Back
Bava Metzia
Daf 23b״וּמַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים״. אַמַּאי? לֶהֱוֵי קֶשֶׁר סִימָן! בְּקִטְרָא דְּצַיָּידָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָכִי מְקַטְּרֵי. וְלֶהֱוֵי מִנְיָן סִימָן! בְּמִנְיָנָא דְּשָׁוִין.
§ The mishna teaches that strings of fish are among the list of found items that one may keep. The Gemara asks: Why not let the knot with which the fish are tied serve as a distinguishing mark? The Gemara answers: The mishna is referring to the fisherman’s knot with which everyone ties his fish, which is not distinctive. The Gemara asks: But why not let the number of fish tied on the string serve as a distinguishing mark? The Gemara answers: The mishna is referring to a number of fish that is equal to that on all strings of fish in that area.
RASHI
במנינא דשוין כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:
TOSAFOT
מחרוזות של דגים הרי אלו שלו וה״ה מחרוזות של בשר כדאמר בתוספתא (פ״ב) וא״ת והא אמר בפ׳ גיד הנשה (חולין דף צה: ושם ד״ה בחרוזים) אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן וי״ל גבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי. דאין הלכה כרב מדפריך (שם) ורב היכי אכל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן:
בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: [מִנְיָן] הָוֵי סִימָן אוֹ לָא הָוֵי סִימָן? אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנִיתוּהָ, מָצָא כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת, גַּסְטְרוֹן שֶׁל אֲבָר וְכָל כְּלֵי מַתָּכוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר, עַד שֶׁיִּתֵּן אוֹת אוֹ עַד שֶׁיְּכַוֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו. וּמִדְּמִשְׁקָל הָוֵי סִימָן – מִדָּה וּמִנְיָן נַמִי הָוֵי סִימָן.
The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: In items that have no other distinguishing mark, is their number a distinguishing mark or is it not a distinguishing mark? Rav Sheshet said to them: You learned it in a baraita: If one found silver vessels, copper vessels, fragments of lead, and any metal vessels, that person who found them shall not return the item to its owner until the owner provides a distinguishing sign or until the owner accurately provides its weight. And from the fact that weight serves as a distinguishing mark, measure and number
RASHI
וגסטרון של אבר שברי חתיכות של אבר:
שיכוין משקלותיו שיאמר משקלו ויכוין האמת:
TOSAFOT
מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן משמע דמדה עדיפא וא״ת והא אמרי׳ (לקמן בבא מציעא דף כח.) ינתן לאומר משקלותיו ולא לאומר מדת ארכו ורחבו משמע דמשקל הוי סימן טפי וי״ל דה״מ בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף:
״וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר״ וכו׳. אַמַּאי? לֶהֱוֵי מִשְׁקָלָא סִימָן! בְּמִשְׁקָלָא דְּשָׁוִין. וְתֶהֱוֵי חֲתִיכָה גּוּפָהּ סִימָן, אוֹ דְּדַפְקָא אוֹ דְּאַטְמָא? מִי לָא תַּנְיָא: מָצָא חֲתִיכוֹת דָּגִים וְדָג נָשׁוּךְ – חַיָּיב לְהַכְרִיז, חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל גְּרוֹגָרוֹת וְשֶׁל זֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ!
The mishna teaches that cuts of meat
RASHI
במתקלא דשוין שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה:
חתיכה גופה סימן יאמר מאבר פלוני היה:
או דדפקא צואר שמעתי ומשום רבי יצחק בר׳ מנחם שמעתי דדפקא פלנק״ן מקום שדופק כשהוא יגע:
חתיכות דג חייב להכריז קא ס״ד כשאין בהן סימן והחתיכה גופה סימן או מאצל הראש או מן הזנב:
ודג נשוך זהו סימן שלו:
TOSAFOT
חביות של יין ושל גרוגרות הרי אלו שלו אע״ג דתנן (לקמן בבא מציעא דף כד:) מצא פירות בכלי חייב להכריז משום סימן של הכלי הכא רגילות הוא דכל החביות שוין וא״ת מדת היין להוי סימן וי״ל שהחבית מלאה וכל החביות שוין אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן לומר כמה יין יש בו:
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּדְאִיכָּא סִימָנָא בְּפַסְקָא. כִּי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְחַתֵּיךְ לֵיהּ אַתְּלָתָא קַרְנָתָא. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּדָג נָשׁוּךְ, שְׁמַע מִינָּהּ.
The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita? It is in a case where there is a distinguishing mark in the shape of the cut, as in that case of Rabba bar Rav Huna
RASHI
הכא במאי עסקינן דקתני חתיכות דג חייב להכריז:
בדאיכא סימנא בפסקא שלא נחתכה כדרך החותכין:
כי הא דרבה כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי:
מחתך לה אתלת קרנתא עושה החתיכה בת ג׳ קרנות כזה:
דומיא דדג נשוך דיש בו סימן:
TOSAFOT
אתלתא קרנתא וא״ת דרב אמר בפ׳ אין מעמידין (ע״ז דף לט: ושם) חבי״ת אסור בחותם אחד ושמואל נמי לא פליג עליה אלא בחלב אבל בשר יין ותכלת מודה ומפרש ר״ת דהתם מיירי בישראל חשוד וכן משמע דמיירי התם לעיל בחבר ועם הארץ וישראל חשוד לא מרתת כמו נכרי.:
אָמַר מָר: חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל גְּרוֹגָרוֹת וְשֶׁל זֵיתִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְהָא תְּנַן: כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן חַיָּיב לְהַכְרִיז! אֲמַר רַבִּי זֵירָא אֲמַר רַב: מַתְנִיתִין בְּרָשׁוּם. מִכְּלָל דְּבָרַיְיתָא – בְּפָתוּחַ, אִי בְּפָתוּחַ – אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא! אֲמַר רַב הוֹשַׁעֲיָא: בְּמֵצִיף.
The Master said in the baraita: If one found barrels of wine, or of oil, or of grain, or of dried figs, or of olives, these belong to him. The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (25a): With regard to jugs of wine or jugs of oil, if one finds any of these he is obligated to proclaim his finding. Rabbi Zeira said that Rav said: The mishna is referring to a case of sealed jugs. Each person seals his jugs and barrels in a unique manner. Therefore, the seal constitutes a distinguishing mark. The Gemara asks: One may conclude by inference that the baraita is referring to a case of open barrels, and if it is referring to a case of open barrels, it is a deliberate loss. Since the wine in open barrels will spoil, it is obvious that one need not return it to the owner. Rav Hoshaya says: The baraita is referring to a case where one covers the barrel with the lid but does not seal it.
RASHI
מתני׳ דחייב להכריז:
ברשום חביותיהם של חרס היו וגפין אותם במגופת חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין ובימי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני כעשר או כט״ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנווני לביתו ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד:
ופרכינן מכלל דברייתא דקתני הרי אלו שלו בפתוחה קתני בתמיה פשיטא דהא אבידה מדעת היא שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה:
במציף שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט סימן ליכא ואבידה מדעת נמי ליכא:
TOSAFOT
ברשום שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו והוי סימן ברייתא בלא רשימה:
אַבַּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא אִידִי וְאִידִי בְּרָשׁוּם, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, כָּאן – לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בַּר אַבָּא אַשְׁכַּח חָבִיתָא דְּחַמְרָא לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ.
Abaye said: You can even say that both this mishna and that baraita are referring to jugs and barrels that are sealed,
RASHI
קודם שנפתחו האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן:
TOSAFOT
אביי אמר אפילו רשום לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות שבעל הבית אחד מוכר להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין אחד ופרש״י אינו נראה:
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב בֵּיבָי מֵרַב נַחְמָן: מָקוֹם הָוֵי סִימָן, אוֹ לָא הָוֵי סִימָן? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, מָצָא חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל גְּרוֹגָרוֹת וְשֶׁל זֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּמָקוֹם הָוֵי סִימָן, לִכְרוֹז מָקוֹם! אֲמַר רַב זְבִיד: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּרַקְתָּא דְּנַהֲרָא.
§ Rav Beivai raised a dilemma before Rav Naḥman: Is the location where the lost item was found a distinguishing mark, or is it not a distinguishing mark? Rav Naḥman said to him that you learned it in the baraita: If one found barrels of wine, or of oil, or of grain, or of dried figs, or of olives, these belong to him. And if it enters your mind that location is a distinguishing mark, let the finder proclaim what he found, and have the location serve as a distinguishing mark. Rav Zevid said: With what are we dealing here? We are dealing with the case of a barrel that was found on the bank of the river.
RASHI
ברקתא דנהרא והיין בא לעיר בספינה והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר ונושאין אחת אחת ופעמים ששוכח:
אֲמַר רַב מָרִי: מַאי טַעְמָא אָמְרוּ רַבָּנַן רַקְתָּא דְּנַהֲרָא לָא הָוֵי סִימָן – דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דְּאִתְרְמִי לְדִידָךְ אִתְרְמֵי נַמִי לְחַבְרָךְ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רַב מָרִי: מַאי טַעְמָא אָמְרוּ רַבָּנַן מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן – דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דְּאִתְרְמִי לְדִידָךְ הַאי מָקוֹם, אִתְרְמֵי נַמִי לְחַבְרָךְ הַאי מָקוֹם.
Rav Mari said: What is the reason that the Sages said that in the case of a lost item, the location of the bank of a river is not a distinguishing mark? It is because we say to one seeking to reclaim his item by providing its location on the bank of a river: Just as it happened that you lost an item there, it also happened that another person lost an item there. Some say a slightly different version of that which Rav Mari said: What is the reason that the Sages said that location is not a distinguishing mark? It is because we say to one seeking to reclaim his item by providing its location: Just as it happened that you placed an item in that place, it also happened that another placed an item in that place.
RASHI
איכא דאמרי כו׳ נפקא מינה דאפי׳ כוון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן:
הַהוּא גַּבְרָא דְּאַשְׁכַּח כּוּפְרָא בֵּי מַעֲצַרְתָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב. אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְחַסֵּם, אֲמַר לֵיהּ: זִיל פְּלוֹג לֵיהּ לְחִיָּיא בְּרִי מִינֵּיהּ. לֵימָא קָא סָבַר רַב מָקוֹם לָא הָוֵי סִימָן? אֲמַר רַבִּי אַבָּא: מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ, דַּחֲזָא דְּקָדְחִי בֵּיהּ חִלְפֵי.
The Gemara relates: There was a certain man who found pitch near the winepress. He came before Rav to ascertain what he should do with the pitch. Rav said to him: Go take the pitch for yourself. Rav saw that the man was hesitating, uncertain that he was entitled to the pitch. Rav, in an attempt to allay his qualms, said to him: Go divide it with Ḥiyya my son,
RASHI
כופרא זפת דבר שאין בו סימן הוה:
מחסם לשון לא תחסום (דברים כה) מגמגם בדבר ולבו נוקפו:
דקדחו ביה חלפי אורטי״א בלעז גדלו עליה ש״מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:
״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר״ וכו׳. מַאי אַנְפּוּרְיָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא שְׂבָעָתַן הָעַיִן. הֵיכִי דָּמֵי? אִי אִית בְּהוּ סִימָן – כִּי לָא שְׂבָעָתַן הָעַיִן מַאי הָוֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ סִימָן – כִּי שְׂבָעָתַן הָעַיִן מַאי הָוֵי?
§ The mishna teaches: Rabbi Shimon ben Elazar says: If one finds any anpurya vessels he is not obligated to proclaim his find. The Gemara asks: What are anpurya
RASHI
שלא שבעתן עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה:
לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ סִימָן, נָפְקָא מִינָּהּ לְאַהֲדוּרֵי לְצוּרְבָא מֵרַבָּנַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא. שְׂבָעָתַן הָעַיִן – קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ, וּמְהַדְּרִינַן לֵיהּ. כִּי לָא שְׂבָעָתַן הָעַיִן – לָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּיְיהוּ, וְלָא מְהַדְּרִינַן לֵיהּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי עֲבִידִי רַבָּנַן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ: בְּמַסֶּכֶת, וּבְפוּרְיָא,
The Gemara answers: Actually, it is a vessel in which there is no distinguishing mark, and the practical difference is with regard to returning the vessel to a Torah scholar
RASHI
נפקא מינה כו׳ וכגון דזה התובען צורבא מרבנן הוא:
במסכת יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו ואע״ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא:
בפוריא שימשת מטתך יאמר לאו מדת צניעות הוא:
TOSAFOT
במסכת וא״ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי״ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה:
בפוריא אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש״י אם שימש מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא ישנה ויאמר שחולה היה או שאר אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה בה קרי ויתגנה: