Back
Bava Metzia
Daf 49bאֲמַרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לִי: לֶיהֱווּ הָנָךְ זוּזֵי בְּפִקָּדוֹן גַּבָּךְ, דְּהָא חָשְׁכָה לִי. אֲמַרִי לֵיהּ: הָא בֵּיתָא קַמָּךְ. אוֹתְבִינְהוּ בְּבֵיתָא, וְאִיגְנוּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: כָּל הָא בֵּיתָא קַמָּךְ, לָא מִיבָּעֲיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי – אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נַמִי לָא הָוֵי. אֲמַרִי לֵיהּ: וְהָא אֲמַרוּ [לֵיהּ] רַבָּנַן לְרָבָא: אִיבָּעֵי לֵיהּ לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ מִי שֶׁפָּרַע! וַאֲמַר לִי: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם.
I said to him: No. He said to me: Let these dinars remain as a deposit with you, as the day has grown dark for me and I am unable to reach home before Shabbat. I said to him: This house is before you. He placed them in the house and the dinars were stolen. That man came to have his case judged before Rava, demanding his money. Rava said to him: With regard to anyone who states: This house is before you,
RASHI
אמרי ליה והא אמרו ליה רבנן לרבא רבינא אמר להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה לרבנן לרבא איבעי ליה לקבל מי שפרע:
TOSAFOT
כל הא ביתא קמך לא מבעיא כו׳ והא דאמר בפרק הפרה (ב״ק דף מז: ושם) הכניס ברשות בעל החצר חייב ר׳ אומר עד שיקבל עליו בעל החצר שמירה י״ל דשמעתין אתיא כרבי דשמואל התם פסיק הלכתא כרבי ואע״ג דרב התם פסיק הלכתא כתנא קמא קיימא לן כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר ליה כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי:
״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה״ וכו׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְהַפֵּירוֹת בְּיַד מוֹכֵר, אֲבָל כֶּסֶף בְּיַד מוֹכֵר וּפֵירוֹת בְּיַד לוֹקֵחַ – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכַּסְפּוֹ בְּיָדוֹ. בְּיָדוֹ? בְּיַד מוֹכֵר הוּא! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי כַסְפּוֹ בְּיָדוֹ.
§ The mishna teaches that Rabbi Shimon says: Anyone who has the money in his possession has the advantage. It is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: When does the one with the money in his possession have the advantage? It is when both the money and the produce are in the possession of the seller. But if the money is in the possession of the seller and the produce is in the possession of the buyer, the seller cannot renege, because his money is in his possession. The Gemara understood this to mean that the buyer still had the money in his possession, and asks: In his, i.e., the buyer’s, possession? Isn’t it in the possession of the seller? Rather, emend the text: Because the value of his, i.e., the buyer’s, money is in his, i.e., the buyer’s, possession.
RASHI
אימתי יש חזרה בדבר:
בזמן שהכסף ביד המוכר דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל:
מפני שכספו בידו משמע שהלוקח קיבל כבר כספו:
פְּשִׁיטָא! אֲמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּיה שֶׁל לוֹקֵחַ מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד מוֹכֵר. טַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְשִׁיכָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה, הָכָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ נִינְהוּ. אִי נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס – אִיהוּ טָרַח וּמַיְיתִי לָהּ.
The Gemara asks: Isn’t it obvious that the seller cannot renege, as the buyer acquired the produce through the transaction of pulling? Rava said: With what are we dealing here? It is a case where the upper story
RASHI
פשיטא הרי משיכה יש ואפילו רבנן מודו:
מושכרת ביד מוכר והיו הפירות מונחין ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות דכיון דקיבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא ר׳ שמעון אית ליה מעות קונות דבר תורה כדאמרינן (לעיל בבא מציעא דף מז:) ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן כו׳:
א״נ שמא תפול כו׳ לא גרס ליה אלא לישנא אחרינא הוא והיא היא:
הַהוּא גַּבְרָא דְּיָהֵיב זוּזֵי אַחֲמָרָא, לְסוֹף שְׁמַע דְּקָא בָּעֵי לְמִנְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזָק רוּפִילָא, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזֵי, לָא בָּעֵינָא חֲמָרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין, כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת.
The Gemara relates: There was a certain man who gave money in exchange for wine. Ultimately he heard that men from the house of Parzak the vizier [rufila]
RASHI
פרזק שם השר:
רופילא משנה למלך:
כדרך שתקנו משיכה לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח:
כך תיקנו משיכה לחזור בהן הלקוחות:
מתני׳ הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לַמִּקָּח. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר? עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.
The measure of exploitation
RASHI
מתני׳ האונאה ארבעה כסף מעות כסף שהם שש בדינר:
מעשרים וארבעה כסף לסלע אם היה המקח בדמי הסלע שהוא כ״ד מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף:
עד מתי מותר להחזיר מי שנתאנה והא דנקט לשון מותר לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו:
עד כדי שיראה המקח לתגר או לאחד מקרוביו ואם שהא יותר מחל על אונאתו:
TOSAFOT
בכדי שיראה לתגר או לקרובו וא״ת א״כ נתת דבריך לשיעורים דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים וי״ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר:
הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמִּקָּח, וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם: כָּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחֲזוֹר, אָמְרוּ לוֹ: יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵינוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.
The mishna continues: Rabbi Tarfon ruled in Lod:
RASHI
ושמחו תגרי לוד שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר:
גמ׳ אִתְּמַר, רַב אָמַר: שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁתוּת מָעוֹת נַמִי שָׁנִינוּ. שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׂא, שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן, וְאוֹנָאָה הָוְיָא. כִּי פְּלִיגִי – שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא, וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא.
It was stated that there is an amoraic dispute with regard to exploitation. Rav says: We learned that exploitation is determined by one-sixth of the transaction, i.e., one-sixth of the purchase item, not one-sixth of the money paid. And Shmuel says: We learned that exploitation is also determined by one-sixth of the money
RASHI
גמ׳ שתות מקח שנינו דוקא קתני מתני׳ שתות למקח שאם האונאה שתות לשויו של מקח הויא אונאה אבל אם פחות או יותר היא אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה שתות להיות המקח קיים ואין אחד יכול לחזור אלא מחזיר אונאה אבל אם פחות משתות מחילה היא ואין מחזיר לו כלום ואם יותר על שתות שניהם חוזרין אפילו רצה להחזיר לו האונאה הרשות ביד שניהם לחזור הכי מוקמינן לה לקמן (בבא מציעא דף נ:):
ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו מתני׳ דקתני שתות למקח לאו אשויו של מקח דוקא קאי אלא כל התנאי קרוי מקח בין מעות שניתנו בו בין דמי החפץ וכל צד שאתה מוצא שם שתות אונאה בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח והשתא מפרש פלוגתייהו:
שוי שיתא בחמשא ונתאנה מוכר או שוי שיתא בשבעה ונתאנה לוקח:
כולי עלמא בין לרב בין לשמואל אונאה הוא דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח:
כי פליגי שוי חמשא בשיתא ונתאנה לוקח בזוז שהוא חומש למקח ויותר משתות הוא זה אבל אצל מעות שנתן שתות הוא אי נמי שוי שבעה בשיתא ונתאנה מוכר בזוז לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית ופחות משתות היא ולגבי מעות הוי שתות:
TOSAFOT
שתות מעות נמי שנינו אפילו למאן דאמר שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח שהאונאה והטעות תלויה במקח אבל מעות אין אונאה וטעות תלויה בהם שאין צריכין שומא:
לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בָּתַר מָעוֹת אָזְלִינַן – אִידִי וְאִידִי אוֹנָאָה הָוֵי, לְרַב דְּאָמַר בָּתַר מִקָּח אָזְלִינַן – שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא בִּיטּוּל מִקָּח הָוְיָא, שָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא – מְחִילָה הָוְיָא.
According to Shmuel, who says that we also follow the fraction of the variation in price as determined by the money paid, both this case and that case are exploitation, as there is a disparity of one-sixth between the price paid and the value of the item. According to Rav, who says that we follow the transaction, when an item worth five ma’a sells for six ma’a, the halakha is that there is a nullification of the transaction, as the disparity between the value of the item and the price paid is greater than one-sixth. When an item worth seven ma’a sells for six ma’a, the halakha is that there is a waiver of the sum of the disparity, as the disparity between the value of the item and the price paid is less than one-sixth.
RASHI
אידי ואידי בין שוי שבעה בשיתא בין שוי חמשא בשיתא:
TOSAFOT
שוי חמשא בשיתא בטול מקח הוי וא״ת מנא לן הא דלמא הא הוי נמי שתות מקח דהוי שתות מלבר ויש לומר דמסתמא אית לן למיזל בתר שתות שוה המקח שהאונאה והטעות תלויה בו ועוד דכשנתאנה מוכר לא תמצא שתות מלבר דשוי שיתא בחמשא היינו שתות מלגיו:
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כִּי אָמְרִינַן מְחִילָה וּבִיטּוּל מִקָּח – הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁתוּת מִשְּׁנֵי צְדָדִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁתוּת מִצַּד אֶחָד – אוֹנָאָה הָוְיָא.
And Shmuel says: When we say that there is a waiver
RASHI
משני צדדין באחד משני צדדין:
תְּנַן: הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לַמִּקָּח. מַאי לָאו – דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה, וּשְׁמַע מִינָּהּ שְׁתוּת מָעוֹת נַמִי שָׁנִינוּ! לָא, דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּעֶשְׂרִים.
The Gemara cites proof for the opinions of Rav and Shmuel. We learned in the mishna: The measure of exploitation for which one can claim that he was exploited is four silver ma’a from the twenty-four silver ma’a in a sela, which is one-sixth of the transaction. What, is it not a case where he bought an item worth twenty ma’a for twenty-four ma’a? And accordingly, one can conclude from the mishna that we learned that exploitation is also determined by one-sixth of the money paid, in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara rejects this proof: No, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for twenty ma’a.
RASHI
מאי לאו דזבין שוי עשרים בעשרים וארבע ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח ארבעה הוי חומש של עשרים וקרי ליה אונאה ולא קרי ליה ביטול מקח:
לא דזבין שוי עשרים וארבע בעשרים דהוה ליה שתות למקח: ופרכינן ומי נתאנה מוכר בתמיה:
TOSAFOT
תנן הורה רבי טרפון בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא:
ש״מ שתות מעות נמי שנינו וא״ת אם כן מאי שתות למקח דקתני מתניתין וי״ל דמפרש היינו אונאה שתות שנהיה במקח ותימה דלשתוק משתות למקח:
מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר.
The Gemara asks: If so, who was exploited in this transaction? It is the seller. Say the latter clause of the mishna: Until when is it permitted for the buyer to return the item? In the time that it takes the buyer to show the merchandise to a merchant or to his relative. And Rav Naḥman said: The Rabbis taught this halakha only with regard to a buyer, who is in possession of the item and can show it to a merchant immediately. But a seller may always renege on the transaction. Since the purchase item is not in his possession, he can determine its market price only if he happens to encounter a similar item, and there is no time frame within which this will certainly occur.
RASHI
לא שנו דבכדי שיראה ותו לא אלא לוקח:
TOSAFOT
בכדי שיראה לתגר או לקרובו וא״ת א״כ נתת דבריך לשיעורים דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים וי״ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר:
אֶלָּא דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּעֶשְׂרִין וּתְמַנְיָא. תְּנַן: הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמִּקָּח. מַאי לָאו – דִּזְבֵין שָׁוֵי שִׁיתְּסְרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וּשְׁמַע מִינָּהּ שְׁלִישׁ מָעוֹת נַמִי שָׁנִינוּ!
Rather, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for twenty-eight ma’a. We learned in the mishna that Rabbi Tarfon ruled in Lod: Exploitation is a measure of eight silver ma’a from the twenty-four silver ma’a of a sela, one-third of the transaction. What, is it not a case where he bought an item worth sixteen ma’a for twenty-four ma’a? And accordingly, one can conclude from the mishna that we learned that exploitation is also determined by one-third of the money paid, in accordance with the opinion of Shmuel.
RASHI
אלא דזבין כו׳ דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח:
TOSAFOT
תנן הורה רבי טרפון בלוד תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא:
ש״מ שתות מעות נמי שנינו וא״ת אם כן מאי שתות למקח דקתני מתניתין וי״ל דמפרש היינו אונאה שתות שנהיה במקח ותימה דלשתוק משתות למקח:
לָא, דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּשִׁיתְּסַר. מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: אָמַר לָהֶם כָּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחֲזוֹר, וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר! אֶלָּא דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בִּתְלָתִין וּתְרֵין.
The Gemara rejects this proof: No, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for sixteen ma’a. The Gemara asks: If so, who was exploited in this transaction? It is the seller. Say the latter clause of the mishna: Rabbi Tarfon said to them: Throughout the entire day it is permitted to renege on the transaction. And Rav Naḥman says: They taught this halakha only with regard to a buyer, but a seller may always renege on the transaction. Rather, it is a case where he sold an item worth twenty-four ma’a for thirty-two ma’a.
RASHI
אבל אם נתאנה מוכר לעולם מוכר חוזר ולקמן מפ׳ טעמא:
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מִי שֶׁהוּטַל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? מָכַר לוֹ שָׁוֶה חֲמִשָּׁה בְּשִׁשָּׁה, מִי נִתְאַנָּה – לוֹקֵחַ, יַד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה – אוֹמֵר תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי. מָכַר לוֹ
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: The one upon whom the exploitation was imposed has the advantage. How so? In a case where one sold him an item worth five ma’a for six ma’a, who was exploited? It is the buyer. Therefore, the buyer is at an advantage. If he wishes, he can say to the seller: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum which you received by engaging in exploitation of me. In a case where one sold him
RASHI
תניא כוותיה דשמואל דבין שתות מקח בין שתות מעות:
מי שהוטל עליו מי שהאונאה עליו מי שנתאנה: