Back
Bava Metzia
Daf 2aדְּאִי תָּנָא מְצִיאָה – הֲוָה אָמִינָא: מְצִיאָה הוּא דְּרָמוּ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ, מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר: חַבְרָאי לָאו מִידֵי חָסֵר בָּהּ, אֵיזַל אִתְפִּיס וְאִתְפְּלִיג בַּהֲדֵיהּ. אֲבָל מִקָּח וּמִמְכָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא.
As had the tanna taught the case of a found item alone, I would say that it is only in the case of a found item that the Sages imposed an oath upon him, as in that case one can rationalize his actions and say: The other party, the one who in fact found the item, is not losing anything by not keeping all of it, as it was not his to begin with. I will go seize it from him and divide it with him. But in the case of buying and selling, where that cannot be said,
RASHI
דמורה ואמר מורה היתר לעצמו לאחוז בה בלא משפט:
לאו מידי חסר אינו מפסיד כלום בחנם באה לו ואף בלא טורח:
אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי ואף על גב שזה גם הוא נתן את המעות למוכר כדאוקמינן לקמן דנקט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה וכשיחלוקו יטול זה חצי מעותיו וזה חצי מעותיו אפילו הכי חסרון הוא אצלו דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה וזה שבא לחלוק וליתן חצי דמים שלא כדין מחסרו:
TOSAFOT
אי תנא מציאה משום דמורה ואמר חבראי לאו מידי חסר לכך תפיס אע״ג שיודע שחבירו מצאה ורמו רבנן שבועה עליה כדי שיפרוש אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי שאם יודע שחבירו קנאה לא הוי תפיס ומדתפיס בה סבור שלו הוא ונתרצה המוכר כדמסיק לקמן דנקיט זוזי מתרוייהו אימא לא ישבע דמשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור הוא לומר אמת קמ״ל דאפ״ה ישבע והיכא שודאי אינו סבור לומר אמת כגון דקא טעין כל אחד אני ארגתיה שאחד מהן טוען שקר במזיד או כגון שנים אדוקין בשטר דלקמן (בבא מציעא דף ז.) התם פשיטא דיחלוקו בשבועה דע״י שבועה ודאי יפרוש דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא:
וְאִי תָּנָא מִקָּח וּמִמְכָּר, הוּא דְּרָמוּ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר: חַבְרָאי דָּמֵי קָא יָהֵיב, וַאֲנָא דָּמֵי קָא יָהֵיבְנָא. הָשְׁתָּא דִּצְרִיכָא לְדִידִי אֶשְׁקְלֵיהּ אֲנָא, וְחַבְרָאי לֵיזִיל לִטְרַח לִיזְבַּן. אֲבָל מְצִיאָה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
And had the tanna taught the case of buying and selling alone, one might say that it is specifically in this case that the Sages imposed an oath upon him, because he could rationalize his actions, saying to himself: The other party gave money to the seller and I gave money to the seller; now that I need it for myself, I will take it and let the other one go to the trouble to buy another item like the first item. But in the case of a found item, where that cannot be said, say that the Sages did not suspect that he seized an item that did not belong to him, and therefore there is no need to impose an oath upon him. Therefore, both cases are necessary.
RASHI
דמי קא יהיבנא דמים אני רוצה ליתן:
אבל מציאה דליכא למימר חברי ילך וימצא אחרת זה ודאי מחסרו ממון:
מִקָּח וּמִמְכָּר? וְלֶחֱזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקַט! לָא צְרִיכָא, דְּנָקַט מִתַּרְוַיְיהוּ, מֵחַד מִדַּעֲתֵיהּ וּמֵחַד בְּעַל כָּרְחֵיהּ, וְלָא יָדַעֲנָא מִי הוּא מִדַּעֲתֵיהּ וּמִי הוּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ.
The Gemara asks: How can the mishna be referring to a case of buying and selling? But let us see from whom the seller took the money.
RASHI
ולחזי זוזי ממאן נקט נשאל את המוכר ממי קיבל דמיה דתניא בקדושין (דף עג:) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ואע״ג דמסיים בד״א שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור מאחר ששניהם חזרו אחריו בפיסוק דמיה הא אוקימנא התם בדנקט זוזי מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בע״כ דכיון דלא עליה רמיא לאסהודי לא דק כולי האי להיות נזהר משהלכו מלפניו הי מדעתיה והי בע״כ אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד מידכר דכיר ליה:
לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו ה״ג ולא ידעינן מהי מדעתיה ומהי בעל כורחיה ולא גרסי׳ ולא ידע דאפי׳ ידע בזו אין המוכר נאמן משהלכו כדמוקי התם:
TOSAFOT
ולחזי זוזי ממאן נקט פרש״י נשאל למוכר ואע״ג דאין המוכר נאמן כשאין מקחו בידו כדאי׳ בעשרה יוחסין (קדושין דף עג: ושם ד״ה בד״א) ה״מ בדנקיט מתרוייהו אבל בדנקיט מחד נאמן אפילו אין מקחו בידו וגרסינן בתר הכי ולא ידעינן ובחנם דחק לפרש כן דהכא פריך שפיר דאע״ג דאין מקחו בידו נאמן הוא כעד אחד ואמאי שניהם נשבעין אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועה ואידך ישבע שבועה דאורייתא והשתא גרס שפיר ולא ידע דאי ידע הוה נאמן כעד אחד ומיהו ה״מ לשנויי דליתיה קמן דנשייליה ור״י מפרש דנשאל להם ממי קבל המוכר המעות שאין אנו חושדין אותן לשקר בזה לומר נתתי והוא לא נתן וגם הם אינם חלוקים אלא למי נתרצה המוכר אבל בנתינת המעות אינם חלוקין:
לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן נַנָּס, דְּאִי בֶּן נַנָּס הָאָמַר:
§ The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of ben Nannas,
RASHI
מתניתין דמשבע לתרוייהו וחד משתבע לשיקרא:
דלא כבן ננס במסכת שבועות (דף מה.) גבי חנוני על פנקסו אלו ואלו באין לבית דין על מנת לישבע אחד מהם לשוא אמר בעל הבית לחנוני תן לבני חטים בדינר ועלי לשלם או לפועלים בסלע מעות שאני חייב בשכרם ועלי ליתן סלע הוא אומר נתתי והוא אומר לא נטלתי ושניהם תובעין את בעל הבית שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא שניהם נוטלין בלא שבועה:
TOSAFOT
לימא מתני׳ דלא כבן ננס מצינו למימר דידע שפיר דמתני׳ אפשר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה ומ״מ פריך שיחלוקו בלא שבועה אחרי שאפשר לבא לידי שבועת שוא ומשני התם ודאי איכא שבועת שוא:
כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא!
As it is stated in a mishna (Shevuot 45a): With regard to a case where a man said to his laborer: Go to the storekeeper and he will give you food in lieu of your salary, and sometime later the laborer claimed that the storekeeper did not give him anything while the storekeeper claimed that he did, the Rabbis say: The storekeeper and the laborer must each take an oath to support their claims, and the employer must pay them both. Ben Nannas says in response: How can you allow these people, i.e., the laborer, and those people, i.e., the storekeeper, to come to take an oath in vain?
אֲפִילּוּ תֵּימָא בֶּן נַנָּס: הָתָם – וַדַּאי אִיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, הָכָא – אִיכָּא לְמֵימָר דְּלֵיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֵימוּר דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהּ.
The Gemara rejects this suggestion: It is even possible for you to say that the mishna is in accordance with the opinion of ben Nannas. There, in the case of the laborer and the storekeeper, an oath is certainly taken in vain, as it is clear that one of them is lying. Here, there is room to say that there is no oath taken in vain. Say that they are both taking an oath truthfully, as they lifted the item together, and therefore each of them owns half of it. In this case, ben Nannas would agree that they both take an oath.
RASHI
אימור בהדי הדדי אגבהוה למציאה וכל אחד ואחד סבור אני הגבהתיה תחילה וכולה שלי וכי משתבע על חציה קושטא משתבע ולענין מקח וממכר נמי שמא לשניהם נתרצה:
לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּסוּמָכוֹס, דְּאִי כְּסוּמָכוֹס – הָאָמַר: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה.
The Gemara suggests further: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Sumakhos,
RASHI
כסומכוס בבבא קמא גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (דף מו.):
וְאֶלָּא מַאי – רַבָּנַן, הָא אָמְרִי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה!
The Gemara rejects this suggestion: Rather, what opinion does the mishna follow? Does the mishna follow the opinion of the Rabbis, who disagree with Sumakhos? Don’t they say that in a case of property of uncertain ownership the burden of proof rests upon the claimant? In the case of the mishna neither side offers proof.
הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן, הָתָם דְּלָא תָּפְסֵי תַּרְוַיְיהוּ – אֲמַרוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסֵי – [פָּלְגִי] לָהּ בִּשְׁבוּעָה.
The Gemara answers: What is this comparison? Granted, if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, there is room to distinguish between two cases: There, in the case of property of uncertain ownership, where both parties are not grasping the property, the Rabbis say that the burden of proof rests upon the claimant since the one with possession of the property ostensibly has the right to that property. Here, in the case of the mishna, where both are grasping the property and neither has exclusive possession of the item, they divide it with the proviso that they take an oath.
