Back
Bava Metzia
Daf 26aשֶׁנָּפַל מִשְּׁנַיִם – חַיָּיב לְהַחֲזִיר. מַאי טַעְמָא? הַהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ לָא מִיַּאַשׁ. מֵימַר אֲמַר: מִכְּדִי אִינִישׁ אַחֲרִינָא לָא הֲוָה בַּהֲדַאי אֶלָּא הַאי, נָקֵיטְנָא לֵיהּ וְאָמִינָא לֵיהּ: אַנְתְּ הוּא דִּשְׁקַלְתֵּיהּ!
that fell from one of two people, he is obligated to return it. What is the reason? The person from whom the sela fell does not despair of recovering it. He says: After all, no other person was with me, only this one who was with me, as he is unaware that the sela was found by a third party. He therefore thinks: I will seize him
RASHI
נקיטנא ליה כו׳ משבענא ליה שבועת היסת ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי:
אי נקיטנא וכו׳ ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו׳ (שבועות דף מה.) וא״ת הא מקמי יאוש אתי לידיה ואוקימנא הלכתא כאביי ביע״ל קג״ם הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו׳ (לעיל בבא מציעא דף כא:):
TOSAFOT
שנפל משנים חייב להחזיר אפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו ולכך נמי אמרינן בסמוך אימור שותפי נינהו כיון שראינום מחפשין יחד ומה שפרש״י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה דהא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דרב נחמן ואין סברא לומר דהדר ביה בתר דאיתותב ומה שפירש נמי שישביענו שבועת היסת קשה וכי ישביענו בטענת ספק ומיהו י״ל דטוען ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת ונראה לפרש שבלא שבועה אינו מתיאש לעולם כדפרישית:
בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר, מַאי טַעְמָא – הַהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ וַדַּאי מִיַּאַשׁ. מֵימַר אֲמַר: מִכְּדִי תְּרֵי הָווּ בַּהֲדַאי, אִי נָקִיטְנָא לְהַאי – אָמַר: לָא שְׁקַלְתֵּיהּ, וְאִי נָקִיטְנָא לְהַאי – אָמַר: לָא שְׁקַלְתֵּיהּ.
In a case where the coin fell from one of three people, the finder is not obligated to return it. What is the reason? The person from whom the sela fell certainly despairs of recovering it. He says: After all, two other people were with me. If I seize this one, he will say: I did not take it. And if I seize that one, he will say: I did not take it. Since he cannot make an definitive claim, he despairs of recovering his coin.
אֲמַר רָבָא: הַאי דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר – לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֵית בֵּיהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל חַד וְחַד, אֲבָל אִית בֵּיהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל חַד וְחַד – חַיָּיב לְהַחֲזִיר. מַאי טַעְמָא? אֵימוּר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ, וְלָא מִיַּאֲשׁוּ.
Based on the fact that by Torah law, one must return a lost item to its owner only if it is worth one peruta, Rava said: With regard to that which you said, that in a case where the coin fell from one of three people the finder is not obligated to return it,
RASHI
אימור שותפי נינהו בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו והא אוקמיה כאביי הלכך אע״ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו:
אימור שותפי נינהו ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:
TOSAFOT
לא אמרן אלא כי לית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד דהיינו כי ליכא שלש פרוטות אלא ב׳ דמה נפשך אין צריך להחזיר אם שלשתן שותפין אין כאן כדי השבה לכל אחד ואם אינן שותפין האובד יתיאש כי השנים ידחוהו כל אחד על חבירו וא״ת וניחוש שמא שנים הם שותפין דאין חושדים זה את זה ולא מתיאשי ששניהם יטענו בטענת ברי לשלישי וכן באיכא דאמרי אמאי קאמר הני שותפי נינהו וחד מינייהו אחיל מנתיה גבי חבריה נימא אימור שנים מהם הם שותפין ואין חושדין זה את זה ויאמרו ודאי שהשלישי לקחה וי״ל דודאי כי ליכא אלא שנים האחד יטען ברי לחבירו אבל כשיש שלשה לא יטענו טענת ברי לשלישי אפי׳ יהיו שנים מהן שותפין דנהי דאין חושדים זה את זה מ״מ סבור שהשותף לקחה לצערו עד זמן מרובה כדאמר בסמוך דאי איכא שלש פרוטות דאינם מתיאשים שסבורים שחבריהם מצאם ומעלים מהם להקניט ולצער עד זמן מרובה ולבסוף יחזירנה ועי״ל דכיון ששלשה הולכין יחד אין לומר שותפין שנים מהם אלא או כולם שותפין או כל אחד ואחד לבדו:
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ אֶלָּא שְׁוֵה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת חַיָּיב לְהַחֲזִיר. מַאי טַעְמָא? אֵימוּר שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ, וְחַד מִנַּיְיהוּ אַחוּלֵי אַחֲלֵיהּ לִמְנָתֵיהּ גַּבֵּי חַבְרֵיהּ.
There are those who say that Rava said: Even if its total value is only two perutot,
וְאָמַר רָבָא: רָאָה סֶלַע שֶׁנָּפְלָה, נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר בְּכוּלָּן: מִשּׁוּם ״לֹא תִגְזוֹל״ וּמִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״ וּמִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״. וְאַף עַל גַּב דְּחָזְרָה לְאַחַר יֵאוּשׁ – מַתָּנָה הוּא דְיָהֵיב לֵיהּ, וְאִיסּוּרָא דַּעֲבַד – עֲבַד.
§ And Rava says: In a case where one saw a sela coin that fell from another, if he took the coin in order to steal it, before the despair of the owner, he violates all of the following mitzvot: He is liable due to the prohibition: “You shall not…rob” (Leviticus 19:13); and due to the positive mitzva, stated with regard to found items, of: “You shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1),
RASHI
ראה סלע שנפלה ולא גרסינן משנים:
נטלה לפני יאוש שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו:
TOSAFOT
מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וא״ת והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפ׳ שילוח הקן (חולין דף קמא.) א״כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן וי״ל דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:
נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל מְנָת לְהַחֲזִירָהּ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּין לְגוֹזְלָהּ – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״.
Rava continues: If he took the coin in order to return it, before the despair of the owner, and then, after the despair of the owner, he intended to steal it; he violates a commandment, due to his failure to fulfill the positive mitzva of: “You shall return them to your brother.” He does not violate the prohibition: “You shall not…rob,” because at the time he took the coin he did not intend to keep it. And he does not violate the prohibition: “You may not disregard,” because he did not disregard the lost item. He took it with the intention of returning it.
RASHI
עובר משום השב תשיבם לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (עט.) לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה:
TOSAFOT
אינו עובר אלא משום השב תשיבם ובפ״ק דקדושין (דף לד. ושם ד״ה מעקה) דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן וא״ת ואמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידיה הלא בכובש שכר שכיר איכא לאו כדאמר בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף סא. ושם) וי״ל דהתם כשמתכוין לגזול לא נתיאשו הבעלים והכא כבר נתיאשו:
הִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּנְטָלָהּ – אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ בִּלְבָד.
If he waited until the owner despaired of recovering the lost item and only then took it, he violates a commandment, but only due to his failure to fulfill the positive mitzva of: “You may not disregard,”
RASHI
המתין לה כו׳ בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה:
עובר בלא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו:
אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּחָזֵי דִּנְפַל זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ בֵּי חַלְתָא, וְאַשְׁכְּחֵיהּ וּשְׁקָלֵיהּ – לָא מִיחַיַּיב לְאַהֲדוּרֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא – הַהוּא דִּנְפַל מִינֵּיהּ מִיַּאַשׁ הוּא, אַף עַל גַּב דְּחַזְיֵיהּ דְּאַיְיתֵי אַרְבְּלָא וְקָא מַרְבֵּל – מֵימַר אֲמַר: כִּי הֵיכִי דִּנְפוּל מִינַּאי דִּידִי – הָכִי נְפוּל מֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא, וּמַשְׁכַּחְנָא מִידֵי.
Rava says: In the case of this person who saw that a dinar coin fell from another into the sand,
RASHI
בי חלתא בין החולות:
ארבלא כברה:
מתני׳ מָצָא בַּחֲנוּת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בֵּין הַתֵּיבָה וְלַחֶנְוָנִי – שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שׁוּלְחָנִי.
If one found items without a distinguishing mark in a store,
RASHI
מתני׳ מצא בחנות הרי אלו שלו בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסים לשם:
בין התיבה שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתיבה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:
שולחני מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן:
הרי אלו שלו דאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו:
הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ אוֹ שֶׁשִּׁילַּח לוֹ חֲבֵירוֹ פֵּירוֹת, וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
In the case of one who purchases produce from another or in a case where another sent him produce as a gift, and he found coins intermingled with the produce, those coins belong to him. If the coins were bundled, this serves as a distinguishing mark and the finder takes the coins and proclaims his find.
RASHI
הלוקח פירות מחבירו מפרש בגמרא:
ואם היו צרורין הוי סימן או קשר או מנין שבהם:
TOSAFOT
אפילו צרורין רש״י ל״ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי״ל דגריס ליה ומיירי דאיכא רוב עכו״ם מצויים שם והם שלו ואע״ג דאיכא סימן דהלכה כר׳ שמעון בן אלעזר בהא:
גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן.
The mishna teaches that if one found coins before a money changer, those coins belong to him. Rabbi Elazar says: Even if the coins were found placed
RASHI
גמ׳ אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן נראה בעיני דלא גרסינן צרורין:
תְּנַן: לִפְנֵי שׁוּלְחָנִי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, הָא עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – דְּשׁוּלְחָנִי. אֵימָא סֵיפָא: בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשּׁוּלְחָנִי – שֶׁל שׁוּלְחָנִי, הָא עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – שֶׁלּוֹ! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.
The Gemara challenges: We learned in the mishna: If one found coins before a money changer, those coins belong to him; this indicates by inference that if they were found upon the table, the coins belong to the money changer. The Gemara responds: Say the latter clause of the mishna: If the coins were found between the money changer’s chair and the money changer, those coins belong to the money changer; this indicates by inference that if they were found upon the table, the coins belong to the finder. The Gemara concludes: Rather, due to the contradictory inferences from the first and the latter clauses, no inference is to be learned from this mishna.
RASHI
לפני משמע על גבי קרקע:
לתני על גבי שולחן של שולחני וכ״ש בין הכסא ולשולחני:
וְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָא מְנָא לֵיהּ? אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ, מַאי אִרְיָא דְּתָנֵי בֵּין הַכִּסֵּא לַשּׁוּלְחָנִי שֶׁל שׁוּלְחָנִי? לִיתְנֵי עַל שׁוּלְחָן, אִי נַמִי: מָצָא בַּשּׁוּלְחָנוֹת, כִּדְקָתָנֵי רֵישָׁא: מָצָא בַּחֲנוּת – שֶׁלּוֹ. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: אֲפִילּוּ מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי שׁוּלְחָן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
The Gemara asks: And Rabbi Elazar himself, from where does he derive this halakha that coins found on the table belong to the finder, given that apparently one cannot infer this ruling from the mishna? Rava said: The mishna is difficult for him: Why did the tanna teach specifically that when the coins are found between the money changer’s chair and the money changer, those coins belong to the money changer? Let the tanna teach instead: If the coins were found on the table, or: If the coins were found in the money-changing establishment, as it is taught in the first clause of the mishna: If one found items without a distinguishing mark in a store, those items belong to him. Rather, learn from it that since the money changer typically places his money in his drawer, even if the coins were found placed upon the table itself these coins belong to him.
RASHI
אי נמי ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע:
״הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵחֲבֵירוֹ״ וכו׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא
§ The mishna teaches: In the case of one who purchases produce from another, and he found coins intermingled with the produce, those coins belong to him. Reish Lakish says in the name of Rabbi Yannai: The Sages taught this only