בתוס' שאלו: אם כן הוא, משום מה הוצרך לגזירה שווה של "עיניך" "עיניך" כדי לפוטרו מתשלום הבושת אם הוא פטור מכל דינים שבתורה? ותירצו באופן אחד שמכל מקום היה צריך לכך כדי להוציא מדברי ר' מאיר שנראים מסתברים יותר. ועוד אמרו שאולי חזר בו ר' יהודה מן הדרשה הראשונה לאחר שמצא ראיה מקיפה ושלימה יותר לפוטרו מכל הדינים.

וכן היה ר' יהודה פוטרו וכו'

עיונים

and so did Rabbi Yehuda exempt a blind person from all judgments of civil law that are in the Torah. The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The verse states with regard to an unintentional killing: “Then the congregation shall judge between the smiter and the avenger of blood, according to these laws” (Numbers 35:24), to teach that anyone who is subject to the halakha of a smiter and to the halakha of an avenger of blood is subject to civil laws, and anyone who is not subject to the halakha of a smiter or to the halakha of an avenger of blood, including a blind person, is not subject to civil laws.

וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטְרוֹ מִכָּל דִּינִים שֶׁבַּתּוֹרָה. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמַכֶּה וּבְגוֹאֵל הַדָּם יֶשְׁנוֹ בְּמִשְׁפָּטִים, כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּמַכֶּה וּבְגוֹאֵל הַדָּם אֵינוֹ בְּמִשְׁפָּטִים.

Tosafot write that Rabbi Yehuda must hold that a blind person is still obligated by rabbinic law to observe the mitzvot, because if not, he would be indistinguishable from a gentile. The Rashba understands that according to Rabbi Yehuda, a blind person is exempt even by rabbinic law from observing the mitzvot, but he can perform mitzvot as acts of piety. Although Tosafot indicate that, by Torah law, a blind person is exempt even from the negative mitzvot, some commentaries write that he is obligated in the negative mitzvot, as there is no reason to exempt him (Maharatz Ḥayyut).

Exempt him from all mitzvot

פּוֹטְרוֹ מִכָּל מִצְוֹת

וכתבו בתוס' שמכל מקום אף ר' יהודה מחייב בשמירת המצוות מדברי סופרים, שאם לא כן — הרי ייעשה הסומא כגוי גמור, שאינו מחוייב בכל מצוה. ואילו הרשב"א סבור כי לדברי ר' יהודה פטור הסומא אף מדרבנן, אבל יכול לקיים מצוות מחמת מידת חסידות. ואף שמדברי התוס' משמע שסומא פטור מדין תורה מכל מצוה, ואף ממצוות לא תעשה, היו שכתבו כי אף שפטור מקיום מצוות עשה אינו פטור מלשמור מצוות לא תעשה, שאין סברה לפוטרו מאלה (ר"צ חיות).

פוטרו מכל מצוות

The Gemara presents another statement of Rabbi Yehuda. It is taught in another baraita that Rabbi Yehuda says: A blind person does not have, i.e., receive, compensation for humiliation, and so did Rabbi Yehuda exempt a blind person from all mitzvot <note data-assoc="n"/>that are stated in the Torah. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The verse states: “And this is the commandment, statutes, and laws” (Deuteronomy 6:1), to teach that anyone who is subject to civil laws is also subject to the commandments and statutes, and anyone who is not subject to civil laws, including a blind person, is also not subject to the commandments and statutes.

תַּנְיָא אִידָךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוּמָא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת, וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטְרוֹ מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְאֵלֶּה הַמִּצְוֹת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִשְׁפָּטִים יֶשְׁנוֹ בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּמִשְׁפָּטִים אֵינוֹ בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים.

Rav Yosef, who was blind, said: At first, I would say: If I hear one who says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: A blind person is exempt from the mitzvot, then I will host a festive day for the Sages. What is the reason? It is that I am not commanded and nevertheless I perform mitzvot.

אֲמַר רַב יוֹסֵף, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמִינָא: מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: סוּמָא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת, קָא עָבְדִינָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, מַאי טַעֲמָא? דְּלָא מִפַּקְדִינָא וְקָא עָבְדִינָא מִצְוֹת.

Tosafot explain in tractate Kiddushin (31a) that being obligated in a mitzva with no recourse to avoid having to perform it causes its performance to become more difficult from a psychological standpoint. The Ya’avetz writes that once someone is commanded to perform mitzvot, his evil inclination lures him into transgressing them. Some commentaries, citing Rabbeinu Tam, state that this principle holds true only with regard to the universally intuitive mitzvot, such as the seven Noahide laws. But with regard to other mitzvot, one who is not commanded and performs them is equally as great as one who is commanded and performs them. The Meiri cites the Jerusalem Talmud (Berakhot 2:9), where it is stated that one who fulfills a mitzva that he is not commanded to perform is considered an ignoramus. He adds that this applies only to a mitzva whose performance does not add holiness to the one who performs it or does not have a rational or ethical benefit.

One who is commanded and performs a mitzva is greater

גָּדוֹל הַמְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה

בתוס' קדושין (לא,א) הסבירו, משום שקבלת העול שבמצוה ואי היכולת שלא לקיימה גורמת לקושי גדול יותר בעשייתה. ואילו ריעב"ץ כתב שכיון שאדם מצווה בדבר — הרי יצרו מפתהו לעבור על האיסור. מה שאין כן במי שאינו מצווה, שאינו צריך לכפיית היצר בכך. ובשם ר"ת אמרו כי דבר זה אמור רק במצוות שהן מצד הסברה, שאדם מבין ומקיים מדעתו (כשבע מצוות בני נוח וכיוצא בהן), אבל במצוות אחרות — מי שאינו מצווה ועושה חשוב גם הוא. ויש מן הגאונים שכתב כי המקיים מצוה למרות שאינו מצווה בה דומה למי שיורד לאומנות חבירו, שחבירו הוא המצווה בדבר, והוא — מה לו ולדברים אלה, ולכן יש בכך גם צד מסויים של גנאי (בשטמ"ק). וראה במאירי שהביא דברי הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ט) שמי שאינו חייב בדבר ועושהו נקרא הדיוט. והוסיף כי דבר זה אמור רק בדברים שאדם עושה ואין בעשייתם צד של תוספת קדושה או תועלת שכלית או מוסרית, אבל העושה מחמת אלה הרשות בידו.

גדול המצווה

Rav Yosef continues. But now that I heard this statement of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: One who is commanded and performs a mitzva is greater <note data-assoc="n"/>than one who is not commanded and performs it, I say: If I hear one who says to me that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, then I will host a festive day for the Sages. What is the reason? It is that as I am commanded, I have more reward.

וְהָשְׁתָּא דִּשְׁמָעִית לְהָא דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה, מַאן דְּאָמַר לִי אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבְדִינָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, מַאי טַעֲמָא? דְּכִי מִפַּקְדִינָא אִית לִי אַגְרָא טְפֵי.

If an animal injured a person its owner pays compensation for damage, or half the damage in a case of an innocuous ox, and is not liable for indemnities for loss of livelihood, humiliation, pain, and medical costs (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 7:3; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 405:1).

In the case of an ox the owner pays only for damage

שׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק

If an ox gores a woman and causes her to miscarry, the owner is exempt from paying compensation for miscarried offspring (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Nizkei Mamon 11:3; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 405:3).

And is exempt from paying compensation for miscarried offspring

וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת

בהמה שחבלה באדם — בעליה משלם תשלום נזק (וחצי נזק בתם) ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הריפוי. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות נזקי ממון פ"ז ה"ג. שו"ע חו"מ תה, א).

שור אינו משלם אלא נזק

אורח ההלכה

This halakha is a stringency with regard to a person who caused injury, compared to the halakha with regard to an ox that caused injury: The halakha is that the person pays compensation for damage, pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation; and if he caused a woman to miscarry he also pays compensation for miscarried offspring, as the verse states (see Exodus 21:22). But in the case of an ox that caused injury, the owner pays only compensation for damage, <note data-assoc="h"/>and he is exempt from paying compensation for miscarried offspring. <note data-assoc="h"/>

מתני׳ זֶה חוֹמֶר בְּאָדָם מִבְּשׁוֹר, שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִיפּוּי, שֶׁבֶת וּבוֹשֶׁת, וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת, וְשׁוֹר – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק, וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת.

One who strikes his father or mother but does not cause them to bleed or to bruise, or one who injures another on Yom Kippur, even without causing a bruise, is liable to pay the five types of indemnity (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 4:7, 4:9; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 424:1–2).

One who strikes his father or his mother, etc.

הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וכו׳

החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם, ולא עשה בהם חבורה. וכן החובל בחבירו ביום הכיפורים (אף בלא חבורה) — חייב בחמישה דברים. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"ז וה"ט. שו"ע חו"מ תכד, א–ב).

המכה את אביו ואמו וכו'

The mishna continues: One who strikes his father or his mother <note data-assoc="h"/>but did not cause them to have a bruise, and therefore is not liable to receive court-imposed capital punishment, and one who injures another on Yom Kippur, the punishment for which is not court-imposed capital punishment, is liable to pay for all of the five types of indemnity.

הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיב בְּכוּלָּן.

One who injures a Hebrew slave is liable to pay the five types of indemnity. One who injures his own Hebrew slave is liable to pay all types of indemnity except loss of livelihood (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 4:10; Tur, Ḥoshen Mishpat 424).

One who injures a Hebrew slave

הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי

One who injures a Canaanite slave belonging to another is liable to pay the five types of indemnity, and the slave’s master collects the entire amount (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 4:10; Shulḥan Arukh, 424:3, Yoreh De’a 267:21).

One who injures a Canaanite slave belonging to others

הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים

החובל בעבד עברי — חייב בחמישה דברים (וראה לעיל פו,א). ואף החובל בעבד עברי שלו חייב בכל התשלומים חוץ מן השבת. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"י. טור חו"מ סימן תכד).

החובל בעבד עברי

החובל בעבד כנעני השייך לחבירו — חייב בתשלום חמישה דברים, ורבו נוטל כל התשלומים הללו. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"י. שו"ע חו"מ, תכד, סעיף ג. שו"ע יו"ד רסז, כא).

החובל בעבד כנעני של אחרים

One who injures a Hebrew slave <note data-assoc="h"/>is liable to pay for all of the five types of indemnity. This is except for compensation for loss of livelihood suffered during the time that the injured slave belongs to the one that injured him. Since the right to the slave’s labor belongs to his master, his inability to work is his master’s loss. One who injures a Canaanite slave belonging to others <note data-assoc="h"/>is liable to pay for all of the five types of indemnity. Rabbi Yehuda says: Canaanite slaves do not have humiliation, so the one who injures the slave pays only the other four types of indemnity.

הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי – חַיָּיב בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים – חַיָּיב בְּכוּלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת.

An encounter with a deaf-mute, an imbecile, or a minor is disadvantageous. If they injure another, they are exempt from paying compensation even if they later become adults who possess awareness. If others injure them, their assailants are liable (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 4:20; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 263:8).

A deaf-mute, an imbecile, or a minor

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן

Once a deaf-mute, an imbecile, or a minor causes damage, even if subsequently the deaf-mute acquires the ability to hear, the imbecile acquires intelligence, or the minor reaches adulthood, they remain exempt. The Rambam explains that the exemption is based on their lack of awareness at the time the damage was done. Other commentaries write that by rabbinic law, for the betterment of the world a minor who caused damage pays compensation when he reaches adulthood.

A deaf-mute an imbecile or a minor…are exempt

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן…פְּטוּרִין

והם פטורים גם אם לאחר מכן חזרו לחיוב, שאף אם השתפה השוטה ונתפקח החרש, וגדל הקטן — אינם חייבים לשלם. וכתב הרמב"ם שטעמו של דבר משום שבשעה שעברו לא היו בני דעת, ולכן לא חל עליהם כל חיוב. ויש שכתבו כי מדברי סופרים, משום תיקון העולם, שקטן שהזיק ישלם מה שהזיק לאחר שגדל.

חרש שוטה וקטן... פטורין

חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, הם שחבלו באחרים פטורים (ואפילו לאחר שהתפקחו החרש והשוטה, וגדל הקטן), ואחרים שחבלו בהם — חייבים. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"כ. שו"ע יו"ד  רסג, סעיף ח).

חרש שוטה וקטן

The mishna continues: With regard to a deaf-mute, an imbecile, or a minor, <note data-assoc="h"/>an encounter with them is disadvantageous. In other words, no favorable outcome is possible for someone involved in an incident with one of these people, since one who injures them is liable. But if they were the ones who injured others, they are exempt. <note data-assoc="n"/>This is because they lack awareness and are not responsible for their actions.

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה, הַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּיב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים – פְּטוּרִין.

One who injures a slave or a married woman is liable, but if they injure others they are not required to pay immediately. If at a later time the slave is emancipated or the woman is widowed or divorced, they must pay compensation. The Rema, citing the Tur, writes that if the woman has usufruct property or guaranteed property to which her husband has rights, then she sells their future benefit. In other words, in the event that she will be divorced or widowed the property will go to the purchaser, but if she dies in her husband’s lifetime, her husband will inherit the property and will immediately pay compensation to the injured party from the funds received (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 4:21; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 263:9).

A slave and a married woman

הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה

A slave and a woman are exempt because they cannot pay compensation. A slave has no property at all, and a married woman’s property is generally controlled by her husband during her marriage. Since they are essentially responsible for their actions, if at a later time they have the ability to pay compensation, the court forces them to do so. Rav Naḥshon Gaon writes that because they are considered responsible, if they injure others they receive lashes for rebelliousness so as to deter violent behavior. The Rambam writes similarly in his Commentary on the Mishna.

A slave and a married woman…are exempt

הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה…פְּטוּרִין

העבד והאשה הנשואה, החובל בהן — חייב, והן שחבלו באחרים — פטורים. אבל אם לאחר מכן השתחרר העבד או נתגרשה האשה או נתאלמנה — משלמים. וכתב הרמ"א בשם הטור, שאם היו לאשה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מוכרת אותם בטובת הנאה (כלומר, שאם תתגרש או תתאלמן יהיו של הקונה, ואם תמות בחיי בעלה — יעברו לידי בעלה) ומשלמת לנחבל אף בהיותה נשואה. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד הכ"א. שו"ע יו"ד רסג, סעיף ט).

העבד והאשה

Similarly, with regard to a slave and a married woman, <note data-assoc="h"/>an encounter with them is disadvantageous, since one who injures them is liable. But if they were the ones who injured others, they are exempt, <note data-assoc="n"/>because they do not have money with which to pay compensation. But they pay compensation at a later time. The exemption is only temporary, as, if the woman becomes divorced or the slave becomes emancipated, and they then have their own money, they are liable to pay compensation.

הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה, הַחוֹבֵל בָּהֶם – חַיָּיב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים – פְּטוּרִין, אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן; נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.

החובל באביו או אמו ועשה בהם חבורה, וכן החובל בחבירו בשבת ועשה בו חבורה — הרי זה פטור מתשלומים (ואפילו היה שוגג) לפי שיש בעבירות אלה חיוב מיתת בית דין. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"ז. שו"ע יו"ד רסג, סעיפים א–ב).

המכה אביו ואמו וכו'

The mishna continues: One who strikes his father or his mother <note data-assoc="h"/>and causes them to have a bruise, or one who injures another on Shabbat, is exempt from paying all of the five types of indemnity, because he is judged with losing his life. The court imposes capital punishment for these acts, so there is no additional monetary punishment.

הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְעָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּשַׁבָּת – פָּטוּר מִכּוּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּנַפְשׁוֹ.

One who injures his own Canaanite slave is exempt from paying compensation (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 4:10; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 424:3 and 267:21 in the comment of Rema).

One who injures his own Canaanite slave

הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ

ובתוס' שאלו: הרי מן הגמרא במקום אחר (גיטין יב,ב) מבואר כי חייב בתשלום דמי רפואתו! ותירצו כי אמנם צריך האדון לרפא את עבדו, אלא שאם ניתן לעשות זאת בדרך זולה ומהירה יותר למרות שהיא מכאיבה לעבד — פטור מתשלום לרגיל של ריפוי. ועוד אמרו כי יש לומר שאין הדברים בגיטין אמורים אלא בחובל עבד של אחרים, אך בעבדו שלו אינו משלם לו דבר, שכולו שלו.

בעבד כנעני שלו

החובל בעבד כנעני שלו — פטור. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"י. שו"ע יו"ד רסג, סעיף ג. שו"ע יו"ד רסז, כא בהגהה).

החובל בעבד כנעני שלו

And one who injures his own Canaanite slave <note data-assoc="h"/>is exempt from paying all of the five types of indemnity, because his slave is his property.

וְהַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ – פָּטוּר מִכּוּלָּן.

The Gemara discusses a case of compensation for injury. Rabbi Elazar raised a dilemma before Rav: In a case of one who injures the minor daughter of others, to whom does he pay compensation for the injury?

גמ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים, חַבָּלָה לְמִי?

ובתוס' שאלו ממה שמפורש במקום אחר (כתובות מג,ב) שאם חבל את הבת בפניה והפחית ממחירה — הכל מודים שתשלום חבלה זו הוא לאב! ותירצו כי בפציעה יש נזק מיידי המשפיע על סיכוי מכירתה כאמה (או מוהר שהאב מקבל), ויש נזק המתמיד גם במשך זמן ניכר לאחר מכן. ומה שאמרו שיש זכות לאב כשנחבלה בפניה הוא רק במה שיש לו בו הפסד.

אלא שבח נעורים וכו'

Rav said to Rabbi Elazar in response: The Torah granted the father only the profits of her youth and nothing else. Therefore, compensation for the injury goes to the daughter. Rabbi Elazar raised an objection to Rav’s statement based on the mishna: One who injures a Hebrew slave is liable for all of the five types of indemnity. This is except for compensation for loss of livelihood occurring during the time that the injured slave belongs to the one that injured him. This should be the halakha with regard to a minor daughter as well, that since the father has the right to the earnings of his minor daughter, he should receive the compensation for her loss of livelihood. Abaye said in response: Rav concedes with regard to compensation for her loss of livelihood that it is paid to the father, since her earnings belong to her father until the time of her adulthood, and therefore her inability to work is her father’s loss.

אֲמַר לֵיהּ: לֹא זִכְּתָה תּוֹרָה לָאָב אֶלָּא שֶׁבַח נְעוּרִים בִּלְבַד. אֵיתִיבֵיהּ: הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי – חַיָּיב בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ! אֲמַר אַבַּיֵי: מוֹדֶה רַב בְּשֶׁבֶת, דְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שְׁעַת בַּגְרוּת דַּאֲבוּהָ הָוֵי.

The word segulla means something precious that is guarded because of its importance. The Torah uses the word in this way: “And you shall be My own treasure [segulla] from among all peoples” (Exodus 19:5).

Safe investment [segulla]

סְגוּלָּה

Some commentaries read the Hebrew text as: He must make [ya’aseh], while others read the text as: Shall be made [ye’aseh]. According to the former reading, the one who caused the injury is liable to arrange the investment. According to the latter reading, the court takes the money and arranges the investment (Meiri).

He must make a safe investment for him

יַעֲשֶׂה לוֹ סְגוּלָּה

יש שגרסו יַעֲשֶׂה, שהחובל עצמו צריך לעשות זאת. ויש שגרסו: יֵעָשֶׂה, כלומר החובל יתן את הכסף, ובית דין הם יעשו לילד סגולה (מאירי).

יעשה לו סגולה

משמעות המלה היא: דבר משובח ויקר, דבר ששומרים אותו ומייקרים אותו מפני חשיבותו.
וכן הוא בלשון המקרא, כמו "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה).

סגולה

לשון

Rabbi Elazar raised an objection to Rav’s statement based on a baraita : One who injures his adult son must give him his compensation immediately. If one injured his minor son he must make a safe investment [ segulla ] <note data-assoc="l"/>for him <note data-assoc="n"/>with the compensation money. One who injures his minor daughter is exempt, and moreover, if there were others who injured her, they are liable to give compensation to her father. The Gemara answers: So too here, the baraita is speaking with regard to the daughter’s loss of livelihood alone, which is paid to the father. The other types of indemnity are paid to the daughter.

אֵיתִיבֵיהּ: הַחוֹבֵל בִּבְנוֹ גָּדוֹל – יִתֵּן לוֹ מִיָּד, בִּבְנוֹ קָטָן – יַעֲשֶׂה לוֹ סְגוּלָּה. הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ קְטַנָּה – פָּטוּר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ – חַיָּיבִין לִיתֵּן לְאָבִיהָ! הָכִי נַמִי בְּשֶׁבֶת.

If one injures the sons or daughters of others, if they are adults, he pays them compensation immediately. If they are minors, the money paid for compensation is used to purchase land and the children garner its profits until they reach adulthood, upon which they take possession of the land. Others say that a Torah scroll should be purchased for them (Tur, citing Rosh). The same requirement to pay compensation applies to one who injures his own sons or daughters who are not dependent on his table. But if one injures his own children who are dependent on his table, then he is exempt. The Tur, citing the Rosh, says that he is exempt only from paying the indemnity for loss of livelihood, but not from the other four types of indemnity payments (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Ḥovel UMazik 4:19; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 424:6).

One who injures the sons or daughters of others, etc.

הַחוֹבֵל בְּבָנָיו וּבִבְנוֹתָיו שֶׁל אֲחֵרִים וכו׳

The Gemara questions the first ruling of the baraita : And is it so that if a father injured his adult son he must give him his compensation immediately? And the Gemara raises a contradiction from that which is taught in another baraita : In a case of one who injures the sons or daughters of others, <note data-assoc="h"/>if they are adults he must give them their compensation immediately; if they are minors he must make a safe investment for them. If one injures his own sons or daughters, he is exempt from paying them compensation.

וּבִבְנוֹ גָּדוֹל – יִתֵּן לוֹ מִיָּד? וּרְמִינְהוּ: הַחוֹבֵל בְּבָנָיו וּבִבְנוֹתָיו שֶׁל אֲחֵרִים, גְּדוֹלִים – יִתֵּן לָהֶם מִיָּד, קְטַנִּים – יַעֲשֶׂה לָהֶם סְגוּלָּה. בְּבָנָיו וּבִבְנוֹתָיו שֶׁלּוֹ – פָּטוּר!

Tosafot understand that in this case the father is exempt only from paying the indemnity for loss of livelihood. Because they depend on his table, he has rights to the profits of their labor, and their loss of livelihood is his own loss. The Ramban, in his work Milḥamot HaShem, explains that the father is exempt from paying any compensation due to a rabbinic ordinance. The ordinance was instituted because it is common for a father to strike his sons, and if they can sue him in court, the acrimony engendered by their doing so will lead him to stop supporting them.

Where the children are dependent on their father’s table

כְּשֶׁסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ

The Sages say in response: This is not difficult. Here, where the baraita states that the father is exempt, it is dealing with a case where the children are dependent on their father’s table <note data-assoc="n"/>for support. There, where the baraita states that the father is liable, it is dealing with a case where the children are not dependent on his table.

אָמְרִי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן כְּשֶׁסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּאן כְּשֶׁאֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ.

The Gemara challenges this resolution of the two baraitot : In what manner did you interpret the first baraita ? You interpreted it as dealing with a case where the children are not dependent on his table? If so, say the latter clause of that baraita : One who injures his minor daughter is exempt, and moreover, if there were others who injured her, they are liable to give compensation to her father. If this is a case where the daughter is not dependent upon her father for support, then the one who injured her would be required to give the compensation to her, because she needs to provide her own sustenance.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא לְקַמַּיְיתָא? בְּשֶׁאֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ; אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ הַקְּטַנָּה – פָּטוּר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ – חַיָּיבִין לִיתֵּן לְאָבִיהָ; לְדִידָהּ בָּעֵי לְמֵיתַב לָהּ, דְּבָעֲיָא מְזוֹנֵי!

A master can say to his Canaanite slave: Work for me but I will not feed you. The slave then must feed himself from charity. The Rema, citing Tosafot and Rashba, says that during years of famine the master cannot say this, but he can say that the slave must support himself through his own labor (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Avadim 9:7; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 267:20).

Work for me but I will not feed you

עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ

A master must provide his Hebrew slave, male or female, with food, drink, clothing, and lodgings, and they must be equal to his own standard (Rambam Sefer Kinyan, Hilkhot Avadim 1:9).

With you in food, etc.

עִמְּךָ בְּמַאֲכָל וכו׳

In other words, go door-to-door begging for food and money, as the master is not required to feed his Canaanite slave. See the Jerusalem Talmud, cited by the Rif and others, where it is stated that even if this practice is permitted, it is not proper. The Sages of the Jerusalem Talmud learn the proper way to treat a slave from the behavior of Rabbi Yoḥanan, who was known to feed his slaves well, citing the verse: “Did not He that made me in the womb make him?” (Job 31:15).

Go around

זִיל סְחַר

According to one of the early commentaries, the Gemara should have read as deriving this halakha from a different verse: “As a hired servant, and as a resident, he shall be with you” (Leviticus 25:40), which teaches that a Hebrew slave should be treated as equal to his master. Tosafot explain that the difficulty with citing the verse “because he fares well with you” is that it does not state a command but is merely descriptive. Nevertheless, Tosafot respond that even if this verse is not stated as a command, it does indicate the proper way to treat a slave.

Because he fares well with you

כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ

כלומר, סבב על הפתחים, בקש צדקה מאחרים והם יאכילוך, לפי שאין חובה מן הדין על האדון להאכיל את עבדו. וראה בירושלמי (וכן הביאו הרי"ף ועוד) שאף לדעת האומר שמותר לעשות כן אינו מן הראוי. ולמדו ממנהגו של ר' יוחנן שהיה מאכיל עבדיו בכל המאכלים, והיה אומר עליו את המקרא "הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ" (איוב לא, טו).

סחר

היה מן הראשונים שרצה לתקן ולומר כאן (כמו במדרש ההלכה) לא כתוב זה, אלא מן המקרא "כתושב כשכיר יהיה עמך" שמשם למדו שצריך להשוותו לבעל הבית. והסבירו בתוספות כי הפסוק "כי טוב לו עמך" לא נאמר בלשון ציווי אלא כסיפור דברים. ומכל מקום הסבירו את הלשון שלפנינו, שאף שיש בכתוב "כי טוב לו עמך" סיפור דברים, מכל מקום ממילא משמע שכך מן הראוי לעשות. ובוודאי שלשון זו עדיפה, משום שממנה משמע שצריך להשוות את העבד העברי בכל דבר של טובה (תוס', רשב"א).

כי טוב לו עמך

יכול האדון לומר לעבדו הכנעני: עבוד עבורי, ואיני זנך. אלא ילך ויתפרנס מן הצדקה. וכתב הרמ"א יש אומרים שאינו יכול לומר לו כן בשנות בצורת אבל יכול לומר לו אז ללכת ולהתפרנס בעצמו ממעשי ידיו (תוס', רשב"א). (רמב"ם ספר קנין הלכות עבדים פ"ט ה"ז. שו"ע יו"ד רסז, כ).

עשה עמי ואיני זנך

כל עבד עברי או אמה עבריה חייב האדון להשוותם לעצמו במאכל ובמשתה בכסות ובדירה. (רמב"ם ספר קנין הלכות עבדים פ"א ה"ט).

עמך במאכל וכו'

The Gemara continues its challenge. And even according to the one who says that a master can say to his slave: Work for me but I will not feed you, <note data-assoc="h"/>i.e., a master is not legally obligated to provide sustenance for his slave, this matter applies only to a Canaanite slave, as the master can say to him: Work for me the entire day, and at night go around, <note data-assoc="n"/>beg, and eat. But in the case of a Hebrew slave, as it is written with regard to him: “Because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16), <note data-assoc="n"/>“with you” in food <note data-assoc="h"/>and “with you” in drink, i.e., the Hebrew slave is entitled to live with his master as an equal, the master may not compel the slave to serve him unless he feeds him. All the more so is it not the case with regard to his daughter, that she is not required to beg for her sustenance and should receive the compensation herself?

וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ״, הָנֵי מִילֵּי בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, דְּאָמַר לֵיהּ: עֲבִיד עֲבִידְתָּא כּוּלֵּי יוֹמָא וּלְאוֹרְתָּא זִיל סְחַר וֶאֱכוֹל, אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי, דִּכְתִיב: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״, עִמְּךָ בְּמַאֲכָל, עִמְּךָ בְּמִשְׁתֶּה – לֹא, כָּל שֶׁכֵּן בִּתּוֹ!

פירש הר"ח: מה שעודפים דמי החבלה על המזונות שהיא צריכה להם.

להעדפה

The Gemara answers: This is as Rava, son of Rav Ulla, said concerning a similar matter ( Ketubot 43a): This halakha is necessary only for the surplus, i.e., money that a woman earns beyond what she needs for her essential sustenance. Here too, this halakha is necessary only for the surplus. If the compensation for injury is more than the daughter requires for her sustenance, the additional sum is paid to her father.

כְּדַאֲמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב עוּלָּא: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעֲדָפָה, הָכָא נַמִי לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעֲדָפָה.

The Gemara again challenges the resolution of the two baraitot : In what manner did you interpret the latter baraita discussing one who injures the children of another? You interpreted it as dealing with a case where the sons are dependent on their father’s table. But the baraita also stated: If they are adults, he must give them their compensation immediately; if they are minors, he must make a safe investment for them. Why does he make a safe investment for them? Shouldn’t he be required to give the compensation to their father?

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא לְבַתְרַיְיתָא? בִּסְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ; גְּדוֹלִים – יִתֵּן לָהֶם מִיָּד, קְטַנִּים – יַעֲשֶׂה לָהֶם סְגוּלָּה, אַמַּאי? לַאֲבִיהֶם בָּעֵי לְמֵיתְבֵי!

The Sages say in response: Where the father is particular about receiving money that would go to his child is specifically in a matter that causes him a loss, as in a case where the father himself injured his child and would need to pay compensation. But in a matter that comes from elsewhere, as in a case where someone else injured his child, he is not particular about receiving the money, and it is paid to the child.

אָמְרִי: כִּי קָא קָפֵיד – בְּמִידֵי דְּקָא חָסֵר, בְּמִידֵי דַּאֲתָא מֵעָלְמָא לָא קָפֵיד.

If one’s child finds a lost item, and that child is dependent on his father’s table, even as an adult, or if his minor daughter finds a lost item, even if she is not dependent on his table, then the found item belongs to the father. The Rema writes that the same is true of profits the children earn through trade or labor (Beit Yosef, citing Sefer HaIttur). If a son who is not dependent on his father’s table finds a lost item, even if he is a minor, the son keeps the item (Rambam Sefer Nezikin, Hilkhot Gezeila VaAveda 17:13; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 270:2).

A found item

מְצִיאָה

ובמשנה שנינו שמציאת הקטן שייכת לאביו (ב"מ יב,א). וכתבו בתוס' ששאלה זו היא לשיטת מי שפירש שמה שאמרו באותה משנה "קטן" ו"גדול" לענין זה אינו הבחנה בגיל, אלא הסמוך על שולחן אביו קרוי "קטן" ומי שאינו סמוך על שולחנו קרוי "גדול". וראה בתוס' שהביאו אפשרות קושיה זאת לשיטה שגדול — גדול ממש.

והא מציאה דמעלמא קאתי להו

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אף על פי שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סמוכה על שולחנו — הרי אלו שלו. וכתב הרמ"א: והוא הדין אם הרוויחו בסחורה או במלאכה (בית יוסף בשם העיטור). אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו, ואפילו היה קטן — הריהו של הבן. (רמב"ם ספר נזיקין הלכות גזילה ואבידה פי"ז הי"ג. שו"ע חו"מ ער, ב).

רווחא דקאתו להו מעלמא

The Gemara challenges that response: But isn’t a found item <note data-assoc="h"/>that comes to the children from elsewhere, and the father is particular about receiving it? The Sages say in response: With regard to profit that comes to the children from elsewhere, and they do not suffer physical pain in obtaining it, the father is particular about receiving the money, as he does not feel that the children deserve it. But in the case of an injury, where they suffer physical pain and it comes to them from elsewhere, the father is not particular about receiving the compensation paid to his child.

וְהָא מְצִיאָה דְּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לְהוּ, וְקָא קָפֵיד! אָמְרִי: רַוְוחָא דְּקָאָתֵי לְהוּ מֵעָלְמָא וְלֵית לְהוּ צַעֲרָא דְּגוּפַיְיהוּ בְּגַוָּוהּ – קָפֵיד, אֲבָל חַבָּלָה, דְּאִית לְהוּ צַעֲרָא דְּגוּפַיְיהוּ וּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לְהוּ – לָא קָפֵיד.

The Gemara challenges: But there, in the first baraita , isn’t it discussing a case where the daughter suffers physical pain, and it is a matter that comes to her from elsewhere, and the father is particular about receiving the money, as it teaches: And moreover, if there were others who injured her, they are liable to give compensation to her father?

וְהָא הָתָם דְּאִית לָהּ צַעֲרָא דְּגוּפָא וּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לָהּ, וְקָא קָפֵיד; דְּקָתָנֵי: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא (אֲפִילּוּ) אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ – חַיָּיבִין לִיתֵּן לְאָבִיהָ!

The Sages say in response: There, the baraita discusses a case where the father is a captious man, which is evident from the case of the baraita itself, as his children are not dependent on his table. A man like this is particular even about matters that come to them from elsewhere. By contrast, here, in the latter baraita , it discusses a case where the father is not a captious man, which is evident from the case of the baraita itself, as his children are dependent on his table. When he is particular about receiving the money, it is in a matter that causes him a loss, but in a matter that comes to them from elsewhere, he is not particular.

אָמְרִי: הָתָם דְּגַבְרָא קַפְדָּנָא הוּא, דְּהָא אֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ – אֲפִילּוּ בְּמִידֵי דְּאָתֵי לְהוּ מֵעָלְמָא קָפֵיד, הָכָא דְּלָאו גַּבְרָא קַפְדָּנָא הוּא, דְּהָא סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ, כִּי קָא קָפֵיד – בְּמִידֵי דְּקָא חָסֵר לֵיהּ, בְּמִידֵי דְּאָתֵי לְהוּ מֵעָלְמָא לָא קָפֵיד.

The Sma asks why the commentaries do not specify a date palm, but instead state that land should be purchased for the child and the child should garner the profits. He explains that purchasing land, which never degrades, is certainly preferable to purchasing a date palm. Rabba bar Rav Huna specifies a date palm because in many cases the compensation does not suffice to purchase land and is enough to purchase only a single date palm.

Date palm

דִּיקְלָא

שבספר תורה ילמד הילד, והקרן תישאר קיימת ברשותו (רשב"ם ב"ב נב,א).

ספר תורה

כתב בסמ"ע (בהסברת דברי הפוסקים שאינם מזכירים דקל אלא אמרו שיקנה קרקע והילדים ייהנו מן הפירות) שוודאי עדיף לקנות קרקע שאינה מתכלה לעולם. ונקט לשון דיקלא משום שהרבה פעמים אין סכום הנזק גדול, ואין בו כדי לקנות קרקע אלא מספיק לדקל בלבד.

דיקלא

החובל בקטנים — יעשה להם סגולה. והוא שיקח בהם קרקע והם אוכלים פירות. ויש אומרים ספר תורה (רמ"א בשם הרא"ש). (רמב"ם ספר נזיקין הלכות חובל ומזיק פ"ד הי"ט. שו"ע חו"מ תכד, ו).

מאי סגולה

The two baraitot stated that the father makes a safe investment for his minor children with the compensation paid to them. The Gemara asks: What is meant by a safe investment? Rav Ḥisda says: The father should purchase a Torah scroll for his child. Rabba bar Rav Huna, says: The father should purchase a date palm, <note data-assoc="n"/>from which the child will consume dates.

מַאי סְגוּלָּה? רַב חִסְדָּא אָמַר: סֵפֶר תּוֹרָה, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: דִּיקְלָא דְּאָכֵיל מִינֵּיהּ תַּמְרֵי.

The Gemara comments that the amora’im of Eretz Yisrael discussed the same issue as did those in Babylonia. And so says Reish Lakish: The Torah granted the father only the profits of her youth, and nothing else. And Rabbi Yoḥanan says: The father receives even the compensation for his daughter’s wound.

וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא זִכְּתָה תּוֹרָה לָאָב אֶלָּא שֶׁבַח נְעוּרִים בִּלְבַד, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ פְּצִיעָה.

The Gemara objects: Does it enter your mind that the father receives compensation for his daughter’s wound, which, unlike an injury, does not diminish his daughter’s value? Even Rabbi Elazar raised his dilemma only with regard to an injury,

פְּצִיעָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר לָא קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ אֶלָּא חַבָּלָה,

Rav said to Rabbi Elazar in response: The Torah granted the father only the profits of her youth and nothing else. Therefore, compensation for the injury goes to the daughter. Rabbi Elazar raised an objection to Rav’s statement based on the mishna: One who injures a Hebrew slave is liable for all of