Back
Bava Batra
Daf 48aבְּשָׂדֶה סְתָם, אֲבָל בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ – לָא.
in a case where the seller was compelled to sell an unspecified field.
TOSAFOT
אבל שדה זו לא והא דאמרי נהרדעי לעיל (בבא בתרא דף מ.) כל מודעא דלא כתב בה אנא ידענא ביה באונסין דפלוני לאו מודעא היא לא משכחת אליבא דרבא לעיל אלא כי ההוא מעשה דפרדיסא דבסתם שדה לא מהניא מודעא ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה:
וּבְ״שָׂדֶה זוֹ״ נַמִי – לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא אַרְצֵי זוּזֵי, אֲבָל אַרְצֵי זוּזֵי – לָא.
And even in a case where the one coercing him specified this specific field to be sold, we said that the sale is invalid only where the seller did not count [artzei] the money
וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא הֲוָה לְאִישְׁתַּמּוּטֵי, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ לְאִישְׁתַּמּוּטֵי – לָא.
And we said that the sale is invalid in the case of a specified field when money was not counted only where the seller had no way to avoid the coercion. But if the seller had a way to avoid the coercion and did not avoid it, then we do not say that the sale is invalid.
וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ – דְּהָווּ זְבִינֵיהּ זְבִינֵי, וַאֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״, דְּהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר אַמֵימָר: תַּלְיוּהּ וְקָדֵישׁ – קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין.
The Gemara concludes: And the halakha in all of these cases is that the sale is valid,
TOSAFOT
ואפי׳ בשדה זו לא אמרינן אלא דלא ארצי זוזי לפי הספרים דגרסי לא ארצי ליה משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה לו הוי זביני אפי׳ בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוי זביני היינו כי אמרו בפנינו הודה לו שלא ראו נתינת המעות וא״כ משמע דבשדה סתם אפילו כי אמרו בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוי זביני ואין נראה דבהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו דבתרוייהו שייך למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי׳ לשחוור ע״כ נראה דגרסינן ולא ארצי זוזי ולא גרסינן ליה וכן פירש בקונטרס:
מָר בַּר רַב אַשִׁי אֲמַר: בְּאִשָּׁה וַדַּאי קִדּוּשִׁין לָא הָווּ, הוּא עָשָׂה שֶׁלֹּא כָּהוֹגֶן, לְפִיכָךְ עָשׂוּ עִמּוֹ שֶׁלֹּא כָּהוֹגֶן וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשֶׁיהָ מִינֵּיהּ.
Mar bar Rav Ashi said: In the case of a woman who was forced to accept betrothal, the betrothal is certainly not valid.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: תֵּינַח דְּקָדֵישׁ בְּכַסְפָּא, קָדֵישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: שַׁוְיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.
Ravina said to Rav Ashi: This works out well in a case where he betrothed his wife with money,
TOSAFOT
תינח דקדיש בכספא הכא לא קאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בפרק בית שמאי (יבמות דף קי. ושם ד״ה לפיכך) גבי עובדא דנרש דקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה כדאמר בריש כתובות (דף ג. ושם ד״ה תינח) ובהשולח (גיטין דף לג. ושם) משום דהכא ובפ׳ בית שמאי לא קדש אדעתא דרבנן כדקאמר הוא עשה שלא כהוגן וצריך לומר דסבר הכא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואע״ג דלא קדש אדעתם והכי פירושא בשלמא דקדיש בכספא מצו רבנן להפקיר הכסף ולתת במתנה לאשה אלא דקדיש בביאה אע״ג דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היינו היכא דליכא עבירה כגון (יבמות פט.) ההוא גריווא דהדר לטיבלא אבל ביאה וכי יעשו חכמים ביאתו ביאת עבירה ומשני אין ודאי דשוויוה ביאתו ביאת זנות ובההיא דכתובות (שם) ובהשולח (שם) לכאורה פליגי אהך דשמעתין דאיצטריך למימר טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משמע דאי לאו דאדעתא דרבנן מקדש לא היה כח בידם להפקיע הקדושין ומיהו נראה דלא פליגי ואיצטריך טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משום דהתם כיון דקדושין נעשו כהוגן לא היה כח לחכמים להפקיעם אי לאו משום דאדעתא דרבנן מקדש:
קדיש בביאה מאי איכא למימר תימה לרשב״א דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה ועוד דאם כן הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין לא הוי אלא דקדיש בכסף או בביאה אבל בשטר לא דהוי כמו תליוהו ויהיב וי״ל דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה שאר כסות ועונה ואע״ג דפרי׳ לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה ה״מ גבי בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה:
טָאבִי תְּלָא לְפָּאפִי אַכִּינָרָא וְזַבֵּין, חֲתַם רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַמּוֹדָעָא וְאַאַשְׁקַלְתָּא. אֲמַר רַב הוּנָא: מַאן דְּחָתֵים אַמּוֹדָעָא – שַׁפִּיר חָתֵים, וּמַאן דְּחָתֵים אַאַשְׁקַלְתָּא – שַׁפִּיר חָתֵים.
§ The Gemara relates: Someone named Tavi suspended another person named Pafi on a kinara
TOSAFOT
אמר רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים הא דרב הונא פליגא אדרבא דאמר (לעיל בבא בתרא מ:) דלא כתבינן מודעא אזביני:
מַה נַּפְשָׁךְ? אִי מוֹדָעָא לָא אַשְׁקַלְתָּא, וְאִי אַשְׁקַלְתָּא לָא מוֹדָעָא! הָכִי קָאָמַר: אִי לָאו מוֹדָעָא, מַאן דְּחָתֵים אַאַשְׁקַלְתָּא – שַׁפִּיר חָתֵים; רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: תַּלְיוּהוּ וְזַבֵּין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי.
The Gemara challenges: Whichever way you look at it, Rav Huna’s statement is problematic. If the preemptive declaration is valid, then there is no place for a bill of sale. And if the bill of sale is valid, then there is no place for a preemptive declaration. How can Rav Huna commend signing on both of these mutually exclusive documents? The Gemara explains: This is what Rav Huna is saying: If it were not for his also having signed the preemptive declaration, the one who signed on the bill of sale acted well by signing. In this statement, Rav Huna conforms to his line of reasoning, as Rav Huna says: If one was suspended and thereby coerced to sell a certain item and he sold it, his sale is valid.
אִינִי? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ ״אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ״
The Gemara asks: Is that so that Rabba bar bar Ḥana can, by means of the preemptive declaration, invalidate the bill of sale that he himself signed? But doesn’t Rav Naḥman say: With regard to witnesses who said: Our statement that we signed was a document of trust,
TOSAFOT
אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין על כרחך באין כתב ידם יוצא ממקום אחר איירי דאי יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך בפ׳ שני דכתובות (דף יט. ושם: ד״ה אמר) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אי דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא ועוד דמר בר רב אשי דקאמר אמנה היו דברינו אינו נאמן משום דלא ניתן ליכתב ואי כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי׳ ניתן ליכתב אינו נאמן וקשה דאמאי לא מהימני במיגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידינו דהא רב נחמן גופיה אית ליה מיגו לפסול השטר בפ׳ שני דכתובות (שם) דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמינא להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמהימן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא וכ״ש עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אמר בהדיא בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנד. ושם) ותי׳ ר״י דהיינו טעמא במודעא ואמנה לר״נ הואיל ואמר שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במיגו ודמי נמי לחוזרין ומגידין הואיל ואמרו שחתמו על השטר כדין ומדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כנחקרה עדותן בבית דין ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום דוקא כי טעין מזוייף אבל כשאומר שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו אין נאמן לומר מודעא ואמנה היו דברינו במיגו דמזוייף ולא דמי לקטנים ואנוסים היינו דמתני׳ בפ״ב דכתובות (דף יח: ושם ד״ה הרי) דאין מודין כלל שהשטר נכתב כדין שאומרים שאנוסים וקטנים ופסולים היו ולא נכתב מעולם כדין הלכך מיגו מהני דלא שייך כאן לומר לא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינן מודים שהיה שטר כדין והא דאית ליה בפ׳ שני דכתובות (דף יט.) דנאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף התם נמי לא מרע לשטרא כלל ורב הונא דקאמר התם מודה בשטר שכתבו א״צ לקיימו סבר דאפילו פרוע הוא אינו נאמן לומר במיגו אע״ג דלא מרע לשטרא אלא א״כ טוען מזוייף וא״ת כיון דר״נ מודה דאין נאמן לומר שהוא שטר אמנה ומודעא מאי קא״ל לרב הונא דאמר א״צ לקיימו גנובא גנבי למה לך אי סבירא לך כר״מ אימא הלכה כר״מ דלמא רב הונא נמי אאמנה ומודעא קאמר דא״צ לקיימו דמודה ביה ר״נ וי״ל דרב הונא אפי׳ אטענת פרוע קאמר דא״צ לקיימו מדלא מפליג מידי והשתא לר״נ אפילו לרבנן דפליגי אר״מ התם באמנה ומודעא מודו וההיא ברייתא דתניא פ׳ מי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנד: ושם) האומר דשטר אמנה הוא זה אינו נאמן ובעי לאוקומה בפלוגתא דר״מ ורבנן רב נחמן הוי מוקי לה כדברי הכל: