 שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה,ו), ושתייה נחשבת כאכילה, וסיכה שהיא מריחת שמן על הגוף נחשבת כשתייה (הלכות תרומות יא,א).

פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה

ביאור

 חכמים קיבלו במסורת שכך יש ללמוד מהמילה "תהיה" (בפסוק: "תהיה כל תבואתה לאכל"). 

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ תִּהְיֶה וכו'

ערוה"ש העתיד זרעים סי' כד. 

פסקים ושיטות

יש מי שאומר שלדעת הרמב"ן האוכל פירות שביעית מקיים מצוות עשה (מגילת ספר על השמטות הרמב"ן לספר המצוות עשה ג), ויש חולקים (חזו"א שביעית יד,י בשיטת  הרמב"ן). 

פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה

א פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבִיעָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "תִּהְיֶה" — אַף לְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבֹּעַ בָּהּ צֶבַע.

 ראה הלכות תרומות יא,א-ב, הלכות מעשר שני ג,יא. 

כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי

ב לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה כֵּיצַד? לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת, כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

ג וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל חַי — לֹא יֹאכַל אוֹתוֹ מְבֻשָּׁל, וְדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל מְבֻשָּׁל — אֵין אוֹכְלִין אוֹתוֹ חַי. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹלְקִין אָכְלֵי בְּהֵמָה.

 כגון לסחוט פרי להוציא ממנו משקה (חוץ מזיתים וענבים שמותר לסחטם — שם). 

וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן

 אין מרתיחים במים מאכל בהמה, כיוון שדרך בהמה לאכול מאכלים חיים. 

אֵין שׁוֹלְקִין אָכְלֵי בְּהֵמָה

 אינו מתעסק להכשירו למאכל אדם (ראה גם הלכות מעשר שני ג,יא).  

אֵינוֹ מִטַּפֵּל וכו'

 ובזמננו שרגילים לסחוט פירות רבים, כמו פירות הדר וכדומה, התירו הרבה אחרונים לעשות זאת, ויש להשתדל לסחוט הפרי עד תומו (ערוה"ש כד,ט, ד"א, מנחת שלמה א,מו, יבי"א או"ח ח,לו). כמו כן כתבו ששינוי שאינו חריג אלא רגילים לעשותו, כמו ריסוק בננה, עגבניה וכדומה, או הכנת ריבה מפירות מסוימים, או הכנת שכר מדגנים — מותר (ערוה"ש כד,ט, ד"א). 

וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר

 ואם מקובל גם לבשלו, כגון תפוח או עגבניה — מותר (מאמר מרדכי שביעית יג,ח, ילקו"י טו,לא). 

דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל חַי לֹא יֹאכַל אוֹתוֹ מְבֻשָּׁל

אֵינוֹ מִטַּפֵּל לֶאֱכֹל תַּבְשִׁיל שֶׁנִּפְסַד וְהַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר.

 שלא יגרום הפסד לירק לאסרו באכילה מחמת השמן המעורב בו במקרה שהתבשיל ייטמא (ראה להלן הי"ז שאין לגרום הפסד לפירות שביעית, וראה הלכות תרומות ג,א שתרומה טמאה אסורה באכילה). 

שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל

 על ידי האכילה המידית צמצם את החשש שהתבשיל ייטמא.  

שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחוֹ כְּדֵי לָבֹא לִידֵי פְּסוּל

ד וְאֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם בִּשֵּׁל מְעַט וַאֲכָלוֹ מִיָּד — מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחוֹ כְּדֵי לָבֹא לִידֵי פְּסוּל.

ה פֵּרוֹת הַמְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם — אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת. הָלְכָה הַבְּהֵמָה מֵאֵלֶיהָ לְתַחַת הַתְּאֵנָה וְאָכְלָה — אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה" וכו' .

 כן הגרסה בדפוסים. ואילו בכתבי היד הגרסה: "לא יסוך יין ושמן", והיא טעות סופר (ראה הלכות תרומות יא,א, הלכות מעשר שני ג,יא).

לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ

לא יוסיף לו חומרי ריח וכדומה שהופכים אותו למשחה רפואית, מפני שבכך מוציאו מכלל מאכל. אבל מותר לערב שמן ויין ותבלינים לצורך אכילה (פה"מ תרומות יא,א, הלכות תרומות יא,ג). 

וְלֹא יְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן

 משום ביזיון לפירות שביעית. 

וְלֹא יָסוּךְ בַּמֶּרְחָץ

ו לְסִיכָה כֵּיצַד? לָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יָסוּךְ בַּמֶּרְחָץ, אֲבָל סָךְ הוּא מִבַּחוּץ וְנִכְנָס.

אין למרחו על גביהם על מנת לחזקם או לסתום סדקיהם. 

אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם

 מפני שמטמאות את השמן, ואנשים המקפידים על טהרה אינם יכולים לאכלו. אבל אם נפל על בשרו — מותר לטמאו, כיוון שכבר נמאס ואינו ראוי לאכילה, וממילא הטומאה אינה גורעת מהשימוש בו. 

וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת וכו'

מְפַשְׁפְּשׁוֹ

לפי שחלק מהשמן משמש לסיכת המנעל. 

וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל

 במקרים אלו סיכת הגוף נעשית בדרך המקובלת, ולכן לאחר הסיכה מותר לאדם ליצור מגע בין גופו לכלי עור אף על פי שמשתבחים מחמת השמן (ראה גם הלכות תרומות יא,ו). 

אֲבָל סָךְ הוּא רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל וְסָךְ גּוּפוֹ וכו'

וּמִתְעַגֵּל

שטיח עור המשמש לשכיבה.  

קְטָבֻלְיָה

 ובימינו שאין נוהגים דיני טומאה וטהרה, אין איסור לטמא פירות שביעית (שב"ה, ד"א). 

וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת

ז וְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית — אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם, וְאֵין סָכִין בּוֹ מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. נָפַל עַל בְּשָׂרוֹ — מְפַשְׁפְּשׁוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל, אֲבָל סָךְ הוּא רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל, וְסָךְ גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קְטָבֻלְיָה.

קנה שמן אחר בכסף שקיבל תמורת השמן הראשון.  

מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אַחֵר

 שדמי שביעית מותרים רק בשימוש לצרכי אכילת אדם (ראה גם לקמן הי"ב). וכאשר החליף שמן בשמן, כל אחד מהם נחשב דמי שביעית, ולפיכך שניהם אסורים בהדלקה (ונראה שבמקרה הראשון שמכרו ולקח בו שמן אחר, רק השמן שלקח יהיה אסור בהדלקה). 

שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בְּהַדְלָקָה שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בִּדְמֵי שְׁבִיעִית

וְלֹא יִתֵּן הַשֶּׁמֶן לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה

 כגון הדלקת נרות שבת, אבל נרות חנוכה שאסור להשתמש לאורם יש אוסרים להדליקם בשמן שביעית, וראוי לחוש לדבריהם אף על פי שיש מתירים (ראה שבט הלוי א,קפד, ילקו"י טו,סב). 

שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּשֶׁמֶן שְׁבִיעִית עַצְמוֹ

 ולדעת הגר"א (הובא בפאה"ש כד,יא) שניהם מותרים בהדלקה, והאיסור הוא רק במקרה שמכר או החליף מאכל קדוש בקדושת שביעית שאינו ראוי להדלקה, וקיבל תמורתו שמן, שצריך לנהוג בשמן כפי שנוהג במאכל שאינו ראוי להדלקה. 

מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אַחֵר... שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בְּהַדְלָקָה

ח לְהַדְלָקַת הַנֵּר כֵּיצַד? שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּשֶׁמֶן שְׁבִיעִית עַצְמוֹ. מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אַחֵר אוֹ שֶׁהֶחֱלִיף שֶׁמֶן בְּשֶׁמֶן — שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בְּהַדְלָקָה, שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִתֵּן הַשֶּׁמֶן לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה, אֶלָּא מַדְלִיקוֹ בְּנֵר.

צוֹבְעִין בָּהֶן לָאָדָם

צמחים המשמשים רק לצביעת בהמה אין בהם קדושת שביעית, ויש ללמוד מכך שצביעה לצורך בהמה איננה שימוש חשוב, ואסור לעשותה בפירות שביעית (ד"א).  

שֶׁאֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עַל צִבְעֵי בְּהֵמָה

ט לִצְבִיעָה כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁדַּרְכּוֹ לִצְבֹּעַ בָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאַכְלֵי אָדָם — צוֹבְעִין בָּהֶן לָאָדָם. אֲבָל אֵין צוֹבְעִין לַבְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֲפִלּוּ מַאַכְלֵי בְּהֵמָה, שֶׁאֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עַל צִבְעֵי בְּהֵמָה.

י מִינֵי כְּבָסִים, כְּגוֹן בּוֹרִית וְאָהָל — קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן וּמְכַבְּסִין בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם" — לְכָל צָרְכֵיכֶם.

צמחים שאינם ראויים לאכילה, אלא משמשים כחומרי כיבוס.  

מִינֵי כְּבָסִים כְּגוֹן בּוֹרִית וְאָהָל

 ולא התירו כיבוס אלא במינים שמיועדים לכיבוס, כפי שמפורט בפסקה הקודמת. 

אֲבָל אֵין מְכַבְּסִין בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית

מאכל הנלעס וניתן על העור למטרות ריפוי. 

מְלֻגְמָא

 כגון התזת יין על הקרקע לריח טוב. 

לְזִלּוּף

לְהָקִיא

 שרייה בתוך משקה של שביעית לצורך ריכוך וכדומה.

לְמִשְׁרָה

לִכְבוּסָה

 ואסור להפסידם או לסחור בהם. אמנם לדעת רש"י (סוכה מ,א) אין בהם קדושת שביעית (חזו"א שביעית יג,ו-ז). 

מִינֵי כְּבָסִים... קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן

 אמנם מותר לאכול פירות שביעית או לשתות שמן וחומץ של שביעית לצורך רפואה (ערוה"ש כד,ז). 

וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלֻגְמָא

אֲבָל אֵין מְכַבְּסִין בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלֻגְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה"  — לֹא לִמְלֻגְמָא וְלֹא לְזִלּוּף וְלֹא לְהָקִיא וְלֹא לְמִשְׁרָה וְלֹא לִכְבוּסָה. 

יא כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית: כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, כְּגוֹן חִטִּים וּתְאֵנִים וַעֲנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלֻגְמָא אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וַאֲפִלּוּ לָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" — כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וְלֹא לִרְפוּאָה; וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, כְּגוֹן קוֹצִים וְדַרְדָּרִים הָרַכִּים — עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלֻגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה.

 תחבושת המכילה משחה (פה"מ עירובין י,יג). 

רְטִיָּה

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם

 צמחי בר שניתן להפיק מהם תבלינים. 

הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית

 שאין בהם קדושת שביעית. 

הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים

 דינים חמורים שבמאכל אדם. 

חֻמְרֵי מַאֲכַל אָדָם

שֶׁאֵין שׁוֹלְקִין אוֹתָן

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לָאָדָם וְלֹא לַבְּהֵמָה, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית — הֲרֵי הוּא תָּלוּי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ: חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים — הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים; חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה — הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת; חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה — נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מַאֲכַל אָדָם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלֻגְמָא, וְחֻמְרֵי מַאֲכַל בְּהֵמָה, שֶׁאֵין שׁוֹלְקִין אוֹתָן. 

 ראה עוד לקמן ו,א-ג באיזה אופן מותר למכור פירות שביעית. 

מֻתָּר לִמְכֹּר וכו'

 לקנות מאכל אדם בכסף שקיבל. 

לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי אָדָם

 שאין קונים בדמי שביעית אלא מאכל אדם (ראה לעיל ה"ח, ולקמן ו,א). 

אֲבָל אֵין מוֹכְרִין אָכְלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי בְּהֵמָה אַחֶרֶת

יב מֻתָּר לִמְכֹּר אָכְלֵי אָדָם וְאָכְלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי אָדָם, אֲבָל אֵין מוֹכְרִין אָכְלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶן אָכְלֵי בְּהֵמָה אַחֶרֶת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מוֹכְרִין אָכְלֵי אָדָם לִקַּח בָּהֶם אָכְלֵי בְּהֵמָה. וְאִם לָקַח אוֹ הֶחֱלִיף אָכְלֵי אָדָם בְּאָכְלֵי בְּהֵמָה — הֲרֵי הֵן כְּאָכְלֵי אָדָם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלֻגְמָא לָאָדָם.

אין לתת פירות שביעית לאדם ששכרו לעשות אצלו מלאכה, אם גורע משכרו את מחיר הפירות, שאין לפרוע חוב באמצעות פירות שביעית (ראה הלכה הבאה, וראה גם לקמן ו,יא). 

וְלֹא לְשָׂכִיר

שְׂכִיר שַׁבָּת

 שהתחייב לספק לו מזונות בלי לגרוע משכרו. 

אוֹ שֶׁקָּצַץ מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו

אורחים, כיוון שהכנסת אורחים נחשבת גמילות חסדים ולא פריעת חוב (רדב"ז, וראה בפסקים ושיטות פירוש נוסף). 

וּמַאֲכִילִין אֶת הָאַכְסַנְיָה

 יש מפרשים טעם האיסור משום שמצוות ביעור פירות שביעית (ראה לקמן פרק ז) צריכה להתבצע בארץ ישראל (ר"ש, רא"ש ורע"ב שביעית ו,ה). ועל פי פירוש זה יש שהתירו להוציא לחוץ לארץ פירות מועטים שבוודאי ייאכלו עד זמן הביעור, או פירות שכבר קיימו בהם מצוות ביעור (בית רידב"ז ה,יח; וראה שם שהתיר להוציא לחוץ לארץ אתרוגי מצווה כאשר יש בארץ עודף אתרוגים ועלולים להתקלקל. אמנם החזו"א י,ו אוסר). 

פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ

 יש מפרשים שאכסניה הם חיילים גויים שהמלך ציווה לפרנסם, ובמקרה כזה הקילו חכמים באיסור האכלת פירות שביעית לגוי, שהוא איסור מדברי חכמים (ד"א על פי ר"י קורקוס וחזו"א שביעית יג,כו). ויש מתירים להאכיל פירות שביעית לאורחים גויים אפילו אינם חיילים (פאה"ש כד,נח, שב"ה ה,יג).  

וּמַאֲכִילִין אֶת הָאַכְסַנְיָה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית

יג פֵּרוֹת שְׁבִיעִית — אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ לְסוּרְיָא. וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לְגוֹי וְלֹא לְשָׂכִיר. וְאִם הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה אוֹ שְׂכִיר חֹדֶשׁ אוֹ שֶׁקָּצַץ מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו — הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ. וּמַאֲכִילִין אֶת הָאַכְסַנְיָה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.

 בעל שעזב את ביתו והשאיר את אשתו ללא מזונות, בית דין מקציבים לה דמי מזונות מנכסיו (הלכות אישות יב,טז), ואינם רשאים לקצוב לה מפירות שביעית שבשדות בעלה. 

וְאֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה וכו'

 ואף על פי שהבעל חייב לדאוג למזונות אשתו, אינו נחשב כפריעת חוב אלא כבני בית הסמוכים על שולחנו. 

אֲבָל נִזּוֹנֶת הִיא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ

יד וְאֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כִּמְשַׁלֵּם חוֹב מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית, אֲבָל נִזּוֹנֶת הִיא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ.

 שדרך אנשים לאכול מעט מהפירות בעודם פגים באופן אקראי (פה"מ שביעית ד,ז). 

אֲבָל אוֹכֵל מֵהֶן מְעַט בַּשָּׂדֶה כְּשֶׁהֵן פַּגִּין כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ

עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת

 ויש אומרים שהיתר זה הוא רק בתאנים, ענבים וזיתים, אבל שאר פירות אין לאכלם עד שיגיעו לעונת המעשרות (ר"ש, רא"ש, רע"ב וגר"א שביעית ד,ט, חזו"א שביעית יט,כה). 

אֲבָל אוֹכֵל מֵהֶן מְעַט בַּשָּׂדֶה כְּשֶׁהֵן פַּגִּין

טו אֵין אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּשֶׁהֵן בֹּסֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" — אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה תְּבוּאָה. אֲבָל אוֹכֵל מֵהֶן מְעַט בַּשָּׂדֶה כְּשֶׁהֵן פַּגִּין כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. וְלֹא יִכְנֹס לֶאֱכֹל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.

מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ

 בשאר פירות שדרכם להבריק, שאוכל מהם בשדה משעה שראויים לאכילה אקראית. 

וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן

וְהַבֹּסֶר

מִשֶּׁיּוֹצִיא מַיִם

 שהזיתים גדלו קצת עד שניתן לסחוט מסאה זיתים רביעית לוג שמן. 

מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ סְאָה שֶׁל זֵיתִים רְבִיעִית שֶׁמֶן

פּוֹצֵעַ

 אם ניתן לסחוט מסאה זיתים חצי לוג, הרי הם ראויים לסיכה אקראית. 

הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג וכו'

כּוֹתֵשׁ

 אם ניתן לסחוט מסאה זיתים שליש לוג, אינם ראויים לסיכה כלל, אך ראויים לאכילת קבע בביתו (יד"פ ע"פ פה"מ). 

הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ

טז וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשָּׂדֶה בַּשְּׁבִיעִית? הַפַּגִּים שֶׁל תְּאֵנִים — מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַבֹּסֶר — מִשֶּׁיּוֹצִיא מַיִם, אוֹכְלוֹ בַּשָּׂדֶה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְהַזֵּיתִים — מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ סְאָה שֶׁל זֵיתִים רְבִיעִית שֶׁמֶן, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג — כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ — מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.

לצורך שימוש בעצים (אך קציצה בדרך השחתה אסורה כל השנים — ראה הלכות מלכים ו,ח-ט).

מֻתָּר לָקֹץ אִילָנוֹת לְעֵצִים

שֶׁהֲרֵי הוֹצִיא פֵּרוֹתָיו

וּבָטַל דִּין שְׁבִיעִית מִמֶּנּוּ

יז מֻתָּר לָקֹץ אִילָנוֹת לְעֵצִים בַּשְּׁבִיעִית קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן פְּרִי, אֲבָל מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּרִי — לֹא יָקֹץ אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד הָאֹכֶל, וְנֶאֱמַר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" , לֹא לְהֶפְסֵד. וְאִם הוֹצִיא פֵּרוֹת וְהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת — מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוֹצִיא פֵּרוֹתָיו וּבָטַל דִּין שְׁבִיעִית מִמֶּנּוּ.

מִשֶּׁיְּשַׁלְשְׁלוּ

מִשֶּׁיִּגָּרְעוּ

שיהיו בהם ניצנים, שהם תחילת הפירות. 

מִשֶּׁיָּנֵצוּ

מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ בֹּסֶר

אשכול תמרים בתחילת צמיחתו. 

הַכַּפְנִיּוֹת

שִׁיצִין

יח וּמֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית? הֶחָרוּבִין — מִשֶּׁיְּשַׁלְשְׁלוּ, וְהַגְּפָנִים — מִשֶּׁיִּגָּרְעוּ, וְהַזֵּיתִים — מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת — מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ בֹּסֶר. וְאֵין קוֹצְצִין אֶת הַכַּפְנִיּוֹת בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶפְסֵד פְּרִי. וְאִם אֵין דַּרְכָּן לְהֵעָשׂוֹת תְּמָרִים אֶלָּא שִׁיצִין — מֻתָּר לִקְצֹץ אוֹתָן כַּפְנִיּוֹת.

תֶּבֶן

וְקַשׁ

פסולת הזיתים לאחר הוצאת השמן.

בְּגֶפֶת

וּבְזֻגִּין

יט אֵין שׂוֹרְפִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אֲבָל מַסִּיקִין בְּגֶפֶת וּבְזֻגִּין שֶׁל שְׁבִיעִית.

 אם עשו איסור ושרפו תבן וקש של שביעית להסקת מרחץ, מותר לרחוץ שם, כיוון שהאיסור כבר נעשה, וכעת התבן והקש אינם ראויים למאכל בהמה. 

מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה וכו'

 אפילו בשכר (ואין לחוש לאיסור סחורה בפירות שביעית המובא לקמן ו,א, מפני שהתבן והקש כבר נשרפו).

בְּשָׂכָר

 שתבן וקש מדיפים ריח לא נעים, ויש לחוש שהבלנים ירצו להשביח את הריח לכבוד האדם החשוב (רדב"ז בתירוצו השני להשגת הראב"ד, ערוה"ש כד,לא). 

שֶׁמָּא יַסִּיקוּ בָּהּ וכו'

כ מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית — מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ בְּשָׂכָר. וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא — אָסוּר לִרְחֹץ בָּהּ, שֶׁמָּא יַסִּיקוּ בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּדֵי לִהְיוֹת רֵיחָהּ נוֹדֵף בִּשְׁבִילוֹ, וְנִמְצְאוּ מַפְסִידִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.

קליפות וגרעינים שאינם ראויים לאכילה, כמפורט בהלכות תרומות (יא,י-יא) לעניין היתרם לאדם שאינו כהן. 

הַקְּלִיפִּין וְהַגַּרְעִינִין שֶׁמֻּתָּרִין בִּתְרוּמָה לְזָרִים

אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִצְבִיעָה

 חתיכת עץ לבנה ורכה הנמצאת בראש הגזע של עץ הדקל, וראויה לאכילה. 

וְהַקּוֹר

אלא אם כן ראויות למאכל אדם או בהמה. ודבר הראוי לבהמה אך אינו מיועד לה (שרגילים לזרקו לאשפה), לדעת החזו"א (שביעית יד,י) אין בו קדושת שביעית, ולדעת הרב קוק (שב"ה ז,יג) יש בו. מותר לקלף פירות שביעית כדרך שמקלף בשאר שנים, אפילו אם הקליפות ראויות לאדם, ויזרקן לאשפה כשהן מונחות בתוך שקית קשורה, וכן ינהג בשאריות מאכל קדוש. והמהדרים משאירים את השקית הקשורה בכלי מיוחד, וזורקים אותה לאשפה רק לאחר שהקליפות או השאריות הרקיבו (ד"א, ילקו"י טו,יא, 'הלכה ממקורה — שמיטה' עמ' 199-197).  

הַקְּלִיפִּין... אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן

כא הַקְּלִיפִּין וְהַגַּרְעִינִין שֶׁמֻּתָּרִין בִּתְרוּמָה לְזָרִים — אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן, וַהֲרֵי הֵן כְּעֵצִים, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִצְבִיעָה. וְהַקּוֹר — קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עָלָיו.

המניח בתבשיל שקית קשורה שבתוכה תבלין. 

הַצּוֹרֵר תְּבָלִין וכו'

 אם טעם התבלין נספג בתבשיל, והתבלין עצמו נשאר ללא טעם, דינו כעצים ואין בו קדושת שביעית. 

אִם בָּטַל טַעְמָן וכו'

כב הַצּוֹרֵר תְּבָלִין שֶׁל שְׁבִיעִית וּנְתָנָן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל: אִם בָּטַל טַעְמָן — הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכָל דָּבָר; וְאִם נִשְׁאַר בָּהֶן טַעַם — עֲדַיִן הֵן בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית.

אף על פי שעשה איסור, אין מחייבים אותו להוציא את התבן והקש מתוך הכר או הטיט, כיוון שהם נחשבים שם כמבוטלים.

הֲרֵי זֶה כִּמְבֹעָר

יצנן אותו ולא ישתמש בחום האסור. 

יוּצַן

 בתקופה השנייה של ירידת הגשמים, בתחילת השנה שאחרי שביעית. 

וּמִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית

 כינוי לגשמים, על שם שמפרים את הארץ. 

רְבִיעָה

 לפי שכבר הרקיבו ואינם ראויים למאכל בהמה (יד"פ).  

נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית

 והאחרונים פסקו על פי הירושלמי כהשגת הראב"ד, שאם עדיין לא ישן על הכר צריך להוציא את התבן והקש, וכן אם עדיין לא ערבב את הטיט (ערוה"ש כד,לב, פאה"ש כה,לה, ד"א).  

וְאִם נָתַן הֲרֵי זֶה כִּמְבֹעָר

כג אֵין נוֹתְנִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית לֹא לְתוֹךְ הַכַּר וְלֹא לְתוֹךְ הַטִּיט, וְאִם נָתַן — הֲרֵי זֶה כִּמְבֹעָר. תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית — יוּצַן. וּמִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית.

א פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבִיעָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "תִּהְיֶה"  — אַף לְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבֹּעַ בָּהּ צֶבַע. 