּתְרוּעָה. הֲרֵי שֶׁתָּקַע וְהֵרִיעַ, וְתָקַע תְּקִיעָה אֲרֻכָּה וּמָשַׁךְ בָּהּ כִּשְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה — אֵין אוֹמְרִין: תֵּחָשֵׁב בִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת, וְיָרִיעַ אַחֲרֶיהָ וְיַחֲזֹר וְיִתְקַע, אֶלָּא אֲפִלּוּ מָשַׁךְ בָּהּ כָּל שָׁעָה — אֵינָהּ אֶלָּא תְּקִיעָה אַחַת, וְחוֹזֵר וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים.

שמע את התקיעות באופן לא רציף, אלא בהפרש זמן בין כל אחת ואחת. 

שָׁמַע תְּקִיעָה אַחַת בְּשָׁעָה זוֹ וכו'

 שיש צורך לשמוע את התקיעות של כל סדרה (תש"ת/תר"ת/תשר"ת) לפי הסדר הנכון: תקיעה, תרועה, תקיעה. 

וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע כָּל בָּבָא מֵהֶן עַל סִדְרָהּ

ה שָׁמַע תְּקִיעָה אַחַת בְּשָׁעָה זוֹ, וּשְׁנִיָּה בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה, אֲפִלּוּ שָׁהָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע כָּל בָּבָא מֵהֶן עַל סִדְרָהּ, לֹא שֶׁיִּשְׁמַע תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת, אוֹ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וְאַחֲרֵיהֶן תְּרוּעָה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

תשע התקיעות המחויבות מהתורה (שלוש סדרות של תקיעה, תרועה, תקיעה). 

שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת

 כְּאֶחָד

 כלומר לפי הסדר הנכון, ולא בבת אחת, אך כל תקיעה מאדם אחר. 

תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה וּתְקִיעָה מִשְּׁלִישִׁי בָּזֶה אַחַר זֶה

בְּסֵרוּגִין

 המחויבות מעיקר דין התורה (ובזמננו שלושים תקיעות מחמת הספק, כלעיל ה"ד). 

עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַתֵּשַׁע תְּקִיעוֹת

שֶׁכֻּלָּן מִצְוָה אַחַת הֵן

ו שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד — לֹא יָצָא אֲפִלּוּ יְדֵי אַחַת. תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה וּתְקִיעָה מִשְּׁלִישִׁי בָּזֶה אַחַר זֶה — יָצָא, וַאֲפִלּוּ בְּסֵרוּגִין, וַאֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַתֵּשַׁע תְּקִיעוֹת, שֶׁכֻּלָּן מִצְוָה אַחַת הֵן, וּלְפִיכָךְ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

 של תפילת עמידה של מוסף ראש השנה (ויום כיפור ביובל), שבה תשע ברכות (ראה הלכות תפילה ב,ו, ב,ח; סדר התפילות, ברכות אמצעיות בשבתות ובימים טובים,יד-טז). 

עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת

 היא הברכה הרביעית לאחר שלוש הברכות הקבועות בכל יום, ועניינה מלכות ה' בעולם, ובברכה זו מזכיר גם את קדושת היום. 

וּמַלְכֻיּוֹת

תרועה (באיזה אופן שהיא), ותקיעה לפניה ולאחריה. 

וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ

היא הברכה החמישית, ועניינה — זיכרון ה' את מעשי העולם ואת עקדת יצחק ובריתו עם האבות.

 זִכְרוֹנוֹת

היא הברכה השישית, ועניינה — המלכת ה' בשופר, והתגלותו בקול זה.

 שׁוֹפָרוֹת

 שלוש הברכות האחרונות: 'רצה', 'מודים', ו'שים שלום' שנאמרת אחרי ברכת כהנים (ראה משנה תמיד ה,א ופה"מ שם). 

עֲבוֹדָה וְהוֹדָיָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים

ז הַצִּבּוּר חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד? אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר 'אֲבוֹת' וּ'גְבוּרוֹת' וּ'קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם' וּ'מַלְכֻיּוֹת', וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ; וְאוֹמֵר 'זִכְרוֹנוֹת', וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ; וְאוֹמֵר 'שׁוֹפָרוֹת', וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ; וְאוֹמֵר 'עֲבוֹדָה' וְ'הוֹדָיָה' וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.

שאם לא אמר את כולן לא יצא ידי חובה כלל.

מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ

 מֵעֵין הַבְּרָכָה

תִּלִּים

 מסיים בפסוק מן התורה (ומשלים את מניין הפסוקים לעשרה). 

וְאֶחָד מִן הַתּוֹרָה מַשְׁלִים בּוֹ

 אם אמר את הפסוק העשירי מספרי הנביאים. 

וְאִם הִשְׁלִים בַּנָּבִיא

כלומר אפילו פסוק אחד מכל חלק של התנ"ך — גם יצא בדיעבד. 

וְאִם אָמַר פָּסוּק וכו'

 כלומר הזכיר רק פסוק אחד מן התורה, וסיים בזה את ברכתו בלא להזכיר עוד פסוקים.

וְאָמַר פָּסוּק שֶׁל תּוֹרָה וְהִפְסִיק

 לחזור ולברך שנית, שיצא ידי חובתו. 

שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם

ח שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל, שֶׁהֵן 'מַלְכֻיּוֹת' וְ'זִכְרוֹנוֹת' וְ'שׁוֹפָרוֹת' — מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל בְּרָכָה מֵהֶן עֲשָׂרָה פְּסוּקִין מֵעֵין הַבְּרָכָה: שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִין מִן הַתּוֹרָה, וּשְׁלֹשָׁה מִסֵּפֶר תִּלִּים, וּשְׁלֹשָׁה מִן הַנְּבִיאִים, וְאֶחָד מִן הַתּוֹרָה מַשְׁלִים בּוֹ. וְאִם הִשְׁלִים בַּנָּבִיא — יָצָא. וְאִם אָמַר פָּסוּק אֶחָד מִן הַתּוֹרָה וְאֶחָד מִן הַכְּתוּבִים וְאֶחָד מִן הַנְּבִיאִים — יָצָא. אֲפִלּוּ אָמַר: 'וּבְתוֹרָתְךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּתוּב לֵאמֹר' וְאָמַר פָּסוּק שֶׁל תּוֹרָה וְהִפְסִיק — שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם.

ט אֵין מַזְכִּירִין זִכְרוֹנוֹת מַלְכֻיּוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת. זִכְרוֹנוֹת, כְּגוֹן: "וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה" וכו' (תהלים עח,לט); מַלְכֻיּוֹת, כְּגוֹן: "וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ,לג). שׁוֹפָרוֹת, כְּגוֹן: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה חֲצֹצְרָה בָּרָמָה" (הושע ה,ח). וְלֹא זִכְרוֹן יָחִיד, אֲפִלּוּ לְטוֹבָה, כְּגוֹן: "זָכְרֵנִי ייָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ" (תהלים קו,ד), "זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה" (נחמיה ה,יט; יג,לא). וּפִקְדוֹנוֹת אֵינָן כְּזִכְרוֹנוֹת, כְּגוֹן: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם" (שמות ג,טז). וְיֵשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר פֻּרְעָנוּת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּגוֹן: "יי מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים" (תהלים צט,א), "זְכֹר יי לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם" (שם קלז,ז), "וַאדֹנָי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" (זכריה ט,יד).

שֶׁל פֻּרְעָנוּת

 ה' זכר כי עם ישראל הם יצורים חומריים שסופם לחלוף.

וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה

 כך מתנבא יחזקאל, שבני ישראל לא רצו לקבל את מלכות ה' עליהם אלא ביקשו להיות כשאר הגויים, אך בעל כרחם ה' ימלוך עליהם ובזעם.

וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם

 להזהיר את העם מפני גייסות האויב. 

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה חֲצֹצְרָה בָּרָמָה

 זכרון העוסק באדם פרטי. 

וְלֹא זִכְרוֹן יָחִיד

 כך מתפלל המשורר, שיזכה שה' יזכור אותו בשעה שהוא מראה את רצונו ואהבתו לעמו.

זָכְרֵנִי יי בִּרְצוֹן עַמֶּךָ

 כך מתפלל נחמיה, שיזכור לו ה' את הטובות שעשה למען עם ישראל.

זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה

 השורש פק"ד אינו זהה לזיכרון, ולכן פסוקים שיש בהם שורש זה אינם יכולים להיאמר כפסוקי זכרונות. 

וּפִקְדוֹנוֹת אֵינָן כְּזִכְרוֹנוֹת

 דברי ה' למשה בעת שנגלה אליו בסנה והודיעו על גאולת ישראל ממצרים.

פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם

וְיֵשׁ לוֹ

 רעות וצרות הנוגעות לשאר האומות. 

פֻּרְעָנוּת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם

 כאשר ה' יגלה מלכותו — ירגזו (יפחדו) עמים מאימתו. 

יי מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים

 זכור ה' את התנהגות האדומים ביום חורבן ירושלים, ששמחו לאידה ואף רצו שהיא תושמד עד היסוד (ולפיכך אנו מתפללים שיבואו על גמולם). 

זְכֹר יי לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם

 בעת שה' יגלה שכינתו להילחם עם ישראל כנגד אויביהם הוא יתקע בשופר וילך כמו ברוח סערה דרומית חזקה (סערות תימן) להיפרע מאויבי ישראל.  

וַאדֹנָי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן

 עם ישראל ראה ונוכח לדעת במעמד הר סיני: "כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". 

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת

 כל אלו הפסוקים עניינם הוא מלכות ה' בעולם. 

כָּל פָּסוּק מֵאֵלּוּ מַלְכוּת הוּא עִנְיָנוֹ

 למרות שהשורש מל"ך לא מוזכר בו במפורש. 

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ זֵכֶר מַלְכוּת

 עניינם והוראתם זהים לפסוקים שבהם מוזכרת מלכותו של ה' במפורש, ולכן אפשר לאמרם בתור פסוקי מלכויות. 

וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ וכו'

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד" (דברים ו,ד), "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" וכו' (שם ד,לה), "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" וכו' (שם ד,לט) — כָּל פָּסוּק מֵאֵלּוּ מַלְכוּת הוּא עִנְיָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ זֵכֶר מַלְכוּת, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ: "יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו,יח), "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג,ה).

וְתוֹקֵעַ שְׁלֹשִׁים תְּקִיעוֹת שֶׁאָמַרְנוּ

י הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּסֵדֶר תְּקִיעוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּצִּבּוּר כָּךְ הוּא: אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמַחֲזִירִין הַסֵּפֶר, יוֹשְׁבִין כָּל הָעָם, וְאֶחָד עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר', וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ 'שֶׁהֶחֱיָנוּ', וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן, וְתוֹקֵעַ שְׁלֹשִׁים תְּקִיעוֹת שֶׁאָמַרְנוּ מִפְּנֵי הַסָּפֵק עַל הַסֵּדֶר. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְעוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה רְבִיעִית, שֶׁהִיא מַלְכֻיּוֹת, תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה, שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, תְּרוּעָה, תְּקִיעָה פַּעַם אַחַת. וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה חֲמִישִׁית, שֶׁהִיא זִכְרוֹנוֹת, וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה, שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, תְּקִיעָה. וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה שִׁשִּׁית, שֶׁהִיא שׁוֹפָרוֹת, וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה תְּרוּעָה תְּקִיעָה פַּעַם אַחַת, וְגוֹמֵר הַתְּפִלָּה.

 אותו בעל תוקע המברך ותוקע לפני מוסף, הוא שצריך לתקוע גם במהלך תפילת מוסף. 

זֶה שֶׁתּוֹקֵעַ וכו'

 אסור לתוקע לדבר בין התקיעות הראשונות לתקיעות שעל סדר הברכות. 

וְאֵינוֹ מְדַבֵּר

סָח

יא זֶה שֶׁתּוֹקֵעַ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, הוּא שֶׁתּוֹקֵעַ עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין. וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בֵּין תְּקִיעוֹת שֶׁמִּיּוֹשֵׁב לַתְּקִיעוֹת שֶׁעַל הַסֵּדֶר. וְאִם סָח בֵּינֵיהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.

 מעיקר הדין היה צריך שבסוף כל ברכה יתקעו אחת מהבבות שלוש פעמים (בסוף מלכויות תשר"ת, בסוף זכרונות תש"ת ובסוף שופרות תר"ת), כך שבסך הכל יתקעו שלושים קולות כמניין התקיעות שתקעו מיושב (ר"י קאפח וראה לח"מ). 

בַּדִּין הָיָה וכו'

 אין ליחיד צורך להקפיד על הדינים הללו. 

אֲבָל הַיָּחִיד וכו'

וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג

יב בַּדִּין הָיָה שֶׁיִּתְקְעוּ עַל כָּל בְּרָכָה כָּל בָּבָא מֵהֶן שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁתָּקְעוּ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִידֵי סָפֵק בַּתְּקִיעוֹת שֶׁמִּיּוֹשֵׁב, אֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר לַחֲזֹר בָּהֶן כֻּלָּן עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת, אֶלָּא דַּי לָהֶן בָּבָא אַחַת עַל כָּל בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ תְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּצִבּוּר, אֲבָל הַיָּחִיד — בֵּין שֶׁשָּׁמַע עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת בֵּין שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר, בֵּין מֵעוֹמֵד בֵּין מִיּוֹשֵׁב, וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג.

 אלו שתי חובות נפרדות, ואם עשה רק אחת מהן יצא ידי חובתו זו, אף שלא עשה את החובה השנייה. 

הַתְּקִיעוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת וכו'

יג הַתְּקִיעוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַבְּרָכוֹת, וְהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַתְּקִיעוֹת. שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, בְּאַחַת יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּבָרֵךְ לָהֶן תֵּשַׁע בְּרָכוֹת וְאֵין שָׁם תּוֹקֵעַ, וּבַשְּׁנִיָּה סָפֵק יֵשׁ שָׁם תּוֹקֵעַ סָפֵק אֵין שָׁם — הוֹלֵךְ לַשְּׁנִיָּה, שֶׁהַתְּקִיעוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְהַבְּרָכוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

א כַּמָּה תְּקִיעוֹת חַיָּב אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה? תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרָה "תְּרוּעָה" בַּיּוֹבֵל וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וְכָל תְּרוּעָה — פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל תְּרוּעוֹת שֶׁל