Back
Bava Metzia
Daf 118b״וּמָה אַתָּה אוֹמֵר״ – הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: מִדְּבָרֶיךָ לִדְבָרֵינוּ אֵין בָּאִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹשְׁשִׁין לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
And what is the meaning of the phrase: Do you say so? This is what they were saying to him: If we apply the opinion from your statement that one may volunteer as an unpaid bailee, to our statement that the Sages instituted a directive to give him four dinars, the result is that the omer offering and the two loaves do not come from communal funds as required. And likewise, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan says: The question of whether or not we are concerned about violent people is the difference between the opinions of the Rabbis and Rabbi Yosei, i.e., that is the crux of their dispute.
RASHI
ומה אתה אומר אינן באין משל צבור הא אמרן דלא קני:
הכי קאמרי ליה מדבריך דקאמרת ישמרם חנם:
לדברינו דסבירא לן דתקינו רבנן ארבעה זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונין מהן תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באין משל צבור:
מתני׳ הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא – מוֹצִיא, וְהַמְזַבֵּל – מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים.
In the case of one who takes manure out to the public domain,
RASHI
מתני׳ המוציא מוציא והמזבל מזבל כלומר אינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרה״ר והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל:
אין שורין טיט מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד:
ואין לובנים לבנים לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שיבשו:
וגובלין טיט לתת מיד בבנין:
הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא, וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם.
With regard to one who builds a structure, keeping the building materials in the public domain,
RASHI
והבונה בונה מקבל מיד המביא ובונה:
מתקן מזמן ברשות הרבים ואינו חייב בנזקין:
גמ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְצוֹבְרוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְהֵמָה, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ.
The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? As it is taught in a baraita (Tosefta 11:8): Rabbi Yehuda says: When it is the time for the manure to be taken out, a person may take his manure out into the public domain and may pile it up for all thirty days, so that it will be trodden on by the feet of people and by the feet of animals, to prepare it for use as fertilizer, since it was on this condition that Joshua bequeathed Eretz Yisrael to the Jewish people. In other words, it is universally accepted that some will relinquish certain rights for the sake of others, and although it may be a nuisance for certain people, this practice is allowed.
RASHI
גמ׳ וצוברו כל שלשים יום משלשים לשלשים חוזר וצוברו כדי שיהא נישף יפה:
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם הִזִּיק – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. וְהָתְנַן: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנֵר חֲנוּכָּה שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּרְשׁוּת. מַאי לָאו – רְשׁוּת דְּבֵית דִּין? לָא, רְשׁוּת דְּמִצְוָה.
The Gemara responds: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, since Rabbi Yehuda concedes that although he acted within his rights, if the manure caused damage, the one who placed it there is liable to pay. The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (Bava Kamma 62b): Rabbi Yehuda concedes with regard to a Hanukkah lamp placed in the public domain that ignited a fire and caused damage that he is exempt, because he acts with permission? What, is the reason he is exempt not that he acted with the permission of the court to use the public domain in this manner, which indicates that one who acts with court permission is exempt from liability for damage? The Gemara rejects this suggestion: No, it means that he has the permission of a mitzva. Since it is a mitzva to place the Hanukkah lamp outside, he is exempt from paying for the damage it caused. The mere right to place the item in the public domain does not exempt the owner from liability.
RASHI
מודה רבי יהודה וכו׳ ומתני׳ נמי עצה טובה קאמר שלא יתחייב בנזקו:
בנר חנוכה פטור גבי הניח חנוני נרו מבחוץ ועבר גמל טעון פשתן ודלקה בנר והדליק את הבירה בב״ק (דף סב:):
מאי לאו ברשות ב״ד אלמא כל מידי דיהבו ליה רבנן רשותא אם הזיק פטור:
וְהָתַנְיָא: כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְקַלְקֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם הִזִּיק – חַיָּיב לְשַׁלֵּם, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: With regard to all these cases in which the Sages said that it is permitted for people to place obstacles in the public domain, if they caused damage, these people are liable to pay, and Rabbi Yehuda exempts them? Evidently, according to Rabbi Yehuda, if one has the permission of the court to put an item in the public domain, he is exempt from paying damages. Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
RASHI
כל אלו שאמרו וכו׳ כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברה״ר ולהשליכן לשם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה וכגון פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן בימות הגשמים דברשות קא עבדי בב״ק (דף ו.):
TOSAFOT
מחוורתא מתני׳ דלא כר׳ יהודה וא״ת ואמאי לא משני מתני׳ שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל כדמשני בהמניח (ב״ק דף ל. ושם) אמתני׳ דהתם וי״ל דהכא פשיטא ליה דאיירי שלא בשעת הוצאת זבלים ולהכי לא הוה קשיא ליה הא דמתני׳ מצרכת לזבל לאלתר ור׳ יהודה מתיר להניח ל׳ יום אלא להכי לא מצי אתא כר׳ יהודה משום דמחייב לשלם מה שהזיק אפילו הזיק בההיא שעה קטנה שיש לו רשות להניח ולרבי יהודה אותה שעה כיון שיש לו רשות פטור ועי״ל דמתניתין משמע דאיירי בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל והא דלא הוה קשה ליה דרבי יהודה שרי שלשים יום ומתני׳ לאלתר משום דאיכא למימר דמתניתין עצה טובה קמ״ל שימהר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק:
אָמַר אַבַּיֵי: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲכָמִים רְשׁוּת וְהִזִּיק – פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה – הָא דַּאֲמָרַן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דִּתְנַן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם.
Abaye said: Rabbi Yehuda and Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Shimon all hold that wherever the Sages gave someone permission to perform an action, and in performing this action he causes damage, he is exempt from payment. The Gemara cites the sources for this assertion: It is clear that Rabbi Yehuda is of that opinion based on that which we just said. It is clear that Rabban Shimon ben Gamliel is of that opinion, as we learned in the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel says: One may even prepare his work thirty days beforehand.
RASHI
אף מתקן הוא וקאי אתנא קמא דאמר אם הזיק משלם וקאמר ליה איהו אף בשלשים יום קודם לכן מתקן ופטור:
רַבִּי שִׁמְעוֹן – דִּתְנַן: הָיָה מַעֲמִידוֹ בַּעֲלִיָּיה – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּבַכִּירָה – טֶפַח. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
It is clear that Rabbi Shimon is of that opinion, as we learned in a mishna (Bava Batra 20b): If one was setting up an oven in the upper story,
RASHI
היה מעמידו בעלייה משנה היא בב״ב בלא יחפור לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא״כ יש על גביו חלל גובה ד׳ אמות מפי התנור לעלייה:
היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו עובי מעזיבה שלשה טפחים:
ובכירה שאין היסק שבה גדול:
טפח מעזיבה יהא תחתיה:
ואם הזיק שדלק הבית והדליק את סביביו:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַחַצָּב שֶׁמָּסַר לַסַּתָּת – הַסַּתָּת חַיָּיב. הַסַּתָּת שֶׁמָּסַר לַחַמָּר – הַחַמָּר חַיָּיב. הַחַמָּר שֶׁמָּסַר לַכַּתָּף – הַכַּתָּף חַיָּיב. הַכַּתָּף שֶׁמָּסַר לַבַּנַּאי – הַבַּנַּאי חַיָּיב. הַבַּנַּאי שֶׁמָּסַר לָאַדְרִיכָל – אַדְרִיכָל חַיָּיב. וְאִם הִנִּיחַ אֶבֶן עַל הַדִּימוֹס וְהִזִּיקָה – כּוּלָּן חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.
§ The Sages taught: Once the stonecutter has delivered the stones to the chiseler, from that point on, the chiseler is liable for any damage caused by them. Once the chiseler has delivered the stones to the donkey driver to transport them, the donkey driver is liable. Once the donkey driver has delivered the stones to a porter to carry them to the building site, the porter is liable. Once the porter has delivered the stones to the builder, the builder is liable. Once the builder has delivered them to the master builder [adrikhal],
RASHI
חצב החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה:
סתת הוא המרבעה ומחליקה:
חמר נושאה מן ההר שסיתתה הסתת שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין:
אדריכל הוא אבי האומנין שהוא מדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמיש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס:
חייב זה שהיא בידו חייב בנזקה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם ואף על גב דמוקמינן להא לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב״ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון:
כולן אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה כולן חייבין יחד שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות וקיבלו אחריות הנזק יחד:
וְהָתַנְיָא: אַחֲרוֹן חַיָּיב וְכוּלָּן פְטוּרִים! לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּשְׂכִירוּת, כָּאן – בְּקַבְּלָנוּת.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita, that only the last one, the master builder, is liable, and all of them are exempt? The Gemara answers: This is not difficult, as the ruling here, in this baraita, is stated with regard to a case of hiring, and therefore only the last one is liable, whereas the ruling there, in that baraita, is stated with regard to a case of contracting, in which they all agreed to perform the work together, and therefore they are all liable to pay.
RASHI
והתניא האחרון חייב אדריכל שהניחה:
בשכירות האחרון חייב:
בקבלנות כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה:
מתני׳ שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַּיִם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל תַּחְתּוֹן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִיקַּח אֶת עֲפָרוֹ – אֵין כָּאן יָרָק! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלְּאוֹת אֶת גִּנָּתוֹ – אֵין כָּאן יָרָק!
In the case of two gardens that were located one above the other,
RASHI
מתני׳ שתי גנות זו על גב זו סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך:
והירק בינתים בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו יש שומים או בצלים:
של עליון שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק:
של תחתון שעל אוירו הוא מונח:
למלאות גנתו עפר משוה קרקעו לעליונה:
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לְמַחוֹת זֶה עַל זֶה – רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חַי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִיטּוֹל – הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן.
Rabbi Meir said: Since the two of them can object
RASHI
אמר ר״מ מאחר ששניהן הן יכולין למחות זה על זה שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול עפרו והתחתון למלאות גנתו:
רואין מהיכן ירק זה חי ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן:
כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו כדאמר ר״מ הואיל ומעפרו היא חייה:
והשאר של תחתון ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט:
גמ׳ אָמַר רָבָא: בְּעִיקָּרוֹ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּעֶלְיוֹן הָוֵי. כִּי פְּלִיגִי – בְּנוֹפוֹ. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁדֵי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא אָמְרִינַן שְׁדֵי נוֹפוֹ בָּתַר עִיקָּרוֹ.
Rava says: With regard to the root of the vegetable growing out of the wall of soil, everyone agrees that it is the property of the owner of the upper garden, since the ground belongs to him. When they disagree, it is with regard to its leaves, which grow above the airspace of the lower garden. Rabbi Meir holds: Cast its leaves after its root, and consider that they too belong to the owner of the upper garden. And Rabbi Yehuda holds: We do not say: Cast its leaves after its root.
RASHI
גמ׳ בעיקרו שרשי הירק:
בנופו לפי שהן תלויין באוירו של תחתון פליגי בהו:
וְאָזְדָא לְטַעְמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִן הַגֶּזַע – שֶׁל בַּעַל הָאִילָן, וּמִן הַשָּׁרָשִׁין – שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע.
The Gemara comments: And they follow their line of reasoning, as it is taught in a baraita with regard to a tree belonging to one individual that grew on land owned by another: That which sprouts from the trunk and from the roots,
TOSAFOT
ותניא נמי גבי מקח וממכר כה״ג תניא גרסינן דאינה משנה בשום מקום ולא הוי כה״ג ממש דאפילו אמר ר״י היוצא מן הגזע של בעל הקרקע לא יקשה כלום שהרי עומד באוירו של בעל הקרקע וגם יונק מן הקרקע ועוד שלא היה בדעת המוכר למכור אלא זה האילן שהיה כעין שמכר אבל לא אילן חדש שעתיד לצאת מן הגזע דלא חשיב כאילן עצמו הענפים המתחדשים אלא נחשב כאילן אחר וכן ר׳ מאיר אם היה אומר כאן של בעל האילן לא היה קשה על משנתנו שכמו שהענפים המתחדשים בכל שנה הם של בעל האילן ה״נ היוצא מן הגזע יהיו שלו והא דקאמר כה״ג היינו שמיפה ר״מ כאן כחו של בעל הקרקע טפי מרבי יהודה כמו במתני׳ ולהכי לא עביד צריכותא בסמוך אלא אערלה ואמקח וממכר ולא אמתניתין: