Back
Bava Batra
Daf 7aמָר יְנוּקָא וּמָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי: נְהַרְדְּעֵי לְטַעֲמַיְיהוּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – אֵין לָהֶן לֹא דֶּרֶךְ זֶה עַל זֶה,
i.e., Mar Yenuka and Mar Kashisha, sons of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: The Sages of Neharde’a follow their usual line of reasoning, as Rav Ḥama, who was from Neharde’a, issued his ruling in accordance with the opinion of Shmuel, who was also from that city. As Rav Naḥman says that Shmuel says: In the case of brothers who divided
RASHI
נהרדעי לטעמייהו רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס"ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא:
האחין שחלקו ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך:
TOSAFOT
מר ינוקא הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש"י כתובות פט: ד"ה מר):
נהרדעי לטעמייהו רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא ושמואל נמי נהרדעי הוא כדאמר שמואל (ברכות דף נח:) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי:
אין להם דרך זה על זה טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף סד.) כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו והוה לו כמוכר ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למ"ד מוכר בעין יפה מוכר לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו וה"ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר:
וְלֹא חַלּוֹנוֹת זֶה עַל זֶה, וְלֹא סוּלָּמוֹת זֶה עַל זֶה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם זֶה עַל זֶה, וְהִזָּהֲרוּ בָּהֶן שֶׁהֲלָכוֹת קְבוּעוֹת הֵן; וְרָבָא אָמַר: יֵשׁ לָהֶן.
Shmuel continues: Nor do they have the right of windows
RASHI
ולא חלונות לערער על סתימת אורו:
ולא סולמות אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו:
ולא אמת המים להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו:
TOSAFOT
ולא סולמות זה על זה פי' בקונט' אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו וקשה לר"י דהיינו ולא דרך זה על זה ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו:
הַהוּא שְׁטָרָא דְּיַתְמֵי דְּנָפֵיק עֲלֵיהּ תַּבְרָא, אֲמַר רַב חָמָא: אַגְבּוּיֵי לָא מַגְבִּינַן לֵיהּ וּמִיקְרַע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ; אַגְבּוּיֵי לָא מַגְבִּינַן לֵיהּ – דִּנְפַק תַּבְרָא עֲלֵיהּ; מִיקְרַע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ – דְּכִי גָּדְלִי יַתְמֵי דִּילְמָא מַיְיתוּ רְאָיָה וּמַרְעִי לֵיהּ.
Since Rav Ḥama’s rulings were mentioned, the Gemara cites another halakhic ruling in his name. There was a certain promissory note inherited by orphans from their father, stating that somebody owed them money, against which a receipt was produced
RASHI
תברא שובר שהוא פרוע לאביהם:
ומרעי ליה לשובר שהן עדי שקר:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרָבִינָא: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּכוּלְּהוּ הִלְכְתָא כְּרַב חָמָא, לְבַר מִתַּבְרָא, דְּסָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Ravina: What is the halakha ? Ravina said to him: In all the cases in this discussion, the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥama, except for the case of the receipt, because we do not presume that the witnesses are liars. Since witnesses signed the receipt, the court trusts that the debt was paid and they tear up the promissory note.
מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אֲמַר: בְּהָא נַמִי הִלְכְתָא כְּרַב חָמָא, דְּאִם אִיתָא דְּתַבְרָא מְעַלְּיָא הוּא – אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאַפּוּקֵי בְּחַיֵּי אֲבוּהוֹן, וּמִדְּלָא אַפְּקֵיהּ, שְׁמַע מִינָּהּ זַיּוּפֵי זַיְּיפֵיהּ.
Mar Zutra, son of Rav Mari, said: In this case as well, the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥama, because the validity of the receipt is in doubt. As, if it is so that it is a valid receipt, the borrower should have produced it during their father’s lifetime. And since he did not produce it at the proper time, we learn from this that he may have forged it. Even though this is not an absolute proof, it is sufficient reason not to tear up the promissory note.
מתני׳ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שַׁעַר. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה וּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָעֲיָירוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה.
The residents of a courtyard can compel each inhabitant of that courtyard to financially participate in the building of a gatehouse
RASHI
מתני' כופין אותו את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר:
ודלת לשער החצר לנועלו:
לא כל החצרות ראויות לבית שער בגמ' מפרש איזו היא הראויה:
כַּמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. קָנָה בָּהּ בֵּית דִּירָה – הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד.
With regard to this latter obligation, the mishna asks: How long must one live in the city
RASHI
ויהא כאנשי העיר לשאת עמהם בעול:
גמ׳ לְמֵימְרָא דְּבֵית שַׁעַר מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא הַהוּא חֲסִידָא דַּהֲוָה רָגִיל אֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, עֲבַד בֵּית שַׁעַר וְתוּ לָא מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא מִגַּוַּאי, הָא מִבָּרַאי.
The Gemara asks: Is this to say that making a gatehouse is beneficial? But wasn’t there that pious man, with whom the prophet Elijah
RASHI
גמ' ולא אישתעי בהדיה לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע:
מגואי לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק הקול:
מבראי אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו וכשאין לו דלת עסקינן:
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא מִבָּרַאי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת, הָא דְּלֵית לֵיהּ דֶּלֶת. אִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת, הָא דְּלֵית לֵיהּ פּוֹתַחַת. אִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִגַּוַּאי, הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִבָּרַאי.
And if you wish, say instead that in both cases the gatehouse was built outside the courtyard, and yet this is not difficult: In the one case, there is a door to the gatehouse, so that the poor cannot be heard inside the courtyard, while in the other case there is no door. Or if you wish, say that in both cases there is a door, and still this is not difficult: In the one case, there is a key
RASHI
פותחת דידיה מאבראי העני פותחה ונכנס פותחת שירוד"ר בלע"ז והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו:
TOSAFOT
ואי בעית אימא הא והא מבראי ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה ובין אית ליה פותחת ללית ליה דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר ואין לפרש הא דאית ליה דלת כו' אחצר קאי דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר ולמאי דגרסי' מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת והכא נקיט ההוא דמעלי:
״כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר״. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל חֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שַׁעַר, אֶלָּא, חָצֵר הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – רְאוּיָה לְבֵית שַׁעַר, וְשֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – אֵינָהּ רְאוּיָה לְבֵית שַׁעַר. וְרַבָּנַן? זִימְנִין דְּדָחְקִי בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְעָיְילוּ וְאָתוּ.
§ The mishna teaches that the residents of a courtyard can compel each inhabitant of that courtyard to financially participate in the building of a gatehouse and a door to the jointly owned courtyard. It is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: Not all courtyards require a gatehouse. Rather, a courtyard that adjoins the public domain requires a gatehouse to prevent people from peering in. But a courtyard that does not adjoin the public domain does not require a gatehouse. The Gemara asks: And why don’t the Rabbis make this distinction? The Gemara answers: Even if a courtyard does not adjoin the public domain, people in the public domain sometimes are forced toward the courtyard due to crowding in the public domain, and come and enter the courtyard.
RASHI
שאינה סמוכה שמשוכה להלן מרשות הרבים:
״כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת לָעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָעֲיָירוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה, אֶלָּא, עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר – רְאוּיָה לְחוֹמָה, וְשֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לַסְּפָר – אֵינָהּ רְאוּיָה לְחוֹמָה. וְרַבָּנַן? זִימְנִין דְּמִקְרוּ וְאָתֵי גְּיָיסָא.
§ The mishna teaches that the residents of a city can compel each inhabitant of that city to contribute to the building of a wall, double doors, and a crossbar for the city. The Sages taught in a baraita : The residents of a city can compel each inhabitant of that city to build double doors and a crossbar for the city. And Rabban Shimon ben Gamliel says: Not all cities require a wall. Rather, a city that adjoins the state border requires a wall, whereas a city that does not adjoin the state border does not require a wall. The Gemara asks: And why don’t the Rabbis make this distinction? The Gemara answers: Even if a city does not adjoin the border, it sometimes happens that invading troops come into the area. Therefore, it is always good for a city to be protected by a wall.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין, לְפִי נְפָשׁוֹת גּוֹבִין, אוֹ דִּילְמָא לְפִי שְׁבַח מָמוֹן גּוֹבִין? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי מָמוֹן גּוֹבִין, וְאֶלְעָזָר בְּנִי, קְבַע בָּהּ מַסְמְרוֹת.
With regard to this issue, Rabbi Elazar
RASHI
כשהם גובים לחומת העיר:
קבע בה מסמרות הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה:
TOSAFOT
לפי שבח ממון הן גובין כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ' בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואפי' הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות:
אִיכָּא דְּאָמְרִי, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין, לְפִי קֵירוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין, אוֹ דִּילְמָא לְפִי מָמוֹן גּוֹבִין? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי קֵירוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין, וְאֶלְעָזָר בְּנִי, קְבַע בָּהּ מַסְמְרוֹת.
There are those who say that Rabbi Elazar asked Rabbi Yoḥanan: When they collect money to build a wall, do they collect based on the proximity of the houses
RASHI
קירוב בתים בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק:
TOSAFOT
לפי קירוב בתים הן גובין פירש. ר"ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין:
רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה רְמָא דְּשׁוּרָא אַדְּרַבָּנַן, אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא, דִּכְתִיב: ״אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן״, אֶסְפְּרֵם לְמַאן? אִילֵימָא לַצַּדִּיקִים דִּנְפִישִׁי מֵחָלָא, הָשְׁתָּא כּוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ: ״כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם״, צַדִּיקִים עַצְמָם מֵחוֹל יִרְבּוּן?!
§ It is related that Rabbi Yehuda Nesia
RASHI
רמא דשורא אדרבנן הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם:
TOSAFOT
אילימא לצדיקים כו' דבהכי מיירי קרא דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון:
אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֶסְפְּרֵם לְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים – מֵחוֹל יִרְבּוּן, וְקַל וָחוֹמֶר: וּמַה חוֹל שֶׁמּוּעָט – מֵגֵין עַל הַיָּם, מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁהֵם מְרוּבִּים – לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּגִינִּים עֲלֵיהֶם.
Rather, this is what the verse is saying: If I should count the deeds of the righteous, they are greater in number than the grains of sand. And it follows by an a fortiori inference: If the grains of sand, which are fewer in number, protect the shore from the sea, barring it from flowing inland (see Jeremiah 5:22), do not all the more so the deeds of the righteous, which are greater in number, protect them? Consequently the Sages do not need additional protection.
RASHI
חול שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים:
מגין על הים והוא לו לחומה כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ח):
כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ, מַאי טַעֲמָא לָא תֵּימָא לֵיהּ מֵהָא: ״אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״; ״אֲנִי חוֹמָה״ – זוֹ תּוֹרָה, ״וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״
When Reish Lakish came before Rabbi Yoḥanan and reported the exchange to him, Rabbi Yoḥanan said to him: What is the reason that you did not quote this verse to him: “I am a wall and my breasts are like towers” (Song of Songs 8:10), which may be explained as follows: “I am a wall”; this is referring to the Torah. “And my breasts are like towers”;