The Sages decreed that a gentile woman imparts ritual impurity in the manner of one who experienced ziva. This applies from the age of three onward, in accordance with the statement of Ravina (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Metamei Mishkav UMoshav 2:10).

A female gentile child who is three years and one day old, etc.

תִּינוֹקֶת גּוֹיָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וכו׳

והעירו ראשונים כי צריך לומר כי רבינא לא סבר כאותה שיטה שגזרו על בנותיהם שנידות מעריסתן (בדף הקודם), אלא לפי השיטה האחרת, שגזרו על ייחוד עם בנות הגוים, ולפיכך גזירת הטומאה היא דבר לעצמו שאינו נכלל באותה גזירה (ראב"ד. ובסגנון אחר ברי"ד ובר"י מבירינא).

הלכך הא תינוקת

עיונים

חכמים גזרו גם על הגויה שתטמא כזבה לכל דבריה, והוא שתהא מבת שלוש שנים ויום אחד. כדברי רבינא. (רמב"ם ספר טהרה הלכות משכב ומושב פ"ב ה"י).

תינוקת בת שלש וכו'

אורח ההלכה

 דטעמא דגזירת זיבה משום ביאה הואי כדאמרן שלא יהא תינוק של ישראל רגיל אצלו במשכב זכור הלכך לא גזרו עליה עד דחזי לביאה:

הואיל וראוי לביאה כו' 

The Gemara explains the reason for this opinion: Since a nine-year-old boy is fit to engage in intercourse, he also imparts ritual impurity as one who experienced ziva . Ravina said: Therefore, with regard to a female gentile child who is three years and one day old, <note data-assoc="h"/>since she is fit to engage in intercourse at that age, she also imparts impurity as one who experienced ziva .

הואיל וראוי לביאה שהרי כפי שאמרנו הטעם הוא כדי למנוע משכב זכר מטמא נמי [גם כן] בזיבה. אמר רבינא: הלכך, כיון שגזרו זיבה על תינוק בהיותו ראוי לביאה, הא [זו] תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה, שכן מגיל זה והלאה נחשבת ביאתה כמעשה ביאה, מטמאה נמי [גם כן] בזיבה.

הוֹאִיל וְרָאוּי לְבִיאָה מְטַמֵּא נַמִי בְּזִיבָה. אֲמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, הָא תִּינוֹקֶת גּוֹיָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְבִיאָה – מְטַמְּאָה נַמִי בְּזִיבָה.

ורבינו אלחנן תהה מדוע הדבר פשוט כל כך, שהרי האיסור בתינוק הוא משום חשש משכב זכור שהוא איסור מן התורה, ואילו בתינוקת הוא מפני איסור של ביאת גויה שהוא מדברי סופרים בלבד.

פשיטא

 כיון דתינוק משעה שראוי ה"ה לתינוקת:

פשיטא 

 תינוק כשראוי לביאה הוא ערום לארגולי להמשיך ישראל אצלו: אבל תינוקת בת ג' אע"ג דבת ביאה היא אין בה ערמומית דלא ידעה לארגולי עד שתהא בת תשעה לא נגזר עליה קמ"ל:

מהו דתימא האי 

The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara explains: It was necessary to state this ruling, lest you say that the halakha that a gentile who is suited for intercourse imparts impurity does not apply to a female. The possible difference between a male and female child is based on the fact that whereas that child, a nine- year-old male gentile, knows how to accustom others to sin by employing persuasion, this child, a three-year-old female gentile, does not know how to accustom others to sin until she matures. Therefore, Ravina teaches us that the halakha nevertheless applies to both male and female children.

ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי הטעם הוא אותו טעם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שיש מקום לחלק: האי [זה] ילד בן תשע ואילך ידע לארגולי [יודע להרגיל אצלו] ילדים אחרים לעבירה, ולכן יש לחשוש בו, והא [וזו] הקטנה לא ידעה לארגולי [אינה יודעת להרגיל] עד שתגדל, ואין לחשוש בה, קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת כך הוא דינה.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי יָדַע לְאַרְגּוּלֵי וְהָא לָא יָדְעָה לְאַרְגּוּלֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

As mentioned earlier, the general populace could not maintain the prohibition against eating gentiles’ bread, and it was largely ignored. Rav Simlai held that it was therefore appropriate for the court to permit it officially.

You will permit bread of gentiles as well

תַּתִּיר אַף אֶת הַפַּת

Rabbinic ordinances pertaining to the Temple often differ from those that apply to the general populace. Yosei ben Yo’ezer testified that the blood and water in the Temple slaughterhouse were subject to a different halakha, as later explained in the Gemara.

Liquids of the slaughterhouse

מַשְׁקֵה בֵּית מִטְבַּחַיָּא

A court that has already permitted two previously prohibited matters should not rush to permit a third (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Mamrim 2:8).

People will call us a permissive court

קָרוּ לָן בֵּית דִּינָא שָׁרְיָא

The liquids of the slaughterhouse, i.e., the blood of offerings and the water used there, are permanently pure, do not contract ritual impurity, and do not render other items susceptible to ritual impurity. This is a halakha established through tradition (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Tumat Okhalin 10:16).

Kamtza is Aramaic for grasshopper. Eil kamtza is apparently the name given to a particular kind of locust whose head resembled the head of a ram [eyal].

Eil kamtza

אֵייל קַמְצָא

Yosei ben Yo’ezer of Tzereida is one of the earliest known Sages. These ancient Sages were not called Rabbi or Rabban, and it has been said with regard to them that their own name is greater than a title. Yosei ben Yo’ezer and his colleague Yosei ben Yoḥanan of Jerusalem studied under Antigonus of Sokho. They were the first of the pairs of teachers, called zugot, who formed the spiritual leadership of the Jewish people at the start of the period of the tanna’im. They were also the first Sages between whom there is a recorded dispute, which laid the groundwork for disagreements between Beit Shammai and Beit Hillel in subsequent generations. Based on the midrash, it appears that Yosei ben Yo’ezer lived during the period of the decrees of Antiochus Epiphanes. His nephew, Yakum of Tzerorot, was one of the heads of a group of extreme Hellenistic Jews; some suggest that he is the Alcimus mentioned in the book of Maccabees. According to the midrash, Yosei ben Yo’ezer was killed during the persecutions of that era, and the Sages eulogized him with the statement: The men of eshkolot ceased. That term is explained as a contraction of ish shehakol bo, literally: A man in whom there is everything. After Yosei ben Yo’ezer, there were no more men who possessed outstanding character traits, great Torah knowledge, fear of transgression, as well as kindness (see Sota 47b).

Yosei ben Yo’ezer

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר

שהרי (כפי שמבואר לעיל) אף איסור הפת לא יכלו רוב ציבור לעמוד בו, ונהגו בו בפועל היתר. וסבר ר' שמלאי שמן הראוי שיעשו לדבר היתר ראוי על ידי בית דין.

תתיר אף את הפת

וראה ב"אורח ההלכה" בדברי הרמב"ם בזה, שראוי לבית הדין להיזהר מלעשות עצמו כמכשיר של היתרים, ולכן די שיתיר שני דברים שנהגו בהם איסור, וייזהר הרבה מלהתיר עוד שלישי, שלא יביא הדבר ללחץ לחזור ולהתיר עוד, וכדרך שאירע הדבר כמה פעמים בדברי ימי ישראל.

בית דינא שריא

בית דין שהתיר שני דברים, אל ימהר להתיר דבר שלישי. (רמב"ם ספר שופטים הלכות ממרים פ"ב ה"ח).

קרו ליה בי דינא שריא

מחכמי ישראל הראשונים, הראשון לחכמי ה"זוגות" (עם חבירו יוסי בן יוחנן). בימיהם לא היו עדיין תארי כבוד לחכמים והיו נקראים בשמם בלבד.
יוסי בן יועזר היה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, וחי בתקופה של התגברות המתייוונים, בדור שלפני מרד החשמונאים.
אין אנו יודעים הרבה על חייו. אף כי נמסר על בנו, שאביו לא הניח לו ירושה. במדרש מסופר כי בן אחותו היה אחד מראשי המתייוונים (ויש אומרים שהוא היה אלקימוס, ששימש ככהן גדול מתבולל בימי השלטון היווני המוחלט בירושלים).
במדרש מסופר כי בזמן גזירות אנטיוכוס הוצא יוסי בן יועזר להורג על ידי המלכות.
מלבד דבריו במסכת אבות, יש כמה עדויות שהעידו הוא וחבירו, וכן כמה תקנות שתיקן.

יוסי בן יועזר

אישים

אייל קמצא 

 שהוא טהור ומותר באכילה:

דכן 

 הדם והמים שהן בבית המטבחיים שבעזרה:

ועל משקה בית מטבחיא 

 לא גזרו עליהם טומאת משקין. ופלוגתא היא לקמן רב אמר דכן ממש דסבר אין משקין מקבלין טומאה אלא מדרבנן ובהני לא גזור ושמואל אמר דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן קסבר שמואל יש למשקין טומאה מן התורה להיטמא ולא מצו רבנן לדכינהו:

 הנוגע במת טמא. ולקמן פריך הא דאורייתא היא ועוד הא חומרא היא ויוסף אסרא מיבעי ליה:

ועל דיקרב למיתא מסאב 

The Gemara relates a relevant incident: Rabbi Yehuda Nesia was traveling while leaning upon the shoulder of Rabbi Simlai, his attendant. Rabbi Yehuda Nesia said to him: Simlai, you were not in the study hall last night when we permitted the oil of gentiles. Rabbi Simlai said to him: In our days, you will permit bread of gentiles as well. <note data-assoc="n"/>Rabbi Yehuda Nesia said to him: If so, people will call us a permissive court. <note data-assoc="h"/>As we learned in a mishna ( Eduyyot 8:4): Rabbi Yosei ben Yo’ezer of Tzereida testified with regard to the eil kamtza , <note data-assoc="l"/>a type of locust, that it is kosher, and with regard to the liquids of the slaughterhouse <note data-assoc="hn"/>in the Temple that they are ritually pure, and with regard to one who touches a corpse that he is impure, as soon explained by the Gemara. And as a result, they called him: Yosef the Permissive.

מסופר, מיסתמיך ואזיל [נסמך היה והולך] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] אכתפיה [על כתפו] של ר' שמלאי שמעיה [שמשו], אמר לו: שמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן של גוים. אמר לו: דבר גדול הוא, ובימינו תתיר אף את הפת. אמר לו: אם אעשה כן, קרו לן "בית דינא שריא" [יקראו לנו "בית דין מתיר"], דתנן [ששנינו במשנה]: העיד ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והורה על החגב הקרוי אייל קמצא שהוא דכן [טהור] ומותר באכילה, ועל משקה של בית מטבחיא [בית המטבחיים] שבמקדש (הדם והמים שבו) שהוא דכן [טהור], ועל דיקרב למיתא [מי שנוגע במת] שיהא מסאב [טמא], וקרו ליה [וקראו לו] משום כך "יוסף שריא" [המתיר].

מִיסְתַּמֵּיךְ וְאָזֵיל רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה אַכִּתְפֵיהּ דְּרַבִּי שִׂמְלַאי שַׁמָּעֵיהּ, אָמַר לוֹ: שִׂמְלַאי, לֹא הָיִיתָ אֶמֶשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּשֶׁהִתַּרְנוּ אֶת הַשֶּׁמֶן. אָמַר לוֹ: בְּיָמֵינוּ תַּתִּיר אַף אֶת הַפַּת. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, קָרוּ לָן ״בֵּית דִּינָא שָׁרְיָא״, דִּתְנַן: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אֵייל קַמְצָא דָּכָן, וְעַל מַשְׁקֵה בֵּית מִטְבַּחַיָּא דָּכָן, וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״.

 דהא לקמן מפרש דהאי על דיקרב למיתא מסאב קולא היא:

שרא תלת 

Rabbi Simlai said to him: There, Yosei ben Yo’ezer permitted three matters, but the Master has permitted only one, and even if the Master permits one other matter, these will still constitute only two permissive rulings. Rabbi Yehuda Nesia said to him: I have already permitted another matter. The Gemara asks: What is the other matter that he permitted?

אמר ליה [לו] ר' שמלאי: התם שרא תלת, ומר שרא חדא [שם ר' יוסי בן יועזר התיר שלוש, ואדוני התיר רק אחת], ואי שרי מר חדא אחריתי, אכתי תרתין הוא דהויין [ואם יתיר אדוני עוד אחת אחרת, עדיין שתים הן שיהיו]! אמר ליה [לו]: אנא שראי אחריתי [אני התרתי כבר אחרת]. מאי [מה] היא?

אֲמַר לֵיהּ: הָתָם שְׁרָא תְּלָת, וּמָר שְׁרָא חֲדָא, וְאִי שָׁרֵי מָר חֲדָא אַחֲרִיתִי, אַכַּתִּי תַּרְתֵּין הוּא דְּהָוְיָין! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שְׁרַאי אַחֲרִיתִי. מַאי הִיא?

The practical ramification of this dispute is not whether the woman is permitted to remarry, as her husband’s death certainly allows her to do so. Rather, the discussion is relevant for the mitzva of a levirate marriage, in a case where the late husband had no children: If the bill of divorce is valid, she is divorced and therefore exempt from that obligation; if it is not a valid divorce, she is subject to it.

It is not a valid bill of divorce

אֵינוֹ גֵּט

With regard to a woman whose husband said: This is your bill of divorce if I do not arrive until twelve months’ time, without adding the phrase: From now, or: On the condition that, and then he died within the twelve months, she must perform ḥalitza if they had no children. This is because with regard to the matter of levirate marriage, she is considered a divorced woman as a matter of uncertainty (Shulḥan Arukh, Even HaEzer 144:2).

This is your bill of divorce if I do not arrive

זֶה גִּיטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי

 דהא לא אמר שיהא גט אלא עד י"ב חודש והוא כבר מת ואין יכול לגרש וזקוקה ליבם אם אין לו בן. אבל אי אמר מעכשיו יהא גט אם לא באתי עד י"ב חודש ומת בתוך כך הרי זה גט ואינה זקוקה ליבם:

אינו גט 

The Gemara explains that this is as we learned in a mishna ( Gittin 76b) that if one says to his wife: This is your bill of divorce if I do not arrive <note data-assoc="h"/>from now until twelve months’ time, and he died within twelve months, then it is not a valid bill of divorce <note data-assoc="n"/>because it would not take effect until after the husband’s death. And it is taught with regard to that mishna that our Rabbis nevertheless permitted her to marry. The Gemara continues: And we say: Who is the mishna referring to when it mentions our Rabbis? Rav Yehuda said that Shmuel said: This is referring to the court that permitted the oil of gentiles.

דתנן [ששנינו במשנה] האומר לאישה: "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — אינו גט, שהרי הגט חל רק לאחר זמן, ובאותו זמן כבר מת ואין גט למתים. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ורבותינו התירוה לינשא, ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מי הם אלה] המכונים "רבותינו"? אמר רב יהודה אמר שמואל: בית דינא דשרו משחא [אותו בית דין שהתירו את השמן],

דִּתְנַן: ״זֶה גִּיטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ – אֵינוֹ גֵּט, וְתָנֵי עֲלָהּ: וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לִינָּשֵׂא, וְאָמְרִינַן: מַאן ״רַבּוֹתֵינוּ״? אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: בֵּית דִּינָא דְּשָׁרוּ מִשְׁחָא.

This dispute applies to the case of a father who writes a document posthumously transferring all of his possessions to his son. According to the Rabbis, in the absence of a clause explicitly stating that the possessions are to be retroactively transferred to his son from the time of writing, the document is invalid, as one cannot transfer property to another after one’s death. According to Rabbi Yosei, the date on the document proves when it takes effect, and therefore the property is transferred to the son retroactively.

The date written in a document proves when it takes effect

זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו

The word sha’ato literally means: His time. Rashi understands that this refers to his lifetime. Others maintain that it refers to the Sages of his time (Arukh).

His entire lifetime

כָּל שְׁעָתוֹ

 בב"ב בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו.) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דלהוי משמע גופא מהיום שלא אהא רשאי למכרם ופירא לאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אלא לאחר מיתה לא אמר כלום ויירשו אחיו עמו או אם היה עליו בע"ח מאוחר לאחר מתנה זו בע"ח גובה את חובו רבי יוסי אמר אינו צריך דלהכי כתיב זמן בשטר לומר מעכשיו תהא מתנה מגופה של קרקע ופירות לאחר מיתה דאי לא בעי למיתב ליה אלא לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר. וה"נ זמנו של גט מוכיח דה"ק ליה מעכשיו יהא גט אם לא באתי ותנאה בעלמא הוא וכי לא אתא איקיים תנאה:

כר' יוסי 

 בן בנו של רבי היה הורה שהיא מותרת לינשא:

רבי יהודה הנשיא 

כל שעתו 

Tangentially, the Gemara examines the reason for the ruling of Rabbi Yehuda Nesia’s court concerning a bill of divorce. They hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: The date written in a document proves when it takes effect. <note data-assoc="n"/>And Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, says: In an earlier period, Rabbi Yehuda HaNasi also ruled that the bill of divorce should be valid, but the other Sages did not concede to his opinion during his entire lifetime [ sha’ato ]. <note data-assoc="n"/>And some say that all of his colleagues [ si’ato ] did not concede to his opinion.

סברי לה [סבורים הם] כר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו כלומר, שתחילת חלותו היא מן הזמן הכתוב בו, ולכן כשהתקיים התנאי ולא בא האיש — חל הגט למפרע, מחייו. ואמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' יהודה הנשיא הורה והתירה להינשא ולא הודו לו בענין זה כל שעתו כלומר, בני דורו, ואמרי לה [ויש אומרים]: כל סייעתו [סיעתו] כלומר, כל בית דינו.

סָבְרִי לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הוֹרָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ כָּל שְׁעָתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: כָּל סִייעָתוֹ.

 כששמעו בו שמת: ה"ג לאלתר שריתוה דודאי לא אתי עוד:

לאלתר שריתוה 

Rabbi Elazar said to a certain elderly man, who was a member of Rabbi Yehuda Nesia’s court: When you permitted this woman to remarry, did you permit her immediately after the husband died, as he certainly will not arrive within the twelve months, or perhaps you permitted her only after twelve months, because only then was the condition fulfilled?

אמר ליה [לו] ר' [אליעזר] לההוא סבא [לזקן אחד] שהיה שם באותו מנין: כי שריתוה [האם כשהתרתם אותה] — לאלתר שריתוה, דלא אתי [מיד התרתם אותה להינשא, כיון שוודאי לא יבוא בעלה], או דלמא [שמא] רק לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה [שהרי רק אז התקיים לו התנאי שלו]?

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) [אֶלְעָזָר] לְהַהוּא סָבָא: כִּי שְׁרִיתוּהָ – לְאַלְתַּר שְׁרִיתוּהָ, דְּלָא אָתֵי, אוֹ דִּלְמָא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנָאֵיהּ?

  וא"ת פשיטא דלאלתר היא מותרת דמיד שמת הרי התנאי כמקוים דלא ישוב עוד לביתו וי"ל דמ"מ מיבעי ליה אי גזרינן מת אטו לא מת:

לאלתר שריתוה דהא לא אתי 

With regard to a woman whose husband says: This is your bill of divorce from now if I do not arrive until twelve months have elapsed, she is divorced if her husband dies during those twelve months. Since Rabbi Elazar’s dilemma was never resolved, if her husband had no children she may not marry until after twelve months have passed unless she has performed ḥalizta (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 9:11; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 144:3).

This is your bill of divorce from now, etc.

הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו וכו׳

That elderly man said to Rabbi Elazar: And let the dilemma be raised with regard to the mishna itself, as we learned in the next line of the mishna in Gittin : If one says to his wife: This is your bill of divorce from now <note data-assoc="h"/>if I do not arrive from now until twelve months have elapsed, and he died within twelve months, this is a valid bill of divorce. The reason is that its condition was fulfilled, as the husband stated explicitly that the bill takes effect immediately.

שאל אותו זקן את ר' אלעזר: ותיבעי [ותישאל] לך שאלה זו אמתניתין [על משנתנו], שיש בה גם כן ספק כזה, דתנן [ששנינו במשנה], האומר לאישה: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — הוי [הריהו] גט, דהא איקיים ליה [שהרי התקיים לו] התנאי,

וְתִיבָּעֵי לָךְ אַמַּתְנִיתִין, דִּתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ – הָוֵי גֵּט, דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנַאי,

 דאיכא למיבעי אמתניתין:

אין ה"נ 

 להכי בעינן בעיין לה אקמייתא משום דהוית בההוא מניינא דרבי יהודה נשיאה דשרייה וידעת לאימת שרייה ומדרבי יהודה נשמע למתני' להיכא דאמר לה מעכשיו:

אלא 

He explains: And let the dilemma be raised with regard to this case: Is the bill of divorce valid immediately upon the husband’s death because he will certainly not arrive? Or perhaps the bill of divorce is valid only after twelve months have elapsed, because only then is his condition fulfilled? Rabbi Elazar answered: Yes, it is indeed so; this question can be asked with regard to the case of the mishna itself. The Gemara adds: But Rabbi Elazar asked that elder about the decision of Rabbi Yehuda Nesia’s court because he was present at that assembly, and therefore he could report on what had actually occurred.

ותיבעי [ותישאל] לך גם שם השאלה: האם לאלתר הוי גיטא, דהא לא אתא [מיד חל הגט, שהרי לא יבוא], או דלמא [שמא] לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה [שהרי רק אז התקיים לו תנאו]! השיב לו ר' אלעזר: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ובאמת היה אפשר לשאול גם על המשנה, אלא משום דהוית בההוא מניינא [שהיית באותו מנין] שנמנו בו והתירוה להינשא, שאלתיך, לדעת מה בדיוק החליטו.

וְתִיבָּעֵי לָךְ: לְאַלְתַּר הָוֵי גִּיטָּא, דְּהָא לָא אֲתָא, אוֹ דִּלְמָא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, דְּהָא אִיקַּיַּים לֵיהּ תְּנָאֵיהּ! אִין הָכִי נַמִי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָוֵית בְּהַהוּא מִנְיָינָא.

If one says to his wife: This is your bill of divorce once the sun emerges from its sheath, and he dies during that night, she is not divorced (Rambam). The Shulḥan Arukh rules that it is uncertain whether or not she is divorced (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 9:15; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 144:4).

Once the sun emerges from its sheath

לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ

 ואפילו רבי יוסי היכא דאמר לה בהאי לישנא הרי זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה:

הכל מודים 

 דליהוי גיטא ומקמי הכי לא ליהוי גיטא ואי מיית בליליא לאו גיטא הוא ואע"ג דא"ר יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו וכמאן דכתיב ביה מהיום דמי ה"ל כמהיום ולאחר מיתה ותנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא האי לאחר מיתה אי תנאה הוי והכי משמע מהיום יהא גט אם אמות אי חזרה הוה דהדר ביה ממאי דאמר מהיום ולא דמי למתנה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה דהתם הכי קאמר גופא מהיום קני ופירא לאחר מיתה אבל גט ליכא למימר הכי וכי האי גוונא מפרש לה ביש נוחלין (ב"ב קלו.):

לכי נפקא לה קאמר לה 

Abaye says: All concede that one who says that a bill of divorce will take effect once the sun emerges from its sheath <note data-assoc="h"/>is saying to his wife that it will be valid once the sun comes out in the morning. And therefore, if the husband dies during the night, before sunrise, it is a posthumous bill of divorce, which is invalid.

ובענין היתר זה של ר' יהודה הנשיא, אמר אביי: הכל מודים כי כאשר אדם עושה תנאי שיחול הגט "לכשתצא חמה מנרתיקה" — לכי נפקא קאמר לה [כאשר היא יוצאת התכוון לומר], וכי מיית בליליא [ואם מת בלילה] לפני שיצאה החמה — גט לאחר מיתה הוא ואינו גט.

אָמַר אַבַּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים, ״לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ״ – לְכִי נָפְקָא קָאָמַר לָהּ, וְכִי מָיֵית בְּלֵילְיָא – גֵּט לְאַחַר מִיתָה הוּא;

With regard to a husband who says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that the sun will shine, and then he dies during that night, she is retroactively divorced. Some maintain that if he says: On the condition, but omits the phrase: From now, the halakhic status of the bill of divorce is uncertain, and therefore one must be stringent in such a case (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 9:15; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 144:4).

On the condition that the sun will come out of its sheath

עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ

One who states a provision that includes the phrase: On the condition, is considered like one who stipulates that the document should take effect retroactively from now (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Ishut 6:17; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 38:3).

Anyone who states a provision employing the language: On the condition, etc.

כָּל הָאוֹמֵר עַל מְנָת וכו׳

 ודכוותה הכא על מנת שלא אבוא כל שנים עשר חודש:

ע"מ שתצא חמה מנרתיקה 

 דליהוי גיטא ע"מ שתתקיים תנאי זה וכי מקיים תנאי זה ונפקא חמה איגלאי מילתא למפרע דבשעת מסירה הוי גט ואע"ג דמיית בליליא ה"ל גט מחיים ודכוותיה מת בתוך י"ב חודש הרי נתקיים התנאי שלא בא וה"ל גט למפרע:

מעכשיו קאמר 

 ע"מ ודאי תנאה משמע וה"ק מעכשיו יהא גט ע"מ שיתקיים תנאי זה וכל אימת דמתקיים תנאה ה"ל גט למפרע:

דאמר רב הונא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי 

Furthermore, if he said to her: On the condition that the sun will come out of its sheath, <note data-assoc="h"/>then he is saying to his wife that the bill of divorce will take effect retroactively from now, on the condition that the sun emerges. And accordingly, if he dies during the night, this is certainly a fulfilled condition, and it is a bill of divorce which takes effect retroactively, while he is alive; in accordance with the statement of Rav Huna. As Rav Huna says: With regard to anyone who states a provision employing the language: On the condition, <note data-assoc="h"/>it is tantamount to his stating in the provision that the document takes effect retroactively from now.

ואם אמר: "על מנת שתצא חמה מנרתיקה" — שיחול הגט מעכשיו קאמר לה [אמר לה], וכי מיית בליליא [ואם מת בלילה] — הא [הרי] ודאי תנאה הוי [תנאי הוא] שמתקיים כשיוצאת החמה, וגט עצמו מחיים הוא חל, כדברי רב הונא, שאמר רב הונא: כל האומר "על מנת" בתנאי — כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב].

״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ״ – מֵעַכְשָׁיו קָאָמַר לָהּ, וְכִי מָיֵית בְּלֵילְיָא – הָא וַדַּאי תְּנָאָה הָוֵי וְגֵט מֵחַיִּים הוּא, כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כָּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי;

The Rambam rules in accordance with the opinion of the Rabbis that one who said: This is your bill of divorce if the sun will shine, and then died, has not divorced his wife, as the document is invalid. The Shulḥan Arukh rules that it is uncertain whether or not the document is valid because it is unclear whether the halakha follows the opinion of Rabbi Yosei in this case (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 9:15; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 144:4).

They disagreed only, etc.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא וכו׳

 ומת בליליא דכוותיה התם באם לא באתי דאמרינן התם בפ' מי שאחזו קורדיקוס (גיטין דף עב. עז.) אם שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לכשיתקיים אמר מהיום גלי דעתיה דמעכשיו לא אמר מהיום הוי משמע לכשיתקיים. הלכך ר' יהודה הנשיא סבר לה כרבי יוסי דאמר דאף על גב דלא כתב מהיום זמנו של שטר מוכיח עליו כמאן דכתב מהיום דמי וה"ל כמהיום אם מתי דאמרינן במסכת גיטין (דף עב:) תנאה הוא וכי מיית הוי גיטא למפרע מחיים ורבנן לית להו דרבי יוסי וה"ל כאם מתי גרידא דאמרינן התם דלשון אם כי לא אמר מהיום משמע לכשאמות קאמר וה"נ משמע ולכשתצא ולכשלא אבוא וה"ל גט לאחר מיתה:

לא נחלקו אלא באם תצא 

They disagreed only <note data-assoc="h"/>in the case of one who said to his wife: This will be your bill of divorce if the sun emerges from its sheath, and the husband died during the night. Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says that the date written in a document proves when it takes effect, and it is therefore considered as though the husband said: From today if I die, or as though he said: From now if I die. And the Sages do not accept the opinion of Rabbi Yosei, and consequently they maintain that it is considered as though the husband said only: This is your bill of divorce if I die, in which case the bill of divorce is not valid, as it would take effect only after the husband’s death.

לא נחלקו אלא בלשון של "אם תצא חמה", ר' יהודה הנשיא סבר לה [סבור] כר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה [והרי הוא] כאילו אמר "מהיום אם מתי", כ"מעכשיו אם מתי", שחלות הגט היא מחיים, אלא שיתברר הדבר למפרע לכשימות. ורבנן לית להו [וחכמים אין להם, אינם סבורים] כר' יוסי, והוה ליה [והרי הוא] כאילו היה אומר "זה גיטך אם מתי" גרידא [בלבד], שלא קבע שיחול הגט מיד, ולכשימות — אינו גט.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּ״אִם תֵּצֵא״, רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, וַהֲוָה לֵיהּ כְּ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״, כְּ״מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי״, וְרַבָּנַן לֵית לְהוּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, וַהֲוָה לֵיהּ כְּ״זֶה גִּיטֵּךְ אִם מַתִּי״ גְּרֵידָא.

  פירוש בני דורו שהיו חלוקין עליו ומ"מ ליכא למפשט דאין הלכה כר' יוסי דכי ליה להו הכא היינו בעל פה אבל בשטר מודו ליה:

ורבנן לית להו דרבי יוסי 

Apparently from the phrase: Horse [sus] of the god bal. These kinds of epithets for grasshoppers and other insects are found in many other languages as well.

Susbil

סוּסְבִּיל

כי בדרך כלל יש דינים שונים שהחמירו בהם בכל ישראל, אבל תחום המקדש הוא כעולם בפני עצמו, משום שהכהנים המצוים בו זהירים ביותר בעבודתם, ויש דברים שנאסרו מגזירת חכמים והותרו בבית המקדש. וכך העיד יוסי בן יועזר שיש דין מיוחד לענין טומאה במשקים (נוזלים) המצויים בבית המטבחיים במקדש — הדם והמים שבו, וכאשר יבואר להלן.

משקה בי מטבחיא

משקי בית המטבחיים שבמקדש, והם דם הקדשים והמים שמשתמשים בהם שם, טהורים לעולם ואינם נטמאים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. וכדברי רב. (רמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין פ"י הט"ז).

מקור המלה הוא כנראה בארמית סוס של (האליל) בל.
כינויים כאלה לחגבים ורמשים מצויים בהרבה שפות אחרות.

סוסביל

לשון

יש שפירשו מן הפרסית <eng>sas pa</eng> שעניינו (רמש בעל) שש רגליים. אבל אין זה תיאור מספיק לחגב (שהרי לכולם יש שש רגליים), ואף מבחינת השפה אין הקשר ברור.
לפי הערוך זה הוא מין חגב שמן ביותר, שיש לו כנפיים קצרות.

שושיבא

§ The Gemara returns to the matter itself: Yosei ben Yo’ezer <note data-assoc="p"/>of Tzereida testified with regard to the eil kamtza that it is kosher, and with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple that they are ritually pure, and with regard to one who touches a corpse that he is impure. And as a result, they called him: Yosef the Permissive. The Gemara asks: What is the eil kamtza ? Rav Pappa says: It is a long-headed locust called shoshiva , and Rav Ḥiyya bar Ami says in the name of Ulla: It is a locust called susbil . <note data-assoc="l"/>

גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם: העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על החגב הקרוי אייל קמצא דכן [שהוא טהור], ועל משקה בי מטבחיא דכן [משקה בית המטבחיים שבמקדש שהוא טהור], ועל דיקרב למיתא מסאב [הנוגע במת שהוא טמא], וקרו ליה [וקראו לו] "יוסף שריא" [המתיר]. ושואלים: מאי [מהו] אייל קמצא? רב פפא אמר: חגב שנקרא שושיבא, ורב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא אמר: חגב הנקרא סוסביל. ומסבירים את מחלוקתם.

גּוּפָא: הֵעִיד יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אֵייל קַמְצָא דָּכָן, וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מִטְבַּחַיָּא דָּכָן, וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״. מַאי אֵייל קַמְצָא? רַב פַּפָּא אָמַר: שׁוֹשִׁיבָא, וְרַב חִיָּיא בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר: סוּסְבִּיל.

The Torah lists various characteristics of kosher locusts, but then proceeds to list four species of permitted locusts. The tanna’im disagree as to whether or not this is an instance of the method of biblical exegesis called: A generalization and a detail, or the method of: A generalization and a detail and a generalization. According to the Rabbis, it is a generalization and a detail, which means that the Torah is limiting the generalization by permitting only the four species explicitly mentioned. According to Yosei ben Yo’ezer, the detail is followed by another generalization, which conveys a greater leniency, and therefore any locust possessing the qualities mentioned in the Torah is permitted (Rashi).

They disagree with regard to a long-headed locust

וְקָמִיפַּלְגִי בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ

שבתורה נאמרו סימני טהרה של החגבים המותרים באכילה, וגם נמנו שם ארבעה מיני חגבים. ונחלקו תנאים האם יש להבין את המקרא שם בדרך כלל ופרט, שאין בכלל אלא מה שבפרט, ולכן רק מינים אלה מותרים, וזה שראשו ארוך אינו נכלל ביניהם. או שמא יש כאן כלל ופרט וכלל, ולכן מותרים כל מיני החגבים שיש להם סימנים הכתובים בתורה, ואין הבדל אם ראשו ארוך או לא (רש"י).

וקמיפלגי בראשו ארוך

 יוסי בן יועזר ורבנן בראשו ארוך דסימני חגבים טהורים נפקא לן מארבה סלעם חרגול חגב ופליגי תנאי באלו טריפות (חולין דף סו.) בראשו ארוך איכא דדאין ליה בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט הני מיני שרי אבל מין אחרינא לא וכל מינא דהני אין ראשו ארוך ואיכא דדאין בכלל ופרט וכלל ומרבי כל כעין הפרט לא ראי ארבה כראי סלעם וכו' הצד השוה שבהן שיש להן ד' רגלים ד' כנפים ויש להן קרסולין וכנפיו חופין את רובו אף אני אביא כל שיש לו ד' סימנים הללו:

וקמיפלגי 

The Gemara explains: Rav Pappa says it is a shoshiva , and accordingly Yosei ben Yo’ezer and the other Rabbis disagree with regard to a long-headed locust: <note data-assoc="n"/>Sage, the Rabbis, holds that a long-headed locust is prohibited, and one Sage, Yosei ben Yo’ezer, holds that a long-headed locust is permitted. Rav Ḥiyya bar Ami says in the name of Ulla that

רב פפא אמר שושיבא הוא, וקמיפלגי [והם חלוקים] יוסי בן יועזר והחכמים שחלקו עליו בחגב שראשו ארוך, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: חגב שראשו ארוך — אסור, ומר סבר [וחכם זה, יוסי בן יועזר, סבור]: ראשו ארוך — מותר. רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא שאמר

רַב פַּפָּא אָמַר שׁוֹשִׁיבָא, וְקָמִיפַּלְגִי בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ, מָר סָבַר: רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ – אָסוּר, וּמָר סָבַר: רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ – מוּתָּר. רַב חִיָּיא בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר

The Sages had a tradition that in addition to the signs provided by the Torah for identifying kosher locusts, there is a further requirement that their wings must cover the majority of their bodies. The dispute between Yosei ben Yo’ezer and the Rabbis is whether or not that majority must be clearly recognizable.

Whose wings barely cover most of its body, etc.

בִּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק וכו׳

ראה בתוס' שתהו על כך לפי ההשוואה עם מקור ההלכה במסכת חולין, ולכן העדיפו את הגרסה של הר"ח (וראה גם בגרסות) שבזה לא נחלקו שהוא מותר.

לא פליגי דאסור

שקיבלו חכמים שנוסף לסימני הטהרה המפורשים במקרא בחגבים יש עוד סימן אחד, שיהיו כנפיו חופים את רוב גופו. ודנו בשאלה מה הדין כאשר כנפיו הן רק מעט יותר מרובו.

בכנפיו חופין וכו'

 אין ראשו ארוך אבל אין כנפיו חופין את רובו לראות לעינים אלא בצמצום ע"י מדידה:

סוסביל 

 ולא גרסינן וקרסולין דהני קרסוליים לא חפו מידי שהן ב' רגלים ארוכין מן הארבעה ובהן הוא מדלג והיינו כרעים ממעל לרגליו לנתר וגו':

ה"ג בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי 

רובא דמינכר 

it is a susbil , and accordingly, with regard to a long-headed locust, everyone agrees that it is prohibited. And here they disagree with regard to a locust whose wings barely cover most of its body: <note data-assoc="n"/>Sage, Yosei ben Yo’ezer, holds that we require only a minimal majority of the locust’s body to be covered by its wings, and one Sage, the Rabbis, holds that we require a noticeable majority of the body to be covered.

ושואלים: והא הלכתא [והרי הלכה זו] של ספק טומאה מדין סוטה גמרינן לה [אנו למדים אותה], מה סוטה שספק אם נטמאה בביאת איש אחר, ספק זה קיים בה רק ברשות היחיד מטבע הדברים, אף ספק טומאה הוא רק ברשות היחיד ולא במקום אחר! ומה חידש יוסי בן יועזר?

סוּסְבִּיל, בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, וְהָכָא בִּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: רוּבָּא כָּל דְּהוּ בָּעֵינַן, וּמָר סָבַר: רוּבָּא דְּמִנְכַּר בָּעֵינַן.

  לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה לא הוצרכנו ללמוד מסוטה אלא אמרינן העמד דבר על חזקתו ולא גמרינן מסוטה אלא לומר דברה"י ספיקו טמא דבסוטה נמי הוי ספק טומאה ברה"י:

הא הלכתא מסוטה גמרינן לה 

ראה ב"אורח ההלכה" בדברי הרמב"ם, שפסק כדברי רב. אבל לכאורה פסק גם שלא כדבריו, שמשקים מקבלים טומאה מן התורה (שהרי מפורש בתורה שמשקה נטמא). ודבר זה מתאים לשיטת רב פפא בפסחים (יז,ב) שגם שהוא סבור שמשקים מקבלים טומאה מן התורה, מודה הוא שהלכה למשה מסיני היא שמשקי בי מטבחייא אינם מקבלים כלל טומאה, כעין גזירת הכתוב.

דכן ממש

משקים של בית המטבחים במקדש, דם הקדשים ומים שמשתמשים בהם שם — טהורים לעולם, ואין נטמאים ולא מכשירים לקבל טומאה. וכדברי רב. (רמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין פ"י הט"ז).

משקה בי מטבחיא דכן

§ It was stated above: And Yosei ben Yo’ezer testified with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple that they are ritually pure. The Gemara asks: What did Yosei ben Yo’ezer mean when he said they are pure? Rav says: He meant that they are actually ritually pure. And Shmuel says: They are pure in the sense that they do not impart ritual impurity to other substances; but they themselves can contract impurity.

ומשיבים: הא [הרי] אמר ר' יוחנן: הלכה ואין מורין כן, כלומר, אמנם זו היא ההלכה שספק זה טהור, אבל למעשה אין מורים כן לרבים, כדי שלא יבואו לזלזל בטומאה. וכך נהגו, ואתא איהו ואורי ליה אורויי [ובא הוא, יוסי בן יועזר, והורה להם] לנהוג כן בפועל, שברשות הרבים אין חוששים לספק טומאה.

וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מִטְבַּחַיָּא דָּכָן. מַאי דָּכָן? רַב אָמַר: דָּכָן מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דָּכָן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן.

 ובמסכת פסחים (דף טז.) פרכינן והכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' ומשני מאי יטמא הכשר:

טומאת משקין דרבנן 

The Gemara explains the reasons for these opinions. Rav says that these liquids are actually pure, as he maintains that the ritual impurity of liquids applies by rabbinic law, and when the Sages decreed impurity upon liquids, they did so only with regard to ordinary liquids. But the Sages did not issue their decree with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: קורות נעץ להם יוסי בן יועזר, כלומר, עשה סימנים, ואמר: עד כאן רשות הרבים, עד כאן רשות היחיד. ובענין זה מסופר, כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' ינאי בשאלה של ספק טומאה ברשות הרבים, אמר להו [היה אומר להם]: הא מיא בשיקעתא דבנהרא [הרי מים נמצאים בשקע שבנהר], זילו טבולו [לכו וטיבלו], ואל תיכנסו לדיון אם אתם טהורים או טמאים מספק.

רַב אָמַר דָּכָן מַמָּשׁ – קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן טוּמְאָה – בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, אֲבָל בְּמַשְׁקֵה בֵּי מִטְבַּחַיָּא לָא גָּזְרוּ רַבָּנַן.

The Torah states explicitly that liquids contract ritual impurity, although they do not impart ritual impurity to other substances by Torah law. Nevertheless, the Sages decreed that ritually impure foods impart impurity to food and drink, and impure liquids impart impurity to food, drink, and vessels (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot She’ar Avot HaTumot 7:1).

The ritual impurity of liquids themselves is by Torah law

טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרַיְיתָא

And Shmuel says: The liquids are ritually pure in the sense that they do not impart impurity to other substances; but they themselves can contract impurity, as Shmuel maintains that the ritual impurity of liquids themselves is by Torah law, <note data-assoc="h"/>whereas their capacity to impart impurity to other substances is by rabbinic law. And when the Sages issued this decree, they did so only with regard to ordinary liquids. But they did not issue their decree with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple.

שנינו במשנה: והשלקות דברים מבושלים של גוים (אף שאין בהם דבר איסור) הריהם אסורים באכילה, ולא בהנאה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] ששלקות אסורים? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, אמר קרא [המקרא] ששלח משה לסיחון מלך חשבון: "אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב, כח), ויש להבין כי האוכל שביקש משה הוא כמים הנזכרים באותו פסוק — מה מים שלא נשתנו, אף אוכל הוא זה שלא נשתנה, אבל אם נשתנה על ידי מעשה אדם, שוב אינו ראוי לאכילת ישראל.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר דָּכָן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן – קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרַיְיתָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּרַבָּנַן, וְכִי גָּזְרוּ רַבָּנַן – בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּי מִטְבַּחַיָּא לָא גָּזְרוּ.

it is a susbil , and accordingly, with regard to a long-headed locust, everyone agrees that it is prohibited. And here they disagree with regard to a locust whose wings barely cover most of its body: Sage, Yosei ben Yo’ezer, holds that we require only a minimal majority of the locust’s body to be co