Back
Bava Batra
Daf 21aמַאי טַעֲמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״תִּמְחֶה אֶת זָכָר עֲמָלֵק״. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן ״זֵכֶר״ קָרֵינַן! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״זָכָר״ אַקְרִיוּן. אֲזַל שַׁיְילֵיהּ לְרַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיאָךְ אַקְרִיתָן? אֲמַר לֵיהּ: ״זֵכֶר״.
What is the reason that you did that? Why did you kill only the males? Joab said to him: As it is written: You shall blot out the males [ zakhar ] of Amalek, i.e., the male descendants of Amalek, who descend from Edom. David said to him: But we read the verse as stating: “You shall blot out the remembrance [ zekher ] of Amalek” (Deuteronomy 25:19). Joab said to him: I was taught to read it as zakhar . Joab went and asked his childhood Bible teacher. Joab said to him: How did you read this word to us?
RASHI
מאי טעמא עבדת הכי שלא הרגת את הנקיבות:
את זכר עמלק:
TOSAFOT
פר"ח דרביה אקרייה זכר כדין והיינו רמייה דלא אשגח למידע היכי הוה קרי תלמידיה וכ"נ אבל אין נראה לפרש שגם רבו טעה ולימדו זכר דא"כ לאו רמייה הוא:
שְׁקַל סַפְסֵירָא לְמִיקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה׳ רְמִיָּה״. אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּלֵיקוּם בְּ״אָרוּר״. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב: ״וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם״! אִיכָּא דְּאָמְרִי: קַטְלֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: לָא קַטְלֵיהּ.
Joab took a sword to kill him. The teacher said to him: Why do you want to kill me? Joab said to him: As it is written: “Cursed is he who does the work of the Lord with a slack hand” (Jeremiah 48:10),
RASHI
ארור מונע חרבו סיפיה דהאי קרא הוא:
וְאָמַר רָבָא: מַקְרֵי יְנוּקָא, שַׁתָּלָא, טַבָּחָא, וְאוּמָּנָא, וְסוֹפֵר מָתָא – כּוּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין נִינְהוּ. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כָּל פְּסֵידָא דְּלָא הָדַר – מוּתְרֶה וְעוֹמֵד הוּא.
And Rava says: With regard to a teacher of children,
RASHI
שתלא נוטע כרמו למחצה:
אומנא מקיז דם:
סופר מתא לבלר:
כמותרין ועומדין דמו שלא יקלקלו ואם קלקלו מסלק להו בלא אתרייתא אע"פ שלא התרו בו קודם לכן:
פסידא דלא הדר כגון אלו שמשנתנבלה הבהמה או הרג המקיז והסופר כתב ספר תורה בטעות:
TOSAFOT
ומקרי דרדקי פי' בקונטרס בהמקבל (ב"מ דף קט. ושם) דהוי פסידא דלא הדרא משום דשבשתא כיון דעל על וקשה לר"י דהא רבא גופיה אית ליה לעיל דשבשתא ממילא נפקא ואומר ר"י דהוה פסידא דלא הדר דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים ואותה שעה אין יכולין להחזיר לעולם:
שתלא וא"ת מאי פסידא איכא אי יפסיד ישלם וי"ל דאינו מפסיד אלא שפושע שאין הנטיעו' גדילות כמו שהיו ראויות ליגדל:
סופר מתא לא כמו שפירש בקונטרס כותב ספר תורה בטעות דאין זה פסידא דלא הדר דיכולין להגיהו אלא כדפרישית לעיל כותב שטרות:
אֲמַר רַב הוּנָא: הַאי בַּר מְבוֹאָה דְּאוֹקֵי רֵיחַיָּא, וְאָתָא בַּר מְבוֹאָה חַבְרֵיהּ וְקָמוֹקֵי גַּבֵּיהּ – דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב עִילָּוֵיהּ, דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי.
§ Rav Huna said: There was a certain resident of an alleyway who set up a mill in the alleyway and earned his living grinding grain for people. And subsequently another resident of the alleyway came and set up a mill next to his. The halakha is that the first one may prevent him from doing so if he wishes, as he can say to him: You are disrupting my livelihood by taking my customers.
RASHI
דאוקי ריחיא לטחון ולשכור:
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מַרְחִיקִים מְצוּדַת הַדָּג מִן הַדָּג כִּמְלֹא רִיצַת הַדָּג; וְכַמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: עַד פַּרְסָה. שָׁאנֵי דָּגִים, דְּיָהֲבִי סַיָּיארָא.
The Gemara suggests: Let us say that a baraita supports his opinion: One must distance fish traps from fish,
RASHI
מרחיקין מצודת הדג מן הדג צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם אלמא אע"ג דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם דא"ל קא פסקת לחיותי:
שאני דגים דיהבי סיירא נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא:
TOSAFOT
מרחיקין מצודת הדג כו' אע"ג דר"ת מפרש דבדבר של הפקר אפי' רשע לא מיקרי כדתנן (פאה פ"ד מ"ג) גבי פאה פירס טליתו עליה מעבירין אותו ממנה וכן תנן בפ"ק דב"מ (דף י.) ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ולא מיקרי רשע אלא בעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה משום שאם לא ישתכר במקום זה ימצא להשתכר במקום אחר והך דשמעתא לא קשיא דאע"ג דהוי דבר של הפקר מ"מ בכמה מקומות ימצא שיוכל לפרוס מצודתו ועוד דהכא אומנותו בכך והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא דף נד:) נכסי כנענים הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא כנעני מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופי' רשב"ם התם דישראל המחזיק רשע מיהא מיקרי ולפי' ר"ת אפי' רשע לא הוי כיון שלא ימצא במקום אחר וקשה לרשב"א מהא דאמר באיזהו נשך (ב"מ דף עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא אזל רבא וזבניה נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטייה לרבא א"ל האי דלא מטאי לה למר אגר ביתא עד השתא דאמר מר סתם משכנתא שתא ולא מצי נכרי לסלוקי והשתא כיון שקדמה חזקת רב מרי לחזקת רבא א"כ זכה בה רב מרי דנכסי הכנעני הרי הן כמדבר ואי מקרי רשע אתי שפיר דלא היה רוצה לזכות בה אבל לפירוש ר"ת דאפילו רשע לא מיקרי אמאי לא זכה בה רב מרי כיון דהיתר גמור הוא ושמא לפנים משורת הדין עבד ולריב"א נראה דחזקת רב מרי לא היתה אלא בתורת משכון ורבא קנה ממנו בשטר וזכה בה ואחר כך נתן מעות [וע"ע תוספות קדושין נט. ד"ה עני המהפך וכו' ותוס' ב"מ עג: סוף ד"ה נטר]:
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: לֵימָא, רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה; דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יְחַלֵּק חֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְגִּילָן אֶצְלוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין?
Ravina said to Rava: Shall we say that Rav Huna spoke in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? As we learned in a mishna ( Bava Metzia 60a): Rabbi Yehuda says: A storekeeper may not hand out toasted grain and nuts
RASHI
שמרגילם לבא אצלו כשאבותיהם שולחין אותן אל החנויות לקנות מן החנוונים:
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הָתָם – אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ: אֲנָא קָמְפַלְגִינָא אַמְגּוּזֵי, אַתְּ פְּלוֹג שִׁיוּסְקֵי, אֲבָל הָכָא אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ, דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי.
The Gemara rejects this suggestion: You may even say that Rav Huna holds in accordance with the opinion of the Rabbis. The Rabbis disagree with Rabbi Yehuda only there, as the storekeeper can say to his competitor: If I distribute walnuts, you can distribute almonds [ shiyuskei ].
RASHI
שיוסקי שקדים:
אבל הכא שזה העמיד תחילה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי:
מֵיתִיבֵי: עוֹשֶׂה אָדָם חֲנוּת בְּצַד חֲנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּמֶרְחָץ בְּצַד מֶרְחָצוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלְּךָ וַאֲנִי עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי!
The Gemara raises an objection from a baraita : A man may establish a shop alongside the shop of another, and a bathhouse alongside the bathhouse of another, and the other cannot protest, because the newcomer can say to him: You operate in your space, and I operate in my space.
תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: כּוֹפִין בְּנֵי מְבוֹאוֹת זֶה אֶת זֶה שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶן לֹא חַיָּיט וְלֹא בּוּרְסְקִי, וְלֹא מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵי בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת, וְלִשְׁכֵנוֹ אֵינוֹ כּוֹפֵיהוּ; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לִשְׁכֵנוֹ כּוֹפֵיהוּ.