RASHI
עליו הראיה בעדים ואי לא לא גבי מידי והכא חולקין [בשבועה]:
ה״ג אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי תרוייהו אמור רבנן כו׳ הכא דתפסי תרוייהו פלגי בשבועה אלא אי אמרת סומכוס ומה התם דלא תפסי תרוייהו אמר סומכוס פלגי בלא שבועה הכא דתפסי תרוייהו לא כל שכן:
תרוייהו תפסי ואין כאן מוציא מחבירו:
בשבועה פלגי לה כיון דמחסר גוביינא במה שחבירו תופס דהאי תפיס בכולה והאי תפיס [בכולה] לא קים להו לרבנן להוציא ממון מחזקתו בכדי כדאמרי׳ התם לרבנן דבעי ראיה הצריכום שבועה:
TOSAFOT
התם דלא תפסי תרוייהו כ״א האחד ואע״ג דאפי׳ בעומדת באגם אית להו לרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה מ״מ מיקרי האחד תפיס מחמת חזקת מריה קמא ואית דגרס התם דחד מינייהו הוא:
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סוּמָכוֹס, הָשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּלָא תָּפְסֵי תַּרְוַיְיהוּ – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסֵי לָהּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?
The Gemara continues to state its proof that the mishna is not in accordance with the opinion of Sumakhos: But if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Sumakhos, how do you resolve the following contradiction: Now, if there, in a case where they are not both grasping the property, they nevertheless divide it without taking an oath, here, where they are both grasping the property, is it not all the more so that they should divide it without taking an oath?
אֲפִילּוּ תֵּימָא סוּמָכוֹס; כִּי אָמַר סוּמָכוֹס – שֶׁמָּא וְשֶׁמָּא, אֲבָל בָּרִי וּבָרִי – לָא אָמַר.
The Gemara rejects this suggestion: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Sumakhos. When Sumakhos states that in a case of property of uncertain ownership, the parties divide it without taking an oath, that is in the case of an uncertain claim and an uncertain claim,
RASHI
שמא ושמא כי התם דקתני נמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה אם משילדה נגחה ולא מת הולד מחמת הנגיחה אלא מאליו וכיון דכל חד שמא טעין ליכא למרמי עלייהו שבועה:
וּלְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דַאֲמַר: אָמַר סוּמָכוֹס אֲפִילּוּ בָּרִי וּבָרִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabba bar Rav Huna, who said that Sumakhos says that even in a case of a certain claim and a certain claim the parties divide the property without an oath, what is there to say to establish the mishna in accordance with the opinion of Sumakhos?
RASHI
דרבה בר רב הונא בפרק השואל לקמן (בבא מציעא דף ק.):
אֲפִילּוּ תֵּימָא סוּמָכוֹס, כִּי אָמַר סוּמָכוֹס – הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא – לָא.
The Gemara answers: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Sumakhos. When Sumakhos says that property of uncertain ownership is divided, he is referring to a case where the litigants have a financial association
RASHI
דררא דממונא חסרון ממון שאם יפרע זה שלא כדין הוי חסרון ממון ואם נפטרנו שלא כדין נמצא זה חסר ולד פרתו:
TOSAFOT
היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לב״ד דיש לאחד תביעה על חבירו בלא טענותם כגון בשור שנגח את הפרה (ב״ק דף מו.) ומחליף פרה בחמור. אחרי שהספק נולד מעצמו דין הוא שיחלוקו אפילו בלא שבועה:
וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה הָתָם דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא לְמָר, וְאִיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא לְמָר,
The Gemara asks: But is it not an a fortiori inference?
RASHI
ומה התם דאיכא דררא דממונא כו׳ איזה מהן שמפסיד החצי שלא כדין אתה מחסרו ממון:
TOSAFOT
ומה התם דאיכא דררא דממונא ואיכא למימר כולה דמר. לא פריך אלא אי סומכוס ס״ל כרבנן דבן ננס דלא חיישי לשבועת שוא דלבן ננס אדרבה היכא דאיכא למימר כולה דמר פלגי בלא שבועה משום דאיכא בודאי שבועת שוא:
ומה התם דאיכא דררא דממונא בפרק ח״ה (ב״ב דף לה. ושם) גבי ארבא דאמר רב נחמן כל דאלים גבר פריך מהמחליף פרה בחמור דיחלוקו ומשני התם איכא דררא דממונא ולא פריך ומה התם דאיכא דררא דממונא ואיכא למימר כולה דמר יחלוקו גבי ארבא דאיכא למימר דתרוייהו הוא ואין חולקין אלא כל דאלים גבר כדפריך הכא היינו משום דלענין חלוקה סברת דררא דממונא היא טובה מאחר שספק גמור הוא בלא טענותם דין שיחלוקו אבל ארבא אע״ג דאפשר דתרוייהו היא כיון דליכא דררא דממונא ואין אוחזין הוי דינא כל דאלים גבר אבל לענין שבועה אין מועיל סברת דררא דממונא לחלוק בלא שבועה אחרי שהוא בודאי של אחד מהם סברא הוא שיחלוקו בשבועה אולי יודה אחד מהם: