Back
Bava Batra
Daf 133aהַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ הֲוָה. שְׁכֵיב רִאשׁוֹן, אֲתָא שֵׁנִי קָא תָּבַע;
There was a certain person who said to another: My property is given to you, and after you, to so-and-so, and the first one was fit to inherit from him. After the first died, the second came and claimed the property.
סָבַר רַב עִילִישׁ קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר: שֵׁנִי נַמִי שָׁקֵיל, אֲמַר לֵיהּ: דַּיָּינֵי דַּחֲצַצְתָּא הָכִי דָּיְינִי, לָאו הַיְינוּ דִּשְׁלַח רַב אַחָא בַּר רַב עָוְיָא?
Rav Ilish, who was in the presence of Rava, thought to say that the second also takes
אִכְסִיף. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה״.
Rav Ilish was embarrassed by his mistake. To comfort him, Rav read the following verse about him: “I, the Lord, will hasten it in its time” (Isaiah 60:22),
מתני׳ הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֶלָּא אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם לֹא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה – זָכוּר לַטּוֹב.
With regard to one who wrote a document granting his property to others as a gift and left his sons with nothing,
גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ לָא?
A dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabban Shimon ben Gamliel, maintaining that depriving one’s children of their inheritance is inappropriate in any event, or not?
תָּא שְׁמַע: דְּיוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה לוֹ בֵּן שֶׁלֹּא הָיָה נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, הֲוָה לֵיהּ עִילִּיָּתָא דְּדִינָרֵי, קָם אַקְדְשָׁהּ. אֲזֵיל נְסֵיב בַּת גָּאדֵיל כַּלֵּילֵי דְּיַנַּאי מַלְכָּא, אוֹלִידָה דְּבֵיתְהוּ, זְבֵין לָהּ בִּינִיתָא, קְרָעָהּ אַשְׁכַּח בָּהּ מַרְגָּלִיתָא.
The Gemara suggests: Come and hear, as Yosef ben Yo’ezer
TOSAFOT
עיליתא דדינרי נראה לר״ת דאין לפרש עיליתא עליה ממש וגוזמא קאמר כי ההיא דתליסר גמלי ספיקי דטריפות (חולין צה:) כמו שפי׳ בקונטרס התם דמדקאמר הוא הכניס אחת ובנו הכניס שש ש״מ דלאו גוזמא קאמר אלא דוקא לכך נראה לו עיליתא כלי ששואבים בו יין ושמן כדאמרינן בכיצד מעברין (עירובין דף נג: ושם ד״ה עלת) עלת נקפת בכד:
אֲמַרָה לֵיהּ: לָא תַּמְטְיָיהּ לְמַלְכָּא, דְּשָׁקְלִי לָהּ מִינָּךְ בִּדְמֵי קַלִּילֵי, זִיל אַמְטְיָיהּ לְגַבֵּי גִּזְבָּרֵי. וְלָא תְּשַׁיְימָהּ אַתְּ, דַּאֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט, אֶלָּא לִשַׁיְימוּהָ אִינְהוּ.
His wife said to him: Do not bring it to the treasury of the king to sell it, as they will take it from you for an insignificant sum of money. Rather, go bring it to the Temple treasurers.
TOSAFOT
ולא תשיימה את דאמירה לגבוה כו׳ וא״ת הא דאמרינן בפ״ק דקדושין (דף כט. ושם) משך הקדש במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דמן ההדיוט קונה כיון שמשך והשתא אפי׳ לא משך נמי כיון שאמר לפדותו במאתים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויש לומר דהתם היינו טעמא שאינו מתחייב מאתים באמירה משום דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה אבל אם ויתר כלום משלו להקדש צריך לקיים דאמירה לגבוה כו׳:
אַמְטְיָיהּ, שָׁמוּהָ בִּתְלֵיסְרֵי עִלִיָּאתָא דְּדִינָרֵי. אָמְרִי לֵיהּ: שֶׁבַע אִיכָּא, שִׁית לֵיכָּא. אֲמַר לְהוּ: שֶׁבַע הֲבוּ לִי, שִׁית הֲרֵי הֵן מוּקְדָּשׁוֹת לַשָּׁמַיִם.
He brought it to the Temple treasury, and they appraised it as having the value of thirteen vessels [illiyyata] full of dinars. The treasurers said to him: There are seven illiyyata of dinars at our disposal to pay you for the pearl, but there are not an additional six. He said to the treasurers: Give me the seven in exchange for the pearl, and as for the additional six that you owe me, they are hereby consecrated to Heaven.
עָמְדוּ וְכָתְבוּ: ״יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אַחַת, וּבְנוֹ הִכְנִיס שֵׁשׁ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: ״יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אַחַת, וּבְנוֹ הוֹצִיא שֶׁבַע״;
The treasurers arose and wrote:
מִדְּקָא אָמְרִי ״הִכְנִיס״, מִכְּלָל דְשַׁפִּיר עֲבַד. אַדְרַבָּה, מִדְּקָא אָמְרִי ״הוֹצִיא״, מִכְּלָל דְּלָאו שַׁפִּיר עֲבַד! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.
The Gemara infers: From the fact that they said approvingly that Yosef ben Yo’ezer’s son bestowed seven, by inference, he acted well when he left him out of his inheritance. The Gemara responds: On the contrary; from the fact that according to the second account, they said disparagingly that he removed seven, by inference, Yosef ben Yo’ezer did not act well when he left him out of his inheritance, as he caused money to be removed from the Temple treasury. Rather, no inference is to be learned from this story with regard to the dilemma as to whether the Rabbis agree with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as the two accounts contradict each other on this matter.
מַאי הָוֵי עֲלָהּ? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תֶּיהֱוֵי בֵּי עֲבוֹרֵי אַחְסַנְתָּא, וַאֲפִילּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא, וְכָל שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא.
The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Come and hear, as Shmuel said to Rav Yehuda: Shinnana,
TOSAFOT
בא עליו שמאי במקלו ותרמילו כו׳ נראה לרשב״א דההוא גברא דכתב נכסיו ליהונתן בן עוזיאל הדיר נכסיו מבנו בחייו ובמותו והיה סבור שמאי שנתן ליהונתן ע״מ שיתן לבניו והיה סבור שהחזיר הכל ועל כן בא עליו לומר שע״י מתנה זו לא הותרו בהן הבנים כמו מעשה דבית חורון שלא הותר האב ע״י מתנת הבן והשיב לו יהונתן אינו כמו שאתה סבור דהתם לא היתה מתנה גמורה אבל זו מתנה גמורה למכור ולהקדיש וכן משמע בירושלמי בנדרים דקאמר יהונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו עמד וכתבו לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתם והקדיש מקצתם ונתן לו את השאר אמר כל מי שיבא ויערער על מתנה הזאת יוציא מן הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה ושמא זה המעשה עצמו היה והירושלמי מהפך לה:
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, עָמַד וְכָתַב נְכָסָיו לְיוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל. מֶה עָשָׂה יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל? מָכַר שְׁלִישׁ, וְהִקְדִּישׁ שְׁלִישׁ, וְהֶחֱזִיר לְבָנָיו שְׁלִישׁ.
§ The Sages taught: There was an incident involving one man whose children did not act properly. He arose and wrote a document transferring all his property
בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְּלוֹ וְתַרְמִילוֹ. אָמַר לוֹ: שַׁמַּאי, אִם אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת מַה שֶּׁמָּכַרְתִּי וּמַה שֶּׁהִקְדַּשְׁתִּי – אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא מַה שֶּׁהֶחֱזַרְתִּי,
Shammai