The Rashbam explains that the first recipient sold the property and then consumed, i.e., expended, the profits. The Ritva explains that he used the property in a manner that left nothing for the second one, either by selling it or, in the case of movable property, by using it in a way that consumes it.

And sold and consumed

וּמָכַר וְאָכַל

הגרסה שלפנינו, שהיא גרסת הרשב"ם, בנויה על ההבנה שהקושיה מן הברייתא היתה על שיטת ר' יוחנן, והתשובה לכך היא שיש בנושא זה מחלוקת תנאים, שלדעת תנא אחד (רבי) קנין פירות אינו כקנין הגוף, ולדעת תנא אחר (רבן שמעון בן גמליאל) קנין פירות הוא כקנין הגוף. ואילו לשיטת ריש לקיש — הכל סבורים שקנין פירות אינו כקנין הגוף, אלא שהם חלוקים במשמעות של ההוראה "אחריך". אכן, המפרשים שפירשו כי הקושיה מן הברייתא היתה על ריש לקיש (ר"יּ מיגאש, תוס' ועוד) השאירו את הגרסה שעמדה לפני הראשונים "אלא אחריך נמי תנאי היא", והסבירו כי יש כאן חזרה מן ההנחה שלדעת הכל "אחריך שאני". אלא נחלקו בכך התנאים, ואולם אין מכאן ראיה גמורה לעצם המחלוקת לגבי קנין פירות (אכן, לדעת ראשונים אחרים, אין קשר הכרחי בין גרסות ופירושים אלו, ראה ברגמ"ה ובריטב"א).

תנאי היא

עיונים

הרשב"ם מפרש את הדברים כענין של מציאות, שהראשון מכר את הנכסים ואחר כך אכל (כלומר השתמש בהם להוצאותיו). ויש שהציע לפרש: מכר — בקרקעות, או אכל — במיטלטלין, שהשתמש בהם כך שלא נותר מהם דבר (ריטב"א).

ומכר ואכל

ולדעת ר' יוחנן הרי זה משום שהוא סבור שקנין פירות כקנין הגוף. ולדעת ריש לקיש — משום שהוא סבור שהמתנה לראשון כללה גם קנין הגוף. וכתב הריטב"א בשם רבותיו שאף רבן שמעון בן גמליאל לא דיבר אלא במה שמכר הראשון לצמיתות, אבל אם רק שיעבד את הנכסים (ואפילו באפותיקי) אינו נחשב כמכר, והשני מוציא מידי התובעים.

אין לשני אלא וכו'

שכיב מרע שאמר: "נכסי לפלוני ואחריו לפלוני", אף על פי שאין לשני אלא מה ששייר הראשון — אסור לראשון למכור או לתת במתנה את גוף הנכסים לאחר. אלא אוכל פירותיהם עד שימות ולאחר מכן יזכה בהן השני. ואם עבר הראשון ומכרם או נתנם — אין השני מוציא מיד הלקוחות. שהרי מעיקר הדין, אין לשני בנכסים אלו לא גוף ולא פירות, אלא מה שיישאר מהם לאחר מות הראשון. וכל המשיא עצה לראשון למכור או לתת נכסים אלו — נקרא רשע. כדברי רבן שמעון בן גמליאל, שפסק ר' יוחנן הלכה כמותו. ואף שאין הלכה כר' יוחנן בענין קנין פירות, אביי פסק כמותו כדברי רבן שמעון בן גמליאל, ומשום ש"אחריך" שאני (גר"א). (רמב"ם ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פי"ב ה"ח–ט. שו"ע חו"מ רמח, ג).

נכסי לך ואחריך לפלוני וכו'

אורח ההלכה

The Gemara answers: The halakha in this case is a dispute between tanna’im ; as it is taught in a baraita : With regard to one who said: My property is given to you, and after you, to so-and-so, <note data-assoc="h"/>and the first recipient entered the property and sold it and consumed <note data-assoc="n"/>the profits, the second recipient repossesses the property from the purchasers, as the property belongs to him after the death of the first recipient; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The second recipient receives only that which the first beneficiary left, since his sale is valid.

ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא במשמעות ההלכתית של "אחריך". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", וירד הראשון ומכר את הנכסים ואכל את פירותיהם — לאחר מותו של הראשון השני מוציא את הנכסים מיד הלקוחות, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר הראשון, ומה שמכר — אינו חוזר.

תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְיָרַד רִאשׁוֹן וּמָכַר וְאָכַל – הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר רִאשׁוֹן.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita ( Tosefta 8:4): If one says: My property is given to you, and after you, to so-and-so, the first one may enter the property and sell it and consume the profits; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The first one has only the right of consumption of the produce.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני" — יורד הראשון ומוכר ואוכל לכתחילה, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד.

וּרְמִינְהִי: ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״ – יוֹרֵד רִאשׁוֹן וּמוֹכֵר וְאוֹכֵל, דִּבְרֵי רַבִּי; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לָרִאשׁוֹן אֶלָּא אֲכִילַת פֵּירוֹת בִּלְבַד.

This statement of Rabbi Yehuda HaNasi is difficult as it is contradicted by the other statement of Rabbi Yehuda HaNasi, and this statement of Rabban Shimon ben Gamliel is difficult as it is contradicted by the other statement of Rabban Shimon ben Gamliel. Their opinions in the latter baraita seem to be the opposite of those in the former baraita .

ואם כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, ומדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה שיטותיהם הפוכות מן הברייתא הראשונה!

קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי, וּדְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

שאל הר"י מיגאש: אם דבר זה בא רבי לומר, הרי פשוט הוא ואינו צריך להיאמר! ותירץ שהכוונה היא שהראשון רשאי לא רק למכור את הפירות עצמם משבאו לעולם, אלא גם למכור את הנכסים לצורך אכילת הפירות, הואיל וקרקע זו משועבדת לו לענין זה לכל ימי חייו, ואין זה בכלל מוכר דבר שלא בא לעולם.

הא לפירא

שאין לראשון למכור לכתחילה את גוף הנכסים, שהרי מדברי הנותן משמע שרצונו שגם השני ייהנה מהם (ויש ראשונים שפירשו שאף את הפירות, או את הקרקע לצורך פירות, אינו רשאי לכתחילה למכור. ראה רמ"ה, רי"ד, תוהרא"ש ועוד). אבל מאחר שמבחינת ההלכה בכל זאת הגוף והפירות שייכים לראשון בשעתם — יכול הוא לעשות בהם מה שירצה ואין מוציאים מידי הקונים.

הא לכתחילה

The Gemara answers: The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi and the other statement of Rabbi Yehuda HaNasi is not difficult; this ruling that the first one cannot sell it is referring to the property itself, and that ruling that he can sell it is referring to the produce. The apparent contradiction between one statement of Rabban Shimon ben Gamliel and the other statement of Rabban Shimon ben Gamliel is not difficult either; this statement, that the first has only the right to consume the produce, is referring to his rights ab initio , whereas that statement, that if he sold the property the second one gets nothing, is referring to the halakha after the fact.

ומשיבים: מדברי רבי על דברי רבי לא קשיא [קשה]: הא [זה] שאמר בברייתא הראשונה, שאם מכר אינו מכור, נאמר לגופא [לגופו] כשמכר את גוף השדה, הא [זה] שאמר שמוכר ואוכל לכתחילה — לפירא [כשמכר לפירות]. וכן מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל לא קשיא [קשה]: הא [זה] שאמר בברייתא השניה שאין לראשון אלא אכילת פירות, מדובר לכתחלה, הא [זה] שאם מכר אין השני יכול להוציא מידו — דיעבד [כשעשה מעשה ומכר].

דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי לָא קַשְׁיָא: הָא לְגוּפָא, הָא לְפֵירָא; דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קַשְׁיָא: הָא לְכַתְּחִלָּה, הָא דִּיעֲבַד.

The Rashbam explains that he is considered wicked because he causes the recipient to contravene the will of the giver, and is considered cunning because his advice is beneficial, as the sale is effective. He adds that only the one who provides the advice is considered wicked, as he causes an inappropriate effect without deriving any benefit from it; the seller himself is not considered evil, even though his action is inappropriate.

One who provides advice, etc.

הַמַּשִּׂיא עֵצָה וכו׳

כתב הרשב"ם שהוא רשע — משום שגורם לעבור על דברי המצווה הנותן, וערום — משום שמסתבר שעצתו מועילה, והמכר קיים. והוסיף שרק המשיא עצה זו נקרא רשע, משום שגורם לדבר שלא כראוי בלי שתהא לו הנאה מן העצה הרעה. אבל המוכר עצמו אף שלא נהג כדין אינו נקרא רשע, שהרי הוא עושה כדין ולהנאת עצמו.

המשיא עצה

Abaye says: Who is a cunning wicked person? This is one who provides advice <note data-assoc="n"/>to sell property in accordance with the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel. Although Rabban Shimon ben Gamliel holds that the sale is valid, he does not permit one to do so ab initio , as that would deprive the second designated recipient of the property. Therefore, one who advises the first recipient to do so is considered a cunning wicked person.

אמר אביי: איזהו רשע ערום? — זה המשיא עצה למכור בנכסים כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שהרי רבן שמעון בן גמליאל אינו אומר שיעשה כן לכתחילה, אלא שאין המעשה בטל בדיעבד, והנותן עצה למכור ולשלול את זכותו של השני הוא רשע ערום.

אָמַר אַבַּיֵי: אֵיזֶהוּ רָשָׁע עָרוּם? זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

If the first recipient gave the property to another person as the gift of a person on his deathbed, the gift is invalid, as the gift of a person on his deathbed takes effect only after his death, and by that time the second recipient had already acquired the property. This is in accordance with the statements of Rabbi Yoḥanan and Abaye (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Zekhiya UMattana 12:10; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 248:4).

That if he gave the property as the gift of a person on his deathbed

שֶׁאִם נְתָנָן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע

כלומר, אם הראשון נותן את הנכסים לאחר במתנת שכיב מרע אינו מועיל. וכן בתלמוד הירושלמי בשם ר' ינאי. אבל בירושלמי אמרו בשם ר' יוחנן עצמו שגם אם נתן במתנת בריא לא יועיל. ושם יש סברה אחרת (שלא כדברי אביי כאן), שהנותן נתן מתנה זו לראשון לשם חייו ועיקר פרנסתו, ולא התכוון לתת לו מותרות שיתן אותם המקבל לאחרים (וראה ברידב"ז שם).

ומודה במתנת שכיב מרע

נתנם הראשון לאחר במתנת שכיב מרע — לא עשה כלום, שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה, ולכשימות — הרי קדם השני ("אחריך") וזכה. כדברי ר' יוחנן ואביי. (רמב"ם ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פי"ב ה"י. שו"ע חו"מ רמח, סעיף ד).

שאם נתנן במתנת שכיב מרע

Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel; but Rabban Shimon ben Gamliel concedes that if the first recipient gave the property to another as the gift of a person on his deathbed, <note data-assoc="h"/>in which case no formal act of acquisition is required, he has done nothing; the second recipient can repossess the property from the one to whom it was given.

ובפסק ההלכה בענין זה אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם עבר הראשון ומכר — אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ומודה הוא, שאם נתנן הראשון לאדם אחר במתנת שכיב מרע — לא עשה כלום, והשני מוציא מיד הקונה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל; וּמוֹדֶה, שֶׁאִם נְתָנָן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע – לֹא עָשָׂה כְּלוּם.

רשב"ם מסביר ששכיב מרע אינו רוצה להוציא את הנכסים מידו אלא לאחר מותו, אבל בנותן המתנה שכבר הוציא את הנכסים מרשותו — אין טעם זה קיים. והואיל וכך, רגע אחד קודם לכן, ממש עם מותו של הראשון — זוכה בה השני. ואילו ר"י מיגאש מסביר כי ב"אחריך" המתנה כבר ניתנה והראשון אינו אלא מעכב את חלותה, ואילו במתנת שכיב מרע יש מעשה חדש של הקנאה (עיי"ש).

כבר קדמו אחריך

What is the reason? Abaye says: The recipient of the gift of a person on his deathbed acquires it only after the person’s death, and in this case, the acquisition of the recipient resulting from the statement of: After you, i.e., the second designated recipient, has already preceded the acquisition of the first one.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה, ואולם קודם לכן, ברגע המיתה עצמו, כבר קדמו "אחריך", כלומר, השני, שזכה בנכסים מכח נותן המתנה, שאמר כבר "ואחריך לפלוני".

מַאי טַעֲמָא? אָמַר אַבַּיֵי: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע לֹא קָנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וּכְבָר קְדָמוֹ ״אַחֲרֶיךָ״.

The gift of a person on his deathbed is acquired by the recipient only after the person’s death, whether it is a gift of real estate or movable property, in accordance with Rava’s statement (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Zekhiya UMattana 8:8, 12:10; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 248:4, 252:1).

From when does the recipient of the gift of a person on his deathbed acquire it

שְׁכִיב מְרַע מֵאֵימָתַי קָנָה

הרי"ד מסביר שמדובר כאן במי שמת מיתה ממושכת. שלדעת אביי, מזמן שאבריו מתחילים למות רשאים היורשים לרדת לנכסים ולא ניתן עוד למחות בהם, ואילו לדעת רבא אין המתנה חלה אלא לאחר גמר המיתה.

עם גמר מיתה וכו'

מתנת שכיב מרע אינה נקנית למקבל, בין במיטלטלים בין בקרקעות, אלא לאחר מיתת הנותן. כדברי רבא. (רמב"ם ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פי"ב ה"י. רמב"ם ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פ"ח ה"ח. שו"ע שו"ע חו"מ רמח, ד. שו"ע חו"מ רנב, א).

שכיב מרע מאימתי קנה

The Gemara asks: But did Abaye actually say this, that the gift of a person on his deathbed takes effect only after his death? But wasn’t it stated in an amoraic dispute concerning the matter: From when does the recipient of the gift of a person on his deathbed acquire it? <note data-assoc="h"/>Abaye says: With the completion of death, i.e., at the moment he dies; and Rava says: After the completion of death.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך] שמתנת שכיב מרע לא נקנית אלא לאחר המיתה? והא איתמר [והרי נאמר] שחלקו בשאלה: מתנת שכיב מרע מאימתי קנה המקבל? אביי אמר: עם גמר מיתה, כלומר, ברגע המיתה עצמו, ורבא אמר: לאחר גמר מיתה!

וּמִי אָמַר אַבַּיֵי הָכִי? וְהָא אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע מֵאֵימָתַי קָנָה? אַבַּיֵי אָמַר: עִם גְּמַר מִיתָה, וְרָבָא אָמַר: לְאַחַר גְּמַר מִיתָה!

The Gemara answers: Abaye retracted that latter statement. The Gemara asks: From where is it known that he retracted that statement? Perhaps he retracted this, i.e., the statement that the recipient acquires it only after the person’s death, and his conclusion is that he acquires it at the moment of his death.

ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] אביי מההלכה ההיא שמתנת שכיב מרע חלה מיד במותו. ושואלים: ממאי דמההיא הדר ביה [ממה, מנין, שמאותה הלכה חזר בו]? דלמא מהא הדר ביה [שמא מזו חזר בו] והוא סבור שרק לאחר המיתה קנה!

הֲדַר בֵּיהּ אַבַּיֵי מֵהַהִיא. מִמַּאי דְּמֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ? דִּלְמָא מֵהָא הֲדַר בֵּיהּ!

If a husband says to his wife: This is your bill of divorce if I die, or: This is your bill of divorce if I die from this illness, or: This is your bill of divorce after I die, the Rambam rules that it is not a valid divorce. The Ramban and other authorities rule that it is uncertain if it is a divorce, as it is unclear, in their opinion, whether Rabbi Yosei’s opinion that the date written in a document proves when it takes effect (see 136a) is accepted in this context (Rambam Sefer Nashim, Hilkhot Geirushin 9:12; Shulḥan Arukh, Even HaEzer 145:1).

This is your bill of divorce if I die, etc.

זֶה גִּיטֵּךְ אִם מַתִּי וכו׳

וכפי שציין רמ"ה (וכך כנראה היתה הגרסה לפניו) יש כאן הפניה לדברי אביי עצמו על אותה משנה במסכת גיטין (עב,א), שם הוא מסביר שהלשון הסתמית "אם מתי" (כל עוד לא צורף לה "מעכשיו" או "מהיום") משמעה — לאחר מיתה. וכל מתנת שכיב מרע הריהי ניתנת בסתם במובן זה. ורשב"ם הסביר כי אותה סברה בסיסית, שהנותן נכסיו כשכיב מרע אינו רוצה להוציא את הנכסים מרשותו עד לאחר מותו, היא העומדת בבסיס ההלכה של הגט, שאדם אינו מתכוון לגרש את אשתו עד לאחר מותו, וממילא יש ללמוד מזה על זה.

לא אמר כלום

האומר לאשתו: "הרי זה גיטך אם אמות", או "הרי זה גיטך אם אמות מחולי זה, או "הרי זה גיטך לאחר מיתה" — אינו גט. ויש אומרים שהוא ספק (רמב"ן ועוד), שלא הוכרע במסכת גיטין אם הלכה בענין זה כר' יוסי הסבור שזמנו של שטר מוכיח עליו. (רמב"ם ספר נשים הלכות גירושין פ"ט הי"ב. שו"ע אה"ע קמה, א).

זה גיטך אם מתי וכו'

The Gemara answers: That possibility should not enter your mind, as we learned in a mishna ( Gittin 72b): If a man on his deathbed says to his wife: This is your bill of divorce if I die, <note data-assoc="h"/>or: This is your bill of divorce if I die from this illness, or: This is your bill of divorce after I die, he has said nothing. <note data-assoc="n"/>The divorce does not take effect after his death. Evidently, when one gives instructions on his deathbed, his intention is for them to be effective after he dies.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, כי יש ראיה לשיטה זו ממה דתנן [ששנינו במשנה]: האומר לאשתו "זה גיטך אם מתי", או שאמר "זה גיטך מחולי זה", או "זה גיטך לאחר מיתה" — בכל אלה לא אמר כלום, שאין גט חל לאחר מות המגרש. ומכאן משמע שכל שמצווה אדם מחמת שהוא הולך למות — אין כוונתו שיחול אלא לאחר המיתה.

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּתְנַן: ״זֶה גִּיטֵּךְ אִם מַתִּי״, ״זֶה גִּיטֵּךְ מֵחוֹלִי זֶה״, ״זֶה גִּיטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

If the first recipient sold the property, even if by doing so he committed a transgression, e.g., there were Canaanite slaves included in the property and he emancipated them, or there were clothes and he used them as shrouds for a corpse (see Sma), his actions are effective (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Zekhiya UMattana 12:9; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 248:3).

There were slaves included in the property, etc.

הָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים וכו׳

הראשון שמכר נכסים, אפילו אם היה במעשיו משום עבירה, כגון שהיו בין נכסים אלו עבדים כנענים ושחררם לחירות, או שהיו ביניהם בגדים ועשאם תכריכים למת (וראה סמ"ע) — מעשיו קיימים. כדברי ר' זירא ורב יוסף בשם ר' יוחנן. (רמב"ם ספר נשים הלכות גירושין פ"ט ה"ט. שו"ע חו"מ רנב, סעיף ג).

היו בהן עבדים וכו' עשאן תכריכין למת

Rabbi Zeira says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel that if the first recipient sells the property, the sale is valid, and this is the halakha even if there were Canaanite slaves included in the property <note data-assoc="h"/>and the first recipient emancipated them.

ועוד בפסקי הלכה בענין זה, אמר ר' זירא אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם מכר הראשון את הנכסים הריהם מכורים, ואפילו היו בהן עבדים והוציאן לחירות.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וַאֲפִילּוּ הָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים וְהוֹצִיאָן לְחֵירוּת.

One who emancipates his Canaanite slave transgresses the positive mitzva: “Of them you take as your bondmen forever” (Leviticus 25:46). Therefore, one might assume that by doing so, the recipient contravenes the intention of the one who gave him the slaves and he has no right to do so.

To transgress a prohibition

לְמֶיעֲבַד אִיסּוּרָא

שאמרו חכמים שכל המשחרר את עבדו הכנעני עובר במצוות עשה של "לעולם בהם תעבודו", ויש לומר כי לא היתה דעת נותן המתנה שישתמש בה לאיסור.

למיעבד איסורא

The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say that the giver would have said to him: I did not give you my Canaanite slaves to transgress a prohibition, <note data-assoc="n"/>as it is prohibited to emancipate Canaanite slaves, Rabbi Yoḥanan teaches us that he has the legal right to do so.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי אם ביכולתו למוכרם מדוע לא יוכל לשחררם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אמר ליה [יכול היה לומר לו] הנותן: למיעבד איסורא [לעשות איסור] לא יהבינן [נתתי אותם] לך, שאסור לשחרר עבדים לכתחילה, קא משמע לן [השמיע לנו] ר' יוחנן שבכל זאת רשותו לעשות כן.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, אָמַר לֵיהּ: לְמֶיעֲבַד אִיסּוּרָא לָא יַהֲבִינַן לָךְ, קָא מַשְׁמַע לָן.

לפי שכל תשמישי המת נעשים איסורי הנאה, ואף האריגים שמשליכים על מיטתו ונגעו בה (ראה סנהדרין מח,א) והיה מקום לומר שהריהו כאוסר דבר שאינו שלו ויכול השני ללוקחם (ר"י מיגאש). והריטב"א גרס כאן אחרת, ופירש שמדובר כאן במי שמוסיף תכריכים יותר מן ההכרחי, שיש בזה צד עבירה משום "בל תשחית". וכתב הריטב"א שלפי זה הוא הדין כאשר מאבד את הנכסים בכל דרך אחרת, כגון שזורקם לים.

לשווינהו איסורי הנאה

Rav Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel even if he made the gift into shrouds for a corpse. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say that the giver would have said to him: I did not give you my possessions to render them into items from which deriving benefit is prohibited, but rather so that you may use and enjoy them, and Rabbi Yoḥanan teaches us that he may do so.

ועוד בענין זה אמר רב יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואפילו עשאן תכריכין למת. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שיכול היה הנותן לומר: לשוינהו [לעשות אותם] איסורי הנאה לא יהבי [נתתי] אותם לך, אלא לשימוש והנאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהנכסים ברשותו.

אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וַאֲפִילּוּ עֲשָׂאָן תַּכְרִיכִין לְמֵת. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לְשָׁוִינְהוּ אִיסּוּרֵי הֲנָאָה לָא יְהַבִי לָךְ, קָא מַשְׁמַע לָן.

On the first day of Sukkot one is obligated by Torah law to fulfill the mitzva of taking the four species. One fulfills the obligation only by taking his own four species. This halakha is derived from the fact that the verse states: “And you shall take for you on the first day the fruit of a beautiful tree” (Leviticus 23:40), and the Sages interpreted the phrase “for you” to mean: From your own.

And fulfilled with it

וְיָצָא בּוֹ

§ Rav Naḥman bar Rav Ḥisda taught: If one said to another: This etrog is given to you as a gift, and after you die, to so-and-so, and the first recipient then took it and fulfilled his obligation of taking the four species on the first day of Sukkot with it, <note data-assoc="n"/>when one is obligated to take species that belong to him, in this case, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel as to the nature of the ownership of the first recipient. According to Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion that he cannot sell the etrog , it is not considered entirely his, and he does not fulfill his obligation by taking it. According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who holds that he can sell it, he fulfills his obligation.

ודנים בענין הקשור לענייננו. דרש רב נחמן בר רב חסדא: האומר לחבירו "אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני", נטלו הראשון ויצא בו, כלומר, רצה לצאת בו ידי חובת מצות לולב. וביום טוב הראשון של סוכות צריך שיהו ארבעת המינים של הנוטל, ולא של אדם אחר — באנו בכך למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל בטיב הקנין של הראשון. שלדעת רבי הואיל ואין הראשון יכול למכור מתנה מעין זו אלא לפירות — אינו קנוי לו לגמרי ואינו יוצא בו. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל שיכול למכור לגמרי — יוצא בו ידי חובתו.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: ״אֶתְרוֹג זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, נְטָלוֹ רִאשׁוֹן וְיָצָא בּוֹ – בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this statement, reasoning that Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel disagree only there, in the case of: After you, with regard to the nature of the recipient’s ownership; as one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that ownership of the rights to use an item and the profits it engenders is considered like ownership of the item itself, and the other Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that ownership of the rights to use an item and the profits it engenders is not considered like ownership of the item itself. But here, with regard to the etrog ,

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי [נחלקו] רבי ורבן שמעון בן גמליאל התם [שם], אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב]. אלא הכא [כאן],

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָתָם, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, וּמָר סָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. אֶלָּא הָכָא,

Even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the first one receives only the right to use the property and not the ownership of the property itself, he fulfills the mitzva by taking the etrog, as fulfillment of the mitzva is the purpose for which the etrog was given to him. The Rashbam adds that the exclusive right to use the etrog is sufficient for it to be considered his with regard to fulfillment of the mitzva. By contrast, the Rosh maintains that it can be considered his only if he has full ownership of it. He explains that since the purpose of the gift was in order to enable the recipient to fulfill the mitzva, it is interpreted as a gift given on the condition that it be returned, which grants the recipient full ownership of the etrog.

If he does not fulfill, etc.

אִי מֵיפַּק לָא נָפֵיק וכו׳

כלומר, אף לדעת רבי, שאין לראשון בנכסים אלא קנין פירות, יוצא בו הראשון ידי המצוה, שהרי קיום המצוה באתרוג זה הוא הוא פירותיו של האתרוג, ולשם כך ניתן לו. ומדברי רשב"ם משמע שלמרות שאין זה אלא קנין פירות, מכל מקום זכות מלאה זו שיש לראשון באתרוג, כשאין לשני כל רשות להשתמש באתרוג עד שישתמש בו הוא — דיה כדי שאפשר לקרוא בו לשון "לכם" לענין המצוה. אכן, מדברי הרא"ש משמע שבמקרה כזה, שאין משמעות למתנה אלא אם הקנין הוא קנין גמור — יש לפרש את המתנה כמתנה על מנת להחזיר, שהיא מתנה גמורה בגוף האתרוג.

אי מיפק וכו'

if he does not fulfill <note data-assoc="n"/>his obligation with it, for what purpose did the owner give it to him?

אי מיפק לא נפיק ביה, למאי יהביה ניהליה [אם לצאת אינו יוצא בו, למה, לאיזה צורך, נתן אותו לו]? אלא ודאי מועילה נתינה זו לצאת ידי חובה.

אִי מֵיפַּק לָא נָפֵיק בֵּיהּ, לְמַאי יְהָבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ?

לכאורה אין חידוש בדבר, שהרי כבר נתפרשה מחלוקת זו במקומה. וכתב הרשב"ם שבא לומר שכשם שחולקים בקרקעות לענין קנין פירות וגוף, כך חולקים גם במיטלטלים. ולרבי, למרות שאין באתרוג אלא זכות זאת שיוצא בו — אין זה נחשב כקנין בגוף האתרוג.

מכרה או אכלה וכו'

Rather, with regard to fulfilling his obligation, everyone agrees that he fulfills his obligation with it. It is only in a case where the first recipient sold it or consumed it, that we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel. According to Rabbi Yehuda HaNasi, if he sold it, the second recipient can repossess the etrog from the purchaser, and if he consumed it he must pay the second recipient its value, whereas according to Rabban Shimon ben Gamliel, he owes nothing to the second recipient, as the etrog belongs to him.

אלא, מיפק [לצאת] — דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה [הכל אינם חלוקים שיוצא בו], ואף לדעת רבי, אבל אם מכרה הראשון או אכלה — בזה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל, שלדעת רבי אם מכרו — נוטלו השני מן הקונים, ואם אכלו — צריך לתת לשני את דמיו. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל מה שעשה עשוי, שהרי קנין הגוף יש לו בו.

אֶלָּא, מֵיפַּק – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּנָפֵיק בֵּיהּ, מְכָרָהּ אוֹ אֲכָלָהּ – בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

Apparently this refers to the first day of Sukkot, on which one fulfills his obligation to take the four species only with those that belong to him. Rabbeinu Gershom Meor HaGola maintains that this halakha applies on the other days of Sukkot as well, as using another’s etrog is considered theft, and one does not fulfill his obligation with a stolen etrog on any day of Sukkot. The early commentaries derive from here that the etrog must belong exclusively to the one performing the mitzva; if there are other partners, he does not fulfill his obligation with it. This raises a problem, as many Jewish communities, particularly those in Europe, where etrogim were difficult to obtain, would acquire one etrog for the entire community. The Rashbam and other authorities conclude that each resident must transfer his share to the one taking the etrog at the time he picks it up, so that when each member uses it he will be considered to have full ownership and will therefore fulfill the mitzva. This transfer need not be explicit, as it is the presumed intention of all residents. The Rashba asserts that the intention of the community at the time of the purchase is that every resident will own the etrog exclusively at the time he takes it for the mitzva, according to the principle of retroactive designation, that the status of an item can be finalized after the fact. Therefore, it is unnecessary to execute an explicit transfer each time.

He has not fulfilled

לֹא יָצָא

In a case where brothers acquired etrogim with money from their common property, if one of the brothers took one of the etrogim on Sukkot to fulfill his obligation with it, the halakha depends on the limits of his ownership of the etrog. If the brothers would protest his eating it, he has not fulfilled the mitzva unless they relinquished their shares of the etrog. If they would not protest, he has fulfilled the mitzva. His ability to fulfill the mitzva with it in the event that the brothers would not protest is limited to a case where the brothers have at least one other etrog, even if it is inferior as far as the halakhot of an etrog are concerned. If they do not, even if they acquired other fruit in addition to the etrog and they would agree to his eating the etrog, the brother who took the etrog has not fulfilled the mitzva, unless the other brothers relinquished their shares of the etrog (Rambam Sefer Zemanim, Hilkhot Shofar VeSukka VeLulav 8:11 and Maggid Mishne there; Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 658:8 and Beur HaGra there).

Brothers who acquired an etrog with money from the jointly held property of the estate, etc.

הָאַחִין שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹג בִּתְפוּסַת הַבַּיִת וכו׳

רשב"ם ועוד מסבירים: אם אין האחים מקפידים עליו אם יאכל אותו, שאינם צריכים אותו לעצמם, מפני שיש די אתרוגים לכולם, או שכבר יצאו ידי חובה, או שיוכלו להשיג בקלות אתרוגים. ונמצא שבידו לעשות בו כל דבר, ואם כן אפשר לומר שאין שותפות האחים האחרים מעכבת שיהא אתרוג זה נחשב כשלו. אבל ר"י מיגאש פירש כי הכוונה היא למצב שהוא יכול לאוכלו למרות שאחיו מקפידים על כך, והוא כמבואר בהמשך — כשיש אתרוג לכל אחד ואחד.

אם יכול לאוכלו

ביום טוב ראשון. כי הלכה היא שאין אדם יוצא חובת נטילת ארבעת המינים ביום טוב הראשון של סוכות (שאז החיוב הוא מן התורה) אלא בשייך לו, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וגו' (ויקרא כג, מ) ודרשוהו: "לכם" — משלכם. והוסיפו ראשונים כי לעצם הדין יש לומר שאף בשאר הימים אינו יוצא, לפי שאז נחשב הדבר כגזל, ויש הסבורים שאין אדם יוצא באתרוג גזול (רגמ"ה ועוד).

לא יצא

האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג כדי לצאת בו, אם יש באפשרותו לאוכלו ולא יקפידו על כך שאר האחים — יצא. ואם מקפידים הם — לא יצא, עד שיתנו לו במתנה את חלקם באתרוג. קנה האחד אתרוג והאחרים פירות ממין אחר, או שקנו כאחד אתרוג ופרי אחר מתפיסת הבית — אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו חלקם במתנה, אף על פי שאם היה אוכלו לא היו מקפידים עליו. וטעם הדבר, מפני שאין מחילתם שבסתם מועילה כשאין שם מאותו מין. אבל אם יש בידם פרי נוסף מאותו המין, אפילו היה זה משובח יותר מן האחרים — מחילתם שבסתם מועילה, לפי שאינם מקפידים (מ"מ). וראה בביאור הגר"א בשם הר"נ. (רמב"ם ספר זמנים הלכות לולב פ"ח הי"א. שו"ע או"ח תרנח, ח).

האחין שקנו בתפוסת הבית וכו'

Rabba bar Rav Huna says: In a case of brothers who acquired an etrog with money from the jointly held property of the estate, <note data-assoc="h"/>and one of them took it on Sukkot and attempted to fulfill his obligation with it, the halakha depends on the limits of his ownership of the etrog : If he may eat it, i.e., his brothers allow him to do so, he has fulfilled his obligation to perform the mitzva, and if not, he has not fulfilled <note data-assoc="n"/>his obligation.

אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, שלא חילקו עדיין ביניהם את נכסי אביהם שמת, ומתוך כסף הירושה של כולם קנו אתרוג, אם נטלו אחד מהן ויצא בו, כלומר, על מנת לצאת בו חובת המצוה, בודקים אנו: אם יכול לאוכלו, שהאחים מרשים לו לאוכלו — יצא בנטילתו ידי המצוה, ואם לאו [לא] — לא יצא, לפי שאינו שלו לגמרי, ואין יוצאים ביום הראשון של חג הסוכות ידי חובת המצוה אלא בארבעה מינים השייכים לו.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָאַחִין שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹג בִּתְפוּסַת הַבַּיִת, נְטָלוֹ אֶחָד מֵהֶן וְיָצָא בּוֹ, אִם יָכוֹל לְאוֹכְלוֹ – יָצָא, וְאִם לָאו – לֹא יָצָא;

The Rashbam deletes this sentence, considering it a superfluous and unintelligible interpretation. Most early commentaries keep it in the text and attempt to interpret it. Tosafot say that this is an explanation of the case where one of the brothers can eat the etrog, i.e., where every one of the brothers has his own etrog. The Rambam understands this as an additional condition, i.e., even if the other brothers do not mind if he eats it, he does not fulfill his obligation with it unless every one of them has an etrog (see Leḥem Mishne). The Ri Migash explains that if every brother has an etrog, he has the right to eat it even if the other brothers protest.

And specifically where there is an etrog for each and every one, etc.

וְדַוְקָא דְּאִיכָּא אֶתְרוֹג לְכָל חַד וְחַד וכו׳

The Ramah explains that even if a quince or a pomegranate is worth more than an etrog, it is necessary for each brother to have an etrog on Sukkot. Rabbeinu Gershom Meor HaGola explains that this is not a case where the brothers have actual etrogim, but rather where they have sufficient funds to purchase etrogim for each and every one. If there is only enough of the common money to purchase a quince or a pomegranate for each brother, he does not fulfill his obligation.

A quince or a pomegranate

פָּרִישׁ אוֹ רִמּוֹן

הרשב"ם מוחק משפט זה מן הספרים ורואה בו פירוש מיותר וחסר טעם. אבל רוב הראשונים מקיימים גרסה זו. ובתוס' מפרשים שהוא פירוש מתי יכול לאוכלו, כלומר, מתי אינם מקפידים — אם יש לכל אחד אתרוג משלו. ואילו הרמב"ם מפרש שיש כאן תנאי נוסף, שאף שאינם מקפידים אם יאכל אחד זה את האתרוג, אם אין לכל אחד מהם אתרוג — אינו יכול לצאת בו ידי חובה (וראה בלח"מ). ומן הצד האחר הסביר ר"י מיגאש (לשיטתו), כי כאן יש הסבר מתי יכול האח לאוכלו (ומתוך כך לצאת בו) למרות שהאחים מקפידים עליו, והוא — כאשר יש אתרוג לכל אחד ואחד. והוסיף רמ"ה שהוזכרו כאן פריש ורימון לומר שגם אם הפריש שווה יותר מן האתרוג, מכל מקום בסוכות צריכים הם לאתרוג דווקא. והוסיף שהוא הדין אם היה אתרוג זה מהודר יותר מן האחרים. אבל רגמ"ה מפרש כי אין הכוונה שיש בידם אתרוג ממש, אלא שנשאר בתפוסת הבית כסף מספיק כדי אתרוג לכל אחד. שאם לא אם נשאר אלא פחות מכך, כדי לקנות פריש או רימון — אינו יוצא ידי חובה.

ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד וכו'

And this is specifically in a case where there is an etrog for each and every one <note data-assoc="n"/>of the brothers; but if the other brothers get merely a quince or a pomegranate, <note data-assoc="n"/>he has not fulfilled his obligation even if he has the right to eat it.

ומעירים: ודוקא דאיכא [שיש] אתרוג לכל חד וחד [אחד ואחד] מהאחים — יצא, אם יכול לאוכלו, אבל אם היה לכל אחד מהם רק פריש או רמון — לא יצא.

וְדַוְקָא דְּאִיכָּא אֶתְרוֹג לְכָל חַד וְחַד, אֲבָל פָּרִישׁ אוֹ רִמּוֹן – לָא.

 פירש בקונטרס לא גרסינן לה ויש לפרש בדוחק דוקא דכי יש לנותן אתרוג מלבד אותו שנטל מקבל מתנה ואינו מקפיד אם יאכל הלה את האתרוג אבל אי לית ליה לנותן אלא פריש או רמון לא יצא דמסתמא יקפיד אם יאכל הלה את האתרוג ודוחק:

אבל פריש או רמון לא

If one takes an etrog that he received on the condition that he return it to its previous owner for the mitzva of lulav on Sukkot, he has fulfilled the mitzva if he returns it, as a gift given on the condition that it is returned is considered a valid gift. If he does not return it, he has not fulfilled his obligation, even if he cannot return it due to circumstances beyond his control, and even if he pays for it. If he returns it after the holiday, the halakha depends on the wording of the condition: If the one who gave it to him stipulated: On the condition that you return it, the recipient has fulfilled his condition even if he returns it after the holiday. If he stipulated: On the condition that you return it to me, the recipient has not fulfilled his obligation unless he returns it during the holiday (Rambam Sefer Zemanim, Hilkhot Shofar VeSukka VeLulav 8:10 and Sefer Kinyan, Hilkhot Zekhiya UMattana 3:9; Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 658:4–5 and Ḥoshen Mishpat 241:6).

This etrog is given to you as a gift on the condition that you return it to me

אֶתְרוֹג זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי

If one gives another a gift on the condition that it be returned, whether immediately or by a specific time, or upon the death of the giver or the recipient, the gift is valid, and the recipient may enjoy its use for the entire period of the gift, on the condition that it is indeed returned at the specified time. If he does not return it, the gift is nullified retroactively, and he must return the profits he enjoyed. The Rema adds that if the time by which the gift should be returned is not specified, the recipient may return it whenever he wishes, unless it is obvious that the giver intended that it be returned at a specific time. For example, one who gives another an etrog on Sukkot clearly intends that it be returned to him during the holiday, so that he, the owner, may continue to use it for the mitzva (Rambam Sefer Zemanim, Hilkhot Shofar VeSukka VeLulav 8:10 and Sefer Kinyan, Hilkhot Zekhiya UMattana 3:9; Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 658:4–5 and Ḥoshen Mishpat 241:6, 9).

A gift given on the condition that it be returned

מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר

וטעם הדבר — שאין מתקיים באתרוג כזה "לכם", שאינו לגמרי שלו. ולכן אין יוצאים ידי חובה באתרוג של שותפים, או באתרוג השייך לאחר (אף שמרשים להשתמש בו). וכתב רשב"ם שאף שבמקומות אחרים דורשים לשון הרבים לומר שמדובר אף בשל שותפים, אין מדובר שם במלה "לכם". ועוד, שלא נאמר "פרי עץ הדרכם" שנלמד שמדובר בשל רבים. וראה ברשב"ם ועוד שהסבירו כי כאשר קונים רבים יחד אתרוג (כגון קהילות הקונות אתרוג אחד לכל הקהילה), לפי סוגייתנו משמע שצריך כל אחד לתת את חלקו לזה שנוטל את האתרוג באותה שעה. אלא שיש לומר שהם מתכוונים מראש (אף בלא אמירה מפורשת) שכל הנוטלו יהא האתרוג שלו במתנה גמורה לאותה שעה. ואילו הרשב"א טען כי כשקונים יחד אתרוג כדי לצאת בו — הקנין נעשה על דעת כן, שלכל אחד יהיה קנין מלא בו באותה שעה, והרי זה מדיני "ברירה". ואילו בסוגייתנו מדובר על אתרוג שנקנה כדי להריח בו וכיוצא בזה.

ואתרוג זה נתון וכו'

כי המתנה היתה על תנאי, ורק כאשר מקיים את התנאי (להחזיר את המתנה) מתקיימת המתנה למפרע. ומתנה זו היא מתנה גמורה לכל ענין, והתנאי להחזיר אותה הוא כשאר תנאים שמתנים בנתינה כלשהי.

החזירו יצא

כתב הרשב"ם שאף שאין כאן תנאי כפול (אם תחזירהו הרי זו מתנה, ואם לאו — אינה מתנה) הרי אמרו שאין צורך בתנאי כפול אלא בדיני גיטין וקידושין מפני חומר האיסור שבהם, אבל לא בדיני ממונות. ובתוס' תירצו שלדעת רבא כל האומר "על מנת" כאומר מעכשיו, ואין מקום עוד לכל דיני התנאים והגבלותיהם. וכן דעת ראשונים נוספים. או שעצם הדין שצריך תנאי כפול (ושאר פרטים בתנאים) אינו אלא לדברי ר' מאיר, אבל לדעת חכמים (שכאן מדובר לפי שיטתם) אין צורך בזה.

לא החזירו לא יצא

הנוטל אתרוג שנתנו לו חבירו במתנה על מנת להחזיר — יוצא בו ידי חובתו וחייב להחזירו, שכל מתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה. ואם לא החזיר, או שהחזירו לאחר זמן מצוותו — לא יצא, אפילו אם שילם תמורתו, או שנאנס מידו. ודין זה הוא באומר "על מנת שתחזירהו לי" או אף שנותן לו בסתם, אבל אם אמר רק "על מנת שתחזירהו" — יוצא בו ידי חובה אף שהחזירו לאחר החג. (רמב"ם ספר זמנים הלכות לולב פ"ח ה"י. רמב"ם ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פ"ג ה"ט. שו"ע או"ח תרנח סעיפים ד–ה. שו"ע חו"מ רמא, ו ובהגהה).

אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי

הנותן לחבירו מתנה (קרקע או מיטלטלים) על מנת להחזיר, בין להחזירה מיד, בין לכל זמן מוגדר, ואפילו לכל ימי חיי הנותן או המקבל — הריהי מתנה ואוכל פירותיה עד לזמן המוסכם. והוא כאשר מחזירה בתום הזמן, אבל אם אינו מחזירה — בטלה המתנה וצריך להחזיר את הפירות שאכל. וכתב הרמ"א, שאם לא קבע הנותן זמן מוגדר — יכול המקבל להחזירה לכשירצה, אלא אם כן הדבר ברור שרצונו ומחשבתו היתה לנתינה לזמן מסויים, וכגון: הנותן אתרוג בימי החג, כמבואר בסעיף הקודם. (רמב"ם ספר זמנים הלכות לולב פ"ח ה"י. ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פ"ג ה"ט. ועוד. שו"ע או"ח תרנח סעיפים ד–ה. שו"ע חו"מ רמא, ו ובהגהה. שו"ע חו"מ רמא, סעיף ט. ועוד).

דמתנה על מנת להחזיר

Rava says: If one person said to another: This etrog is given to you as a gift on the condition that you return it to me, <note data-assoc="h"/>and the recipient took it on Sukkot and attempted to fulfill his obligation with it, if he ultimately returned it, he has fulfilled his obligation; if he did not return it, he has not fulfilled his obligation, as he did not fulfill the condition, thereby retroactively invalidating the gift. The Gemara explains that Rava teaches us that a gift given on the condition that it be returned <note data-assoc="h"/>is considered a valid gift.

אמר רבא: האומר לחבירו "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו כלומר, נטלו כדי לצאת בו ידי מצות נטילה, אם לאחר מכן אכן החזירו לנותן — יצא ידי חובה, אבל אם לא החזירו — לא יצא, שהרי לא מילא את התנאי, ונמצא שלא היתה מתנה מתחילה. ומעירים: קא משמע לן [השמיע לנו] רבא בכך שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, וכל עוד היא בידו הרי היא שלו לגמרי.

אָמַר רָבָא: ״אֶתְרוֹג זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי״, נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ, הֶחֱזִירוֹ – יָצָא, לֹא הֶחֱזִירוֹ – לֹא יָצָא. קָא מַשְׁמַע לָן: דְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה.

 וא"ת אמאי לא יצא אפילו כי כפליה לתנאי והא הוה תנאי ומעשה בדבר אחד ואין זה כתנאי בני גד ובני ראובן כדאמרינן במי שאחזו (גיטין דף עה ושם) ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שהנייר שלי מגורשת ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא משום דהוי מעשה קודם לתנאי ולכך התנאי בטל ומגורשת ופריך רב אדא בר אהבה טעמא דהוי מעשה קודם לתנאי הא לאו הכי לא מכדי כל תנאי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם לא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד כו' אלא אמר רב אדא בר אהבה משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ומיהו יש לומר דרבא דהכא סבר דלא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד דהא התם נמי לא בעי אי נמי רב אדא ס"ל דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ולהכי הוי מעשה ותנאי בדבר אחד שאינו מגרשה אלא כשתחזיר לו הנייר ואיך תתגרש כשהגט בידו ולהכי הוי מעשה ותנאי בדבר אחד ולא חשיב תנאי אבל רבא סבר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ויכולים המעשה והתנאי להתקיים ומגורשת מיד ואחר כך תקיים התנאי אי נמי התם כרבי מאיר והכא כרבנן:

The Rashbam explains that Rav Beivai understood that since the woman gave him the tree for his entire lifetime and did not state that it would be transferred to another’s possession afterward, she clearly intended that it be entirely his and that he should have the right to do with it as he pleased. He then transferred it to his son so that the woman would not be able to claim it back, in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, that in the case of a gift to two people, one after the other, if the first one sells it, the second does not then acquire it. The Rashbam adds that he sold it specifically to his minor son so that he could enjoy the profits during his lifetime, as his son was supported by him. In addition, according to the Rashbam (137a), only one who advises another to take advantage of the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is considered a cunning, wicked person. One who does so for his own benefit, enjoying his legal right to sell the property, is not considered wicked.

He went and transferred it to his minor son

אֲזַל אִיהוּ אַקְנְיֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לִבְנוֹ קָטָן

וכתב הרשב"ם שסבר רב ביבי שכיון שהקנתה לו לכל ימי חייו ולא פירשה שיעברו הנכסים לאדם אחר אחריו, משמע שנתנה לו את הדקל כדי שיעשה בו מה שירצה. וכדי שהאשה לא תוכל לחזור ולתבוע את הנכסים הקנה אותם לבנו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהאומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", אם מכר הראשון אין לשני אלא מה שנותר. ופירש רשב"ם שהקנה לבנו, ולא לאדם אחר, כדי שיוכל בינתיים ליהנות מפירות הדקל, לפי שאותו בן היה סמוך על שולחנו. וראה ברשב"ם בעמוד הקודם, שאין נקרא "רשע ערום" בכגון זה אלא מי שמייעץ לאחרים ומטה את הדין, אבל היודע את ההלכה ונהנה מן הזכויות שניתנו לו — אינו נקרא רשע.

אקנייה ניהליה

לפי דעת רשב"ם אין הדברים אמורים כאן באופן זה אלא משום שגרת הלשון, ובעצם אין הבדל אם היה זה בנו הקטן או הגדול. ולדעתו אין לגרוס כאן כלל "הקטן". אכן כמבואר להלן יש שהסבירו כי מה שנאמר כאן הוא בדווקא, ואם היה מדובר בבנו הגדול (כל שאינו סמוך על שולחנו) לא היתה נפסקת ההלכה באותו אופן (רשב"א ועוד בדעת ר"ח. ורשב"ם לא הבין כן בדעתו).

לבנו קטן

§ The Gemara relates: There was a certain woman who had a palm tree on the land of Rav Beivai bar Abaye. Whenever she would go to harvest the produce from it, he would get angry at her for trampling on his crops. Since she did not wish to anger him, she decided to temporarily waive her right to the tree’s produce, and transferred ownership of it to him for all the years of his life, so that after his death she would once again be able to harvest the produce. He then went and transferred it to his minor son, <note data-assoc="n"/>so that it would remain in his family even following his death.

ועוד בענין "נכסי לך ואחריך לפלוני", מסופר: ההיא איתתא דהוה [אישה אחת שהיה] לה דיקלא בארעא [דקל בקרקעו] של רב ביבי בר אביי. כל אימת דהות אזלא למיגזריה, הוה קפיד עילוה [כל פעם שהיתה הולכת לקצוץ את פירות הדקל, היה מקפיד עליה] שהיא דורסת על הצמחים שלו. וכדי שלא יקפיד עליה החליטה לוותר לו לפי שעה על פירות הדקל, אקניתיה ניהליה [הקנתה אותו לו] לכל שני (שנות) חייו, כדי שאחר מותו תוכל לקבל בחזרה את הדקל, אזל איהו אקנייה ניהליה [הלך הוא והקנה אותו את הדקל] לבנו הקטן, כדי שאי אפשר יהיה עוד להוציא מידו.

הַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה לָהּ דִּיקְלָא בְּאַרְעָא דְּרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי. כָּל אֵימַת דַּהֲוַת אָזְלָא לְמִיגְזְרֵיהּ, הֲוָה קָפֵיד עִילָוָהּ. אַקְנִיתֵיהּ נִיהֲלֵיהּ כָּל שְׁנֵי חַיָּיו, אֲזַל אִיהוּ אַקְנְיֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לִבְנוֹ קָטָן;

The Rashbam explains that Rav Beivai’s family came from the village of Mamla, whose residents were descendants of Eli. Rabbeinu Gershom Meor HaGola interprets the word mula’ei to mean truncated, as Eli’s descendants were condemned to premature death. Rashi (tractate Yevamot 75b) says that the word derives from umelal, meaning wretched, as Rav Beivai descended from a wretched family. An alternative understanding is that mula’ei means important people who speak in a superior manner. In other words, since he comes from a distinguished family, Rav Beivai permits himself to speak without examining his words carefully (Arukh).

Because you descend from truncated [mula’ei] people

מִשּׁוּם דְּאָתוּ מִמּוּלָאֵי

The Rashbam explains that the recipient acquires ownership of the property itself only if it is designated to be transferred to a second recipient, as the owner has relinquished ownership of the property, but not if it is designated to be returned to the owner. Rabbeinu Ḥananel maintains that the recipient cannot sell the property to himself, i.e., to his sons or other heirs, as that is tantamount to keeping it in his possession indefinitely. A third approach is that this refers specifically to selling the property to his son whom he provides for, as this enables him to enjoy the profits of the property even after the sale (see Rashba).

To himself he did not

לְעַצְמוֹ לָא

The halakha that when property is transferred to two recipients one after the other, the first one can sell or give the property to another person, does not pertain to transferring the property to one of his heirs. In that case, the sale or gift is invalid (see Sma), in accordance with the statement of Rav Huna, son of Rav Yehoshua (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Zekhiya UMattana 12:10; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 248:4).

יש מפרשים — על שם המקום, שמבואר במקום אחר שהיה זה שם כפר שחיו בו מבני עלי (ברשב"ם). ויש שפירשו: גדולים, משום שאנשים גדולים אתם אומרים אתם דברים גדולים (בערוך). ואחרים פירשו שעניינו כמו: קצוצים, כרותים. והוא כינוי לבני עלי שנגזר עליהם שימותו בקיצור ימים (בערוך). ויש שפירשו מלשון אומללות, שבאו ממשפחה אומללה (רש"י יבמות עה,ב).

דאתו ממולאי

מפירוש הרשב"ם ואחרים עולה שהם מבינים שהאומר "נכסי לך ואחריך לפלוני" אינו מקנה קנין הגוף במתנה זו אלא כאשר הוא אומר "ואחריך לאדם אחר", כשהנותן עצמו ויתר על כל זכות קניינית במתנה. אבל כאשר הוא אומר "אחריך יחזור הנכס אלי", או אף שרק אמר "כל ימי חייך" — משמע שלא ויתר לגמרי על זכות הקנין בו, והנכסים חוזרים לו או ליורשיו (וכן מבואר גם ברגמ"ה, וכן כתב המאירי שהוא הפירוש הפשוט). אבל הר"ח פירש: לעצמו — למוכר לעצמו. שהמכר חל לדברי רבן שמעון בן גמליאל רק אם המקבל מוכר את החפץ לאדם אחר, אבל אינו יכול להשאיר את הנכסים בידיו שלו. והנותן לבנו (ולדעת הרמב"ם אף לשאר יורשיו) — הרי זה כאילו נותן לעצמו בלבד. ויש שהבינו כי הכוונה היא דווקא לבנו הקטן (או אף גדול הסמוך על שולחנו) כגרסת הגמרא כאן (רשב"א בדעת הר"ח).

לעצמו לא

מה שנפסק שהאומר: "נכסי לפלוני ואחריו לפלוני", שאם מכר הראשון או נתן מה שעשה עשוי — זהו דווקא אם מכרם או נתנם לאחר, אבל אם מכרם או נתנם לאחד מיורשיו — לא עשה כלום (ראה סמ"ע). כדברי הונא בריה דרב יהושע. (רמב"ם ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פי"ב ה"י. שו"ע חו"מ רמח, ד).

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Beivai bar Abaye: Is it because you descend from truncated [ mula’ei ] people, <note data-assoc="n"/>you speak truncated [ mulyata ] and unsound matters? Even Rabban Shimon ben Gamliel, who holds that in a case where one says: My property is given to you, and after you, to so-and-so, if the first recipient sells the property the sale is valid, says so only in a case where it was to be given to another person; but if the giver said that it will return to himself, he did not <note data-assoc="hn"/>say that the first recipient can sell it, as the giver clearly intended to maintain his ownership of the property. Accordingly, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, held that Rav Beivai’s sale did not take effect.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב ביבי בר אביי: משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליאתא [שבאים אתם, שנולדתם מאנשים כרותים, ממשפחת בני עלי, אומרים אתם דברים כרותים שאין להם בסיס]? שהרי אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר [אומר] במקרה של "נכסי לך ואחריך לפלוני", שמה שמכר הראשון מכור, אלא כשהנותן אומר שלאחר הראשון יעבור הנכס לאדם אחר, אבל כאשר הוא אומר שלאחר מכן יחזיר את הנכס לנותן עצמו — לא, ובוודאי לא הקנה למקבל את גוף הנכס כלל, שיוכל למוכרו, ואין במעשהו זה של רב ביבי בר אביי ולא כלום.

אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִשּׁוּם דְּאָתוּ מִמּוּלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָאתָא? אֲפִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קָאָמַר אֶלָּא לְאַחֵר, אֲבָל לְעַצְמוֹ לָא.

If one gives another an ox as a gift and stipulates: This ox is given to you on the condition that you return it, and the recipient consecrates the ox before returning it, the consecration takes effect. If the wording of the condition was: On the condition that you return it to me, the consecration does not take effect, as the giver intended for the recipient to return it to him in suitable condition. This is in accordance with the statement of Rav Ashi (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Zekhiya UMattana 3:10; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 241:7).

Consecrated it and returned it

הִקְדִּישׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ

שחל ההקדש על שור זה, ולמרות זאת נחשב המקבל כמקיים את התנאי כשמחזיר את השור (רגמ"ה). ורשב"ם הסביר: שחל ההקדש — משום שהחזיר את המתנה ונתקיים התנאי.

מוקדש ומוחזר

הנותן שור לחבירו ואמר לו: "על מנת שתחזירהו" והקדישו והחזירו לאחר מכן — הרי הוא קדוש. אבל אם אמר לו: "על מנת שתחזירהו לי" — אינו קדוש, שכוונתו היתה שיחזיר לו דבר הראוי לו. כדברי רב נחמן ורב אשי. (רמב"ם ספר קנין הלכות זכיה ומתנה פ"ג ה"י. שו"ע חו"מ רמא, ז).

הקדישו והחזירו

§ Rava says that Rav Naḥman says: If one said to another: This ox is given to you as a gift on the condition that you return it to me, and the recipient consecrated it and then returned it <note data-assoc="h"/>to him, it is consecrated and returned. The consecration takes effect, and although the owner may not use it, nevertheless it is considered returned and the condition is fulfilled.

ועוד בענין זה אמר רבא אמר רב נחמן: האומר לחבירו "שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי", אם הקדישו המקבל והחזירו — הרי זה מוקדש ומוחזר, שחל ההקדש, וגם נחשב השור כמוחזר לבעלים.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: ״שׁוֹר זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי״, הִקְדִּישׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ – הֲרֵי זֶה מוּקְדָּשׁ וּמוּחְזָר.

if he does not fulfill his obligation with it, for what purpose did the owner give it to him? 