The Gemara answers: This entire matter is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : The residents of an alleyway can compel one another
RASHI
שלא להושיב ביניהן חייט ובורסקי ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי ויש כאן בני אותה אומנות:
ולשכינו הדר במבוי כמוהו:
אינו כופהו מלירד לאותו אומנות:
רשב"ג אומר כו' ורב הונא הוא דאמר כרשב"ג:
TOSAFOT
תנאי היא דתניא כו' תימה לרשב"א דאמאי לא מייתי (הברייתא) דלעיל דממה נפשך רבי יהודה דאמר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות פליג אהך ברייתא ושמא ניחא לאתויי תנאי דפליגי בהדיא בהכי:
כופין בני מבוי זה את זה כו' ולא מלמד תינוקות נראה לר"י דבמלמד תינוקות נכרים איירי ולא יתכן אי גרס לעיל אחד מבני מבוי דהא מוקמינן ליה בתינוקות נכרים ומעכבין עליו בני מבוי והכא קאמר דלשכינו אינו כופהו ואפילו רשב"ג לא פליג אלא משום דפסיק לחיותיה אבל משום קול תינוקות לא חייש ומיהו לפי מה שפירשתי [לעיל] דגרסינן אחד מבני חצר אתי שפיר ולר' שמשון בן אברהם נראה דהכא בתינוקות ישראל ואפילו אחר תקנת יהושע בן גמלא ושאני הכא דכבר יש שם מלמד תינוקות אחר ובסמוך דקאמר דמודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב ואף על גב דאיהו סבר כרבן שמעון בן גמליאל צריך לומר דרבן שמעון בן גמליאל לא פליג אמלמד תינוקות אלא אשארא:
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פְּשִׁיטָא לִי, בַּר מָתָא אַבַּר מָתָא אַחֲרִיתִי מָצֵי מְעַכֵּב, וְאִי שַׁיָּיךְ בְּכַרְגָּא דְּהָכָא – לָא מָצֵי מְעַכֵּב; בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה דְּנַפְשֵׁיהּ – לָא מָצֵי מְעַכֵּב.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is obvious to me that a resident of one town can prevent a resident of another town from establishing a similar business in the locale of the first individual. But if he pays the tax
RASHI
מצי לעכב מלעשות כאן אומנותם ולהביא כאן למכור ואפילו לרבנן דאמרי לשכינו אינו כופהו:
ואי שייך בכרגא דהכא שנותן מס גולגלתו למושל העיר הזאת כבר מתא לא מצי בר מתא לעכב עליו כל העיר ופשיטא לי דבר מבוי אבר מבוי דנפשיה לא מצי מעכב את המבוי מלירד לאומנותו כרבנן ולא כרב הונא מיהו איבעיא לי בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי מעכב בן המבוי הזה או לא מי הוי שכינו ואינו כופיהו או דילמא שכינו דאמור רבנן בבר מבואה דההוא מבוי קאמרי אבל בר מבואה אחרינא לאו שכינו הוא:
TOSAFOT
פשיטא לי דבר מתא אבר מתא [אחריתי מצי] מעכב רב הונא בריה דרב יהושע כרבנן ס"ל ומיבעי ליה בר מבואה אבר מבואה דעלמא אי מצי מעכב אי הוי בכלל שכינו אי לאו כדפירש הקונטרס וכוותיה קיימא לן לגבי רב הונא דבתרא הוא:
ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב פירוש בני העיר אבל בני מבוי מצי מעכבי שלא יכנס במבואם:
בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה אַחֲרִינָא, מַאי? תֵּיקוּ. אֲמַר רַב יוֹסֵף: וּמוֹדֵי רַב הוּנָא בְּמַקְרֵי דַּרְדְּקֵי דְּלָא מָצֵי מְעַכֵּב, דְּאָמַר מָר: עֶזְרָא תִּיקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין סוֹפֵר בְּצַד סוֹפֵר.
With these conclusions in mind, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raises a dilemma: With regard to a resident of one alleyway protesting about a resident of another alleyway
RASHI
ומודה רב הונא דאמר לעיל בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דאית ליה כרשב"ג מודי הוא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות שמתוך כך יזהרו באומנותן שייראו זה מזה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה:
וְנֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאִיתְרַשּׁוּלֵי! אֲמַר לֵיהּ:
The Gemara challenges: And let us be concerned lest the teachers will thereby come to be negligent. Rav Yosef said to the Sage who raised this objection: