Back
Bava Metzia
Daf 55aלְרַבּוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה לְהִישָּׁבוֹן. לְקֹדֶשׁ – אִין, אֲבָל לְהֶדְיוֹט – לָא!
This serves to include misuse of consecrated property less than the value of one peruta
RASHI
לרבות פחות כו׳ ואת דריש דכל אתין וגמין ריבויין:
אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר, אָמַר רַב קְטִינָא: אִם הוּזְקְקוּ בֵּית דִּין לְשָׁוֶה פְּרוּטָה – גּוֹמְרִין אֲפִילּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. תְּחִילַּת הַדִּין – בָּעֵינַן פְּרוּטָה, גְּמַר הַדִּין – לָא בָּעֵינַן פְּרוּטָה.
Rather, if Rav Ketina’s ruling was stated, this is how it was stated: Rav Ketina says: If the court attends to a monetary claim of the value of one peruta, the judges conclude adjudicating and issue a ruling even if the item in question depreciated to less than the value of one peruta.
RASHI
אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה בין תובע לנתבע:
גומרין אפילו בפחות אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו ב״ד משם נזקקין לו:
מתני׳ חֲמִשָּׁה חוּמְשִׁין הֵן, אֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.
In this mishna, as in the previous one, the tanna enumerates several halakhot that share a common element. There are five halakhic situations where one-fifth is added to the value of the principal, and these are they: A non-priest who eats either teruma,
RASHI
מתני׳ האוכל תרומה בשוגג תרומה גדולה:
ותרומת מעשר מעשר מן המעשר:
ותרומת מעשר של דמאי שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא דלא חייבוהו חכמים להפריש כדאמרי׳ בסוטה (דף מח.) לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא זהירין היו בה:
מוסיף חומש דכל הני איקרו תרומה בתרומת מעשר כתיב (במדבר י״ח:כ״ו) והרמותם ממנו תרומת ה׳ בחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה בבכורים כתיב (דברים י״ב:י״ז) ותרומת ידך ואמר מר אלו בכורים (מכות דף יז.) וכל הני חד נינהו דמשם אחד הן באין:
נטע רבעי מוסיף חומש בפדיונו דפדיון נטע רבעי קדש קדש גמר ממעשר בפ׳ שני דקדושין (דף נד:): גבי נטע רבעי כתיב קדש הלולים וגבי מעשר כתיב כל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו׳ והני תרי נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי דחומש בנטע רבעי לא כתיב אלא ממעשר יליף:
שלו דוקא נקט שאם חילל של אחרים אין מוסיף חומש איש ממעשרו כתיב (ויקרא כז):
הקדשו ולא של אחרים המקדיש כתיב:
הנהנה בשוגג דחייב קרבן מעילה וחומש:
גמ׳ אָמַר רָבָא: קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. וְכִי עָשׂוּ חֲכָמִים חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה?
Rava says: Rabbi Elazar found the halakha in the mishna with regard to teruma of the tithe of demai to be difficult. He asked: And since the obligation to tithe demai is by rabbinic law, did the Sages reinforce their pronouncements
RASHI
גמ׳ קשיא ליה לר״א משנתינו היתה קשה לר״א בן פדת:
עשו חכמים חיזוק להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש שאין הפרשתו אלא מדבריהם:
TOSAFOT
וכי עשו דבריהם כשל תורה אע״ג דבכמה מקומות עשו אפי׳ יותר משל תורה היינו היכא דשייך לקנוס כדי לעשות סייג אבל הכא אפילו בתרומת מעשר ודאי לא הוה שייך למקנס חומש אם לא שאמרה תורה ולכך לא היה לקנוס בשל דמאי ומשני דה״נ עשו הולד ממזר אע״פ שאין סברא אלא משום דבאשת איש הולד ממזר:
אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר שְׁמוּאֵל: הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: עָשׂוּ חֲכָמִים חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה. דְּתַנְיָא: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם – יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
Rav Naḥman said that Shmuel said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: The Sages reinforced their pronouncements and rendered them parallel to Torah law, as it is taught in a baraita: With regard to an agent who brings a bill of divorce
RASHI
המביא גט ממדינת הים לאשה שעשאו בעלה שליח להוליכו לגרש הצריכוהו לומר בפני נכתב ונחתם והתם מפרש לפי שאין בקיאין לשמה ואין עדים מצויין לקיימו:
יוציא מי שנשאה על ידי גט זה:
TOSAFOT
ולא אמר בפני נכתב ונחתם נכתב לא נקט אלא משום רבנן דלר״מ אין צריך לומר נכתב דא״ר יהודה אומר היה ר״מ אפי׳ מצאו באשפה כשר:
וחכמים אומרים אין הולד ממזר מדלא קאמרי רבנן לא תצא דעדיפא טפי מכלל דסבירא להו דתצא אע״ג דאין הולד ממזר:
כיצד יעשה פירוש לרבנן כיצד יעשה אם ניסת שלא יצטרך להוציא אי נמי לר״מ כיצד יעשה קודם שניסת ולא יצטרך גט אחר אבל אחר שניסת אין נראה לר״מ שיהיה שום תקנה:
יטלנו הימנה וא״ת ויאמר בפני נכתב ונחתם בעודנו בידה וכי תימא צריך לומר קודם נתינה האמר בפרק קמא דגיטין (דף ה. ושם) כגון שנתנו לה ולא הספיק לומר עד שנתחרש ויש לומר דצריך לומר אחר נתינה מיד שנתגרשה בעודם עסוקים באותו ענין:
וּלְרַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם דְּלָא אֲמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם – יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר? אִין, רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין – יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר.
The Gemara asks: And according to Rabbi Meir, although the bill of divorce was otherwise valid, merely due to the fact that he did not say to her: It was written in my presence and it was signed in my presence, must he divorce her and the offspring is a mamzer? The Gemara answers: Yes, as Rabbi Meir conforms to his standard line of reasoning, as Rav Hamnuna says in the name of Ulla that Rabbi Meir would say: In the case of anyone who gives a bill of divorce that deviates from the formula coined by the Sages with regard to bills of divorce, one who then marries the divorced woman on the basis of that bill of divorce must divorce her, and the offspring is a mamzer. Concerning teruma of the tithe of demai as well, Rabbi Meir reinforced the pronouncements of the Sages and rendered them parallel to Torah law.
מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מְחַלְּלִין אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחוֹשֶׁת עַל נְחוֹשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת, וּנְחוֹשֶׁת עַל הַפֵּירוֹת, וְיַחֲזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלוּ פֵּירוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.
Rav Sheshet raises an objection to this principle from a mishna (Demai 1:2), which teaches: One may desacralize silver coins of second tithe of demai
RASHI
מחללין אותו גבי מעשר שני של דמאי קתני לה:
נחושת על הפירות ואפי׳ חוץ לירושלים:
ויחזור ויפדה את הפירות ויעלה הכסף לירושלים דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף:
וחכ״א יעלו פירות ויאכלו בירושלים ולא הזקיקוהו לכך לחזור ולחללן ואם רוצה מעלה הפירות עצמן דהקילו בו:
TOSAFOT
ויחזור ויפדה פרש״י כן צריך לעשות דבעינן וצרת הכסף בידך וחכמים אומרים אם ירצה יעלה הפירות עצמן ופריך דבודאי אסור כסף על נחשת שלא מדוחק והכא גבי דמאי שרי וקשה לפירושו דמכמה מקומות ה״מ לאתויי דמצינו דמאי קל מודאי דבמסכת דמאי (פ״א מ״ב) תנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ובמתני׳ תנן נמי מעשר שני מוסיף חומש ולא קתני של דמאי כדקתני גבי האוכל תרומת מעשר ועל חנם הביא מתני׳ דדמאי ודמעשר שני ותו מדקאמר מדוחק אין שלא מדוחק לא משמע דשאר המשנה אתיא ליה שפיר והלא עדיפא ה״מ למפרך דכסף על כסף אסור בודאי אפי׳ מדוחק מדלא מתנה על אחד מן הסלעין ובדמאי שרי ותו מה שפירש דלפדות הפירות עדיף מלעלות אפכא משמע בכמה דוכתי בפ״ג דמעשר שני (מ״י) גבי לקוח בכסף מעשר שני שנטמא כו׳ אמר להם לא אם אמרתם כו׳ תאמר בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום אלמא לקוח צריך להעלותו וכן בכמה דוכתי לכן נראה לפרש דלר״מ אם ירצה יחזור ויפדה הפירות וחכ״א דצריך להעלותו ופריך אמאי דשני שמואל דר״מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא מיקל טפי מחכמים אבל הא לא קשיא ליה אמאי מוסיף חומש בתרומת מעשר של דמאי כודאי ובפדיון לא מחמיר דדוקא באכילה שעושה עבירה מחמיר בדמאי כמו בודאי אבל בפדיון שאינו עושה עבירה לא החמירו והוצרך להביא מתניתין דמחללין כסף על נחשת מדוחק דלא תימא כמו כן מיקל ר״מ בודאי וא״כ משוה הוא דמאי לודאי כמו בתרומת מעשר לכך מייתי דגבי ודאי אין מחללין כסף על נחשת שלא מדוחק וא״כ קשה דהא מיקל בדמאי לגבי ודאי יותר מחכמים ואביי ס״ל בסמוך דשמא ר״מ מחמיר גבי מיתה בדמאי כודאי יותר מחכמים וגבי לאו לא מחמיר כמו בודאי ורבנן אע״ג דמחמרי גבי לאו גבי מיתה דתרומת מעשר של דמאי אין נראה להם לקנוס חומש כדפ״ל דאפילו בודאי לא היה לקנוס אם לא שצותה תורה ומיהו קשה דגרסינן במשנה במלתיה דר״מ ובלבד שיפדה הפירות וי״ל כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפירש כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחילה כשחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותם ונמלך לפדותן צריך להעלותן:
כסף על נחשת וא״ת כיון דתנא דמחללים כסף על כסף אע״ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כ״ש כסף על נחשת דשרי דאפי׳ בודאי מדוחק שרי כדאמר בסמוך וי״ל איידי דתנא נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא:
וּמִי מְחַלְּלִינַן כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת? וְהָא תְּנַן: סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חוּלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ – מֵבִיא בְּסֶלַע מָעוֹת, וְאוֹמֵר ״כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשְׁנָה סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מְחוּלֶּלֶת עַל מָעוֹת הַלָּלוּ״. וּבוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן, וּמְחַלְּלוֹ עָלֶיהָ,
Rav Sheshet continues: And can one desacralize silver coins with copper coins? But didn’t we learn in a mishna (Ma’aser Sheni 2:6): In the case of a silver sela of second tithe and a sela of non-sacred property that were intermingled,
RASHI
ומי מחללינן כו׳ מסקנא דתיובתא דאותיב רב ששת היא והכי קאמר שמענו לר״מ דמיקל בפדיון דמאי לחללו כסף על כסף כסף על נחושת ובמעשר ודאי מי מחללינן כי האי גוונא אפילו כסף על נחושת דדמי לפדיון והתנן כו׳:
שנתערבו ורוצה ליהנות בשל חולין:
מביא בסלע מעות נחושת מביא בדמי סלע ואומר כל מקום כו׳ נמצאו שתיהן חולין והמעות מעשר:
ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה המעות הללו ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה: