Back
Bava Batra
Daf 100aדֶּרֶךְ הָרַבִּים – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת; דֶּרֶךְ עָרֵי מִקְלָט – שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמּוֹת. אֲמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָהּ? דִּכְתִיב: ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ״, דֶּרֶךְ – הַדֶּרֶךְ.
The standard width of a public thoroughfare is sixteen cubits. A road leading to one of the cities of refuge
״דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ – אֵין לָהּ שִׁיעוּר״. שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ גָּדֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ.
The mishna teaches: A king’s thoroughfare has no maximum measure. The Gemara explains: This is because the halakha is that a king may breach the fence of an individual in order to create a thoroughfare for himself, and none may protest his actions.
״דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר – אֵין לָהּ שִׁיעוּר״. מִשּׁוּם יְקָרָא דְּשָׁכְבָא.
The mishna teaches: The path for those accompanying a deceased person to a grave has no maximum measure. The Gemara explains: This is due to the honor of the deceased.
״הַמַּעֲמָד – דַּיָּינֵי צִיפּוֹרִי אָמְרוּ: בַּת אַרְבַּע קַבִּין״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר קִבְרוֹ, דֶּרֶךְ קִבְרוֹ, מְקוֹם מַעֲמָדוֹ, וּבֵית הֶסְפֵּדוֹ – בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
§ The mishna teaches: With regard to the practice of standing and comforting the mourners following a funeral, the judges of Tzippori said that the standard requisite size is the area required for sowing four kav of seed. The Sages taught in a baraita : With regard to a family burial plot, even if one of the family sells the land designated for his own grave
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לְמֵת, כְּנֶגֶד ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״.
The Sages taught in a baraita : On their return from the burial, the mourners would stop after traveling a short distance and would sit to bewail the loss of the deceased. They would then stand and continue journeying for a short while and then repeat the procedure. The mourners perform no fewer than seven standings and sittings
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: הֵיכִי עָבְדִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בִּיהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לָמֵת, כְּגוֹן: ״עִמְדוּ יְקָרִים עֲמוֹדוּ״, ״שְׁבוּ יְקָרִים שֵׁבוּ״; אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: How do they perform this ceremony? Rav Ashi said to him that it is done as it is taught in a baraita : Rabbi Yehuda said that in Judea, initially they would perform no fewer than seven standings and sittings
אַחְתֵּיהּ דְּרָמִי בַּר פַּפָּא הֲוָה נְסִיבָא לֵיהּ לְרַב אָוְיָא, שְׁכִיבָא, עֲבַד לָהּ מַעֲמָד וּמוֹשָׁב. אֲמַר רַב יוֹסֵף, טָעָה בְּתַרְתֵּי: טָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בִּקְרוֹבִים, וְהוּא עֲבַד אֲפִילּוּ בִּרְחוֹקִים; וְטָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְהוּא עֲבַד בְּיוֹם שֵׁנִי.
The Gemara relates: The sister of Rami bar Pappa was married to Rav Avya.
אַבַּיֵי אֲמַר: בְּהָא נַמִי טָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהוּא עָשָׂה בָּעִיר. רָבָא אֲמַר: בְּהָא נַמִי טָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, וְהָתָם לָא נְהוּג.
Abaye said: He also erred in this, as mourners should perform the ceremony only in the cemetery, but he performed it in the city. Rava said: He also erred in this, as mourners should perform it only in a locale where people are accustomed do so, but there, where he performed it, it was not the custom to do so.
מֵיתִיבֵי, אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן; וְאִי אָמְרַתְּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּבְיוֹם רִאשׁוֹן, בֵּית הַקְּבָרוֹת בְּשַׁבָּת מַאי בָּעֵי? בְּעִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, דְּאַמְטְיוּהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
The Gemara raises an objection to the claims of Rav Yosef and Abaye from the baraita cited above: The Rabbis said to him: If so, that this is all that the practice entails, then it should be permitted to do so even on Shabbat. The Gemara explains the objection: And if you say, as Abaye did, that the ceremony should be performed only in the cemetery, or, as Rav Yosef did, on the first day, then how could it occur that the ceremony would be performed on Shabbat; what would anyone want to be doing in a cemetery on Shabbat, when it is prohibited to perform a burial? The Gemara explains: It could happen in a city that is close to the cemetery, and this is a case where they brought the deceased for burial at twilight
מתני׳ הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר – עוֹשֶׂה תּוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁמוֹנָה כּוּכִין, שָׁלֹשׁ מִכָּאן וְשָׁלֹשׁ מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן; וְכוּכִין – אָרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרוּמָּן שֶׁבַע,
There is the case of one who sells a plot of land to another in order for him to construct for himself an underground catacomb,
TOSAFOT
והכוכין ארכן ד' פי' רבינו שמואל שהמת ג' אמות ובשביל הארון צריך אמה רביעית ואין נראה דבפרק המצניע (שבת צב. ושם ד"ה אישתכח) משמע בהדיא דעד כתפיו של אדם ג' אמות דאמרי' התם ארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת ואישתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי דמכתפיו עד למטה י"ח טפחים ותרי תילתי ששה טפחים ושני שלישים אישתכח דלמעלה מי"א ושליש קאי ואי מראשו לא הוי אלא י"ח לא הוה קאי למעלה מי' דמראשו ועד כתפו מחזיק הרבה יותר מטפח ושליש ובתרגום אחשורוש אספתא איצטליב על ג' אמות כו' וחתוכי ראש היו והכוכין דארכן ארבע משום צוארו וראשו ודפי הארון:
ורומן שבעה פירש רבינו שמואל כדי שיהא פותח טפח בארון שלא תהא הטומאה בוקעת ועולה ומטמא העובר על גביו שאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף יט: ושם) מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' ומפ' התם טעמא משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ומיהו לא היה מועיל אלא לענין טומאה דאורייתא אבל מדרבנן מיהא טמא העובר עליהן כדאמר התם דגזרו עליהן ולא התירו אלא ללכת למקום מצוה לקראת מלכים ומפרש ריב"ם שהכוכין שלהם היו פתוחים מן הצד שהיו מניחין את המתים לתוכן דאילו היו סתומין היתה בוקעת טומאה ועולה ואדרבה יותר יש טומאה כשהוא פותח טפח כיון שהוא סתום דאילו לא היה פותח טפח לא היתה טומאה בוקעת ועולה אלא כנגדה והשתא כשהוא פותח טפח הוי כאילו כל ארכו ורחבו מלא טומאה ובוקעת ועולה אפי' שלא כנגד הטומאה והביא ראיה מדאמר בפ"ק (לעיל בבא בתרא דף יב: ושם) פרץ פצימיו מטמא כל סביביו ומטמא במגע מן התורה הנוגע כל סביביו אע"פ שאין המת ממלא כל הבית כולו ומסתמא כמו כן יטמא על גביו אע"פ שיש פותח טפח ואין להאריך כאן וא"ת כיון שגזרו בקבר אפילו יש שם פותח טפח א"כ גם בבית אפי' לא פרץ פצימיו יטמא סביביו כי היכי דבית סתום יש לו דין קבר סתום ה"נ פתוח יש לו דין קבר פתוח וי"ל דבקבר גזרו יש בארון פותח טפח אטו אין בו כו' אבל בית אין בית שלא יהא בו פותח טפח ובית אטו קבר לא רצו לגזור ור"י הביא ראיה דבסתום אפי' פותח טפח בוקע ועולה דתניא גבי אהל דנזיר (נזיר דף נג: ושם) או בקבר לרבות קבר סתום ומדקאמר סתום ולא פתוח א"כ הוי כפותח טפח ואפ"ה מרבה סתום ומיהו מה שפירש דאם אין בו פותח טפח אין בוקע ועולה אלא כנגד הטומאה לא ידע ר"י מנא ליה דבכל ענין מרבה קרא קבר סתום שיטמא כל סביביו ולמעלה אפי' אין בו פותח טפח ועוד יש ראיה (מדתניא) באהלות (פ"ג מ"ז) ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פותח טפח וביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח הבית טמא כו' דכיון דאין ביציאתו פותח טפח חשיב כסתום אע"פ שיש בו פותח טפח בוקעת ועולה ומיהו קשה לר"י מתני' באהלות (פ"ד מ"ב) ומייתי לה בהעור והרוטב (חולין דף קכה:) [תיבת] המגדל [שיש בה פותח טפח] ואין ביציאתו פותח טפח (ויש בה כוך) טומאה בתוכה מה שבבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור לפי שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס פי' שדרך להוציא מן השדות והמגדל דרך הבית והשתא קשה ל"ל טעמא שדרך טומאה לצאת תיפוק ליה דבוקעת ועולה כיון דאין ביציאתה פותח טפח ורבי יוסי נמי אמאי פליג התם ומטהר לפי שיכול להוציא חצאין חצאין פי' כחצי זית שאין מטמא באהל או מפני שיכול לשרפה במקומה וכן קתני סיפא העמידה על פתחו פתח לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור ואמאי והא טומאה בוקעת ועולה וי"ל דבכלים אין דין קבר להיות בוקע ועולה דאין מבטלו: