Back
Bava Batra
Daf 87aוְהָתְנַן: הִרְכִּינָהּ וּמִיצָּה – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה!
But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:8): If one poured oil or wine of teruma from one vessel to another and turned the vessel on its side and drained out the last bits of liquid inside, this is teruma
TOSAFOT
והתנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה תימה אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן נ׳ א״כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצה וי״ל דכשקרא שם על אותה מדה גמר. בדעתו שתהיה כולה תרומה עם המיצוי ודוקא בתרומה אמר הרכינה ומיצה הוי תרומה אבל לענין מעשרות לא דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין:
אֲמַר לֵיהּ: הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ.
Rav Yitzḥak bar Avdimi said to Rabbi Elazar: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Abbahu says: Due to of the despair of the owner,
TOSAFOT
משום יאוש בעלים נגעו הוי מצי לשנויי דהוי תרומה משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה:
״וְהַחֶנְוָונִי אֵינוֹ חַיָּיב לְהַטִּיף״ וכו׳. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה אַרֵישָׁא קָאֵי וּלְקוּלָּא, אוֹ דִּלְמָא אַסֵּיפָא קָאֵי וּלְחוּמְרָא?
§ The mishna teaches: And a storekeeper is not obligated to drip three drops. Rabbi Yehuda says: If the sale occurs on Shabbat eve as nightfall arrives, one is exempt from dripping these three drops. A dilemma was raised before the Sages: Is Rabbi Yehuda referring to the first clause
תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה – חֶנְוָונִי פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁחֶנְוָונִי טָרוּד.
The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: On Shabbat eve at nightfall a storekeeper is exempt because the storekeeper is busy. This proves that Rabbi Yehuda was referring to the latter clause of the mishna, i.e., he exempts the storekeeper from dripping the drops only on Shabbat eve.
מתני׳ הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָונִי וּפוּנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ, וּמָדַד לוֹ בְּאִיסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִיסָּר, שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִיסָּר – חֶנְוָונִי חַיָּיב; רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה, בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָונִי לְתוֹכָהּ – שֶׁחֶנְוָונִי פָּטוּר.
With regard to one who sends his son
גמ׳ בִּשְׁלָמָא בְּאִיסָּר וְשֶׁמֶן – בְּהָא פְּלִיגִי, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: לְאוֹדוּעֵי שְׁדַרֵיהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ שְׁדַרֵיהּ, אֶלָּא שָׁבַר צְלוֹחִית – אֲבֵדָה מִדַּעַת הִיא!
Granted, with regard to the issar and the oil, one can explain that they disagree over this matter: As the Rabbis hold that the father sent his son to inform the storekeeper that he needed oil but did not intend for the storekeeper to send the oil with the boy. For this reason, if the storekeeper gave the child the oil he is liable for its loss. And Rabbi Yehuda holds that he sent his son so that the storekeeper would send him back with the oil, and therefore the storekeeper is exempt from liability. But if the child broke the jug, why do the Rabbis hold that the storekeeper is responsible for it? It is a deliberate loss on the part of the father, as he entrusted the jug to his young son, who is not responsible enough to care for it.
TOSAFOT
אלא צלוחית אבדה מדעת היא ואע״ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ״מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור:
אֲמַר רַב הוֹשַׁעֲיָא: הָכָא בְּבַעַל הַבַּיִת מוֹכֵר צְלוֹחִיּוֹת עָסְקִינַן, וּכְגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ חֶנְוָונִי עַל מְנָת לְבַקְּרָהּ, וּכְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַנּוֹטֵל כְּלִי מִן הָאוּמָּן עַל מְנָת לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ – חַיָּיב.
Rav Hoshaya said: Here we are dealing with a proprietor who sells jugs, and the father sent his son with a jug in case the store owner might want to buy it. And this is a case where the storekeeper took the jug in order to examine it,
TOSAFOT
וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה כדשמואל כו׳ וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק דפטור לאו דוקא ביד תינוק אלא אפי׳ נטלה נמי ע״מ שלא לבקרה:
הלוקח כלי מבית האומן ע״מ לבקרו ונאנס בידו חייב לכאורה נראה דחייב משום דחשיב כשואל דס״פ ד׳ נדרים (נדרים דף לא.) מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה שלו ועוד דבפ׳ האומנין (ב״מ דף פ:) גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא דקתני שלחה ומתה חייב אלא כשהחזיר׳ בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ומסיק אמימר דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה [דאמימר] הלוקח כלי מבית האומן כו׳ ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש לכך פטור בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה חייב דהוי מטעם שואל א״כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים (שם:) סייעתא לשמואל מיהו רש״י פירש בב״מ (שם) דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ״מ מייתי מינה שפיר אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא נושא שכר בחזרה אע״פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר״י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי׳ בפ׳ האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) ואין נראה לרשב״א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב לו ר״י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי שואל שלא מדעת אינו חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא חייב להחזיר ליד בעלים:
לֵימָא, דִּשְׁמוּאֵל תַּנָּאֵי הִיא? אֶלָּא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בְּחֶנְוָונִי מוֹכֵר צְלוֹחִיּוֹת עָסְקִינַן, וְאָזְדָא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעֲמֵיהּ וְרַבָּנַן לְטַעֲמַיְיהוּ.
The Gemara asks: Shall we say that the opinion of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im? Since Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis, his opinion evidently differs from that of Shmuel. Rather, Rabba and Rav Yosef both say that the disagreement in the mishna should be explained as follows: Here, we are dealing with a storekeeper who sells jugs, and the father sent his son to buy from him a jug filled with oil. And Rabbi Yehuda follows his line of reasoning, as explained above, that the father sent his son to bring back the merchandise, and the Rabbis follow their line of reasoning, that the father sent the son to inform the storekeeper what he needed, but not to carry it back.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה, בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָונִי לְתוֹכָהּ – שֶׁחֶנְוָונִי פָּטוּר; וְהָא אָמְרַתְּ: לְאוֹדוּעֵי שְׁדַרֵיהּ! אֶלָּא אַבַּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן –
The Gemara asks: If that is so, say the last clause: The Rabbis concede
TOSAFOT
אי הכי אימא סיפא ומודים חכמים לר׳ יהודה כו׳ ורבה ורב יוסף סברי כו׳ בזמן שהצלוחית ביד התינוק דהיינו שהביאה מבית אביו: