Back
Bava Batra
Daf 143bוְאִם הֵבִיא חֲמִשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וַחֲמִשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד – יָצָא; אִם הֵבִיא – אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא; וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא פַּלְגָּא וּפַלְגָּא הוּא, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמִי!
And if he brought fifty- tenths in one vessel and fifty in one vessel, he fulfilled his obligation. One can infer from the baraita that after the fact, if he had brought fifty-tenths in each vessel, yes, he fulfilled his obligation, but he may not do so ab initio. And if it should enter your mind to say that every case like this is divided half and half, it should be permitted to divide the meal-offering into equal halves even ab initio.
TOSAFOT
אם הביא דיעבד אין לכתחלה לא תימה לר״י דמאי קשיא ליה וכי אין פשוט לו באומר נכסי לשני בני אדם שיהיו שוים ואפי׳ הכי במנחה לכתחלה לא וא״כ ע״כ משום דלקרבן גדול קא מכוין ואור״י דהכי פריך דהא סברא היא שלא תטול אשתו אלא כאחד מן הבנים ואפ״ה קאמר רב יוסף דנוטלת מחצה א״כ ה״נ אע״פ שמסברא יש לנו לומר דלקרבן גדול קא מכוין היה לנו ללכת אחר הסברא:
הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם אֲנַן סָהֲדֵי דְּהַאי גַּבְרָא מֵעִיקָּרָא לְקָרְבָּן גָּדוֹל קָא מְכַוֵּין, וְהַאי דְּקָאָמַר בִּשְׁנֵי כֵלִים – דְּיָדַע דְּלָא אֶפְשָׁר לְאַתּוּיֵי בִּכְלִי אֶחָד, כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְאִיתוּיֵי מַיְיתִינַן.
The Gemara dismisses Rabbi Zeira’s objection: How can these cases be compared? There, in the case of the meal-offering, it is clear to us that this person initially intended to bring a large offering, and the reason that he said he will bring the offering in two vessels was that he knew that it is not possible to bring the entire offering in a single vessel. Therefore, we bring, in a single vessel, as much as it is possible to bring, which is sixty-tenths. In any other case it is possible that the division should be into two equal portions.
וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּשָׂדֶה, עִנְיָן, וּמֶחֱצָה.
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef
הַהוּא דִּשְׁדַר פִּיסְקֵי דְּשִׁירָאֵי לְבֵיתֵיהּ, אָמַר רַבִּי אַמִי: הָרְאוּיִין לְבָנִים – לַבָּנִים, רְאוּיִין לְבָנוֹת – לַבָּנוֹת. וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ כַּלָּתָא, אֲבָל אִית לֵיהּ כַּלָּתָא – לְכַלָּתֵיהּ שְׁדַר; וְאִי בְּנָתֵיהּ לָא נְסִיבָן, לָא שְׁבַק בְּנָתֵיהּ וּמְשַׁדַּר לְכַלָּתֵיהּ.
§ The Gemara cites additional incidents concerning a gift whose method of division was not specified: There was a certain man who sent swaths of silk
הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״נְכָסַיי לְבָנַיי״, הֲוָה לֵיהּ בְּרָא וּבְרַתָּא; מִי קָרוּ אֱינָשֵׁי לִבְרָא ״בָּנַיי״, וּלְסַלּוּקֵי לִבְרַתָּא מֵעִישּׂוּר קָאָתֵי. אוֹ דִּלְמָא לָא קָרוּ אֱינָשֵׁי לִבְרָא ״בָּנַיי״, וּלְמוֹשְׁכָהּ לִבְרַתָּא בְּמַתָּנָה קָאָתֵי?
There was a certain man who said to those surrounding him: I leave my property to my sons [levanai],
אֲמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע: ״וּבְנֵי דָן חֻשִׁים״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא, דִּלְמָא כִּדְתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: שֶׁהָיוּ מְרוּבִּין כְּחוּשִׁים שֶׁל קָנֶה! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: ״וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב״. רַב יוֹסֵף אֲמַר: ״וּבְנֵי אֵיתָן עֲזַרְיָה״.
Abaye said: Come and hear a proof that one does refer to a single son using the plural term sons, as it is written: “And the sons of Dan: Hushim” (Genesis 46:23). Rava said to Abaye: Perhaps this verse should be understood as the school of Ḥizkiyya taught, that Hushim is not the name of Dan’s son but that they, Dan’s sons, were as numerous as the groups [ḥushim] of reeds. Rather, Rava said: One can prove this usage of the term sons in the verse: “And the sons of Pallu: Eliab” (Numbers 26:8). Rav Yosef said: This can be proven from another verse: “And the sons of Ethan: Azariah” (I Chronicles 2:8).
TOSAFOT
תא שמע ובני דן חושים וא״ת דכיון דקרו אינשי לברא בניי א״כ למה הוצרך לומר נכסיי לבניי פשיטא שהוא לבנו וי״ל דאצטריך שאם מצא דייתיקי או מתנה שלא יהיה בה כלום:
שהיו לו בנים כחושים של קנה ואע״פ שכשירד למצרים עדיין לא היו לו בנים כל כך מ״מ נקרא כן על שם העתיד כדדריש אשר שם שמות אל תקרי שמות אלא שמות (ברכות דף ז:):
הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״נִכְסַאי לְבָנַאי״, הֲוָה לֵיהּ בְּרָא וּבַר בְּרָא; קָרוּ אֱינָשֵׁי לְבַר בְּרָא ״בְּרָא״, אוֹ לָא? רַב חֲבִיבָא אֲמַר: קָרוּ אֱינָשֵׁי לְבַר בְּרָא ״בְּרָא״; מָר בַּר רַב אַשִׁי אֲמַר: לָא קָרוּ אֱינָשֵׁי לְבַר בְּרָא ״בְּרָא״. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּמָר בַּר רַב אַשִׁי: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִבָּנִים – מוּתָּר בִּבְנֵי בָנִים.
There was a certain man who said to those surrounding him: I leave my property to my sons, and he had a son and a grandson,
מתני׳ הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע; אִם אָמְרוּ: ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין וְאוֹכְלִים״ – הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע; אִם אָמְרָה: ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעֲלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת״ – הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ.
In the case of one who died and left behind adult and minor sons,
TOSAFOT
והשביחו גדולים השבח לאמצע פירש ריב״ם דה״ה גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקט ולא דמי ליורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות [או] לשותף שהוא כיורד ברשות דשותף אינו מוחל טרחו לחברו אבל אחין מחלי אהדדי:
ואם אמר ראו מה שהניח כו׳ פירש רבינו שמואל ראו מה הניח לנו אבינו ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו משמע שרוצה לומר שאינו משביח אלא מחלקו המגיעו ואין לו אלא שבח המגיע לחלקו ואין נראה מדאמר רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו רב ספרא משמע דשקלינהו לכולהו ועוד אם לא לקח אלא המגיע לחלקו מה היה יכול לתבעו הא אמר באיזהו נשך (ב״מ דף סט. ושם) דזוזי כמאן דפליגי דמי ועוד כשיחלקו אם מגיע חלק האחד לחלקו אם כן נמצא שלא היה השבח שלו על כן נראה לר״י כפירוש ריב״ם דשבח שהשביח מכל הנכסים הוי שלו ולא דמי ליורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות שאין לו אלא שכר טרחו עם היציאה או [שותף דהוי כיורד ברשות ונוטל כאריס היינו משום] דיכולים להרויח זה כמו זה ולא מחלי אבל הכא אם הגדולים לא ירויחו הקטנים לא ירויחו בהם וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק גירסי׳ וטרח לאחריני אע״פ שלא אמר ראו כאילו אמר ראו ומחלי ליה הקטנים והא דאמר בריש אלו מציאות (בבא מציעא דף כב:) גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלי שפיר:
בתוספתא גרסינן אם אמרו יתומים [בפני ב״ד] ראו מה שהניח כו׳ ולא ידע ר״י אמאי נקט גבי בנים בפני ב״ד אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל להם אפי׳ בפני עדים נמי גלי דעתיה ושמא להכי צריך בפני ב״ד כדי שיתעצמו בדבר לתקן להם שיטריח בשבילם ומדלא תקנו להם ודאי לא מצאו להם תקנה לחלק ומחלו הכל ורב ספרא נמי ידוע היה לב״ד אף על פי שלא אמר ומיהו רשב״ם פי׳ דה״ה בפני עדים:
גמ׳ אָמַר רַב חֲבִיבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים מֵחֲמַת נְכָסִים, אֲבָל שָׁבְחוּ נְכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן – הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן.
Rav Ḥaviva, son of Rav Yosef, son of Rava, says in the name of Rava: They taught this halakha only with regard to where the property was enhanced on account of the property,
TOSAFOT
השביחו לעצמן ואע״ג דבהמפקיד (שם דף מ. ושם) בעובדא דמרי בר איסק אמרינן דכיון דשלא ברשות נחת דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן השבח לאמצע הכא לית לן למימר הכי דהתם איכא למיחש שמא יחזיק הקרוב בנכסי קטן שאינו כאן אבל הכא ליכא למיחש שהקטנים עם הגדולים ביחד אין יכולין להחזיק זה על זה:
לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים פירש בקונטרס שלא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים ומחמת עצמם היינו שכרו פועלים משלהם משמע שרצה לומר דטעמא דכיון דשכרו משל אביהם הוי לאמצע דאי הוו אמרי גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו היו אוהבי הקטנים או קרוביהם משכירים להם פועלים משל אביהם בשבילם ומדלא אודעינהו אחולי אחילו גבייהו ובעובדא דמרי בר איסק (ב״מ דף לט:) דא״ל אחוה לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל ואמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דתנן הניח גדולים וקטנים כו׳ השבח לאמצע לא שתלם בעצמו אלא השכיר פועלים ממעות הירושה ואותו האח נמי היה מוצא קרובים דהוי שתלי ליה וכן אחי דרב ספרא היו מוצאין שישתכרו במעותיהן דאין טורח למכור ולקנות אי לאו דהוי כאומר להן ראו ופריך מאודייני דמחמת עצמו הוא שלא היו מוצאין שיעשה להם אותה שמירה לפי שצריך לעמוד שם זמן מרובה ומשני דקטנים גופייהו מנטרי ואם היו מודיעין להם היו עושין ועוד יש פירוש רבינו תם ופירוש ריב״ם ולא ישרו בעיני ר״י:
אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִילּוּ לֹא הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם אֶלָּא
The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Ḥanina say: Even if their father left them nothing but