Back
Bava Metzia
Daf 6bמַסּוּתָא דְּהָווּ מִנְצוּ עֲלָהּ בֵּי תְּרֵי, הַאי אֲמַר: דִּידִי הוּא, וְהַאי אֲמַר: דִּידִי הוּא. קָם חַד מִינַּיְיהוּ אַקְדָּשָׁהּ. פָּרְשִׁי מִינָּהּ רַב חֲנַנְיָה וְרַב אוֹשַׁעֲיָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן. וַאֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא לְרַבָּה: כִּי אָזְלַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְכַפְרֵי בְּעֵי מִינֵּיהּ.
bathhouse over which two people were arguing, and of which neither of them were in possession. This one said: It is mine, and that one said: It is mine. One of them arose and consecrated the bathhouse. Rav Ḥananya and Rav Oshaya and all the Rabbis kept away from the bathhouse and refrained from bathing there lest they transgress the prohibition against misusing consecrated property, as they were uncertain whether this act of consecration took effect. And Rav Oshaya said to Rabba:
RASHI
מסותא מרחץ:
פרשי מינה מלרחוץ בה:
ואמר ליה רב אושעיא לרבה גרסינן:
לכפרי שם מקום:
כִּי אֲתָא לְסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: מַתְנִיתִין הִיא: סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֶחָד בְּכוֹר אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹר בְּהֵמָה, בֵּין טְהוֹרִים בֵּין טְמֵאִים – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְתָנֵי עֲלָהּ: אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה.
When on his way to Kafrei, Rabba came to the city of Sura
RASHI
כי אתא לסורא כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי:
ספק בכורות כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא:
אחד בכור אדם כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור:
בין טמאין כגון פטר חמור:
המוציא מחבירו כו' קס"ד אם ביד ישראל הן הוי כהן מוציא מחבירו עליו הראיה ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח הוי ישראל מוציא מחבירו:
אסורין בגיזה ועבודה מספק שמא קדשים הם:
וְהָא הָכָא, דְּאָמַר: תְּקָפוֹ כֹּהֵן – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דְּקָתָנֵי: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְכִי לֹא תְּקָפוֹ – אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה.
Rav Hamnuna continued: And here, where the mishna effectively says that if a priest forcefully seized an animal whose status as firstborn is uncertain
RASHI
דקתני המוציא משמע בין כהן בין ישראל:
אסורין בגיזה ועבודה מספק שמא קדשים הם:
וכי לא תקפו חמור כח הקדש לאוסרן בגיזה ועבודה ש"מ דאת"ל תקפו אין מוציאין אותו מידו הקדישה מקודשת:
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: קְדוּשַּׁת בְּכוֹר קָאָמְרַתְּ – לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה – דִּקְדוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵלֶיהָ שָׁאנֵי.
Rabba said to him: This is no proof, as the cases are not comparable. You say a ruling concerning the sanctity of a firstborn. Actually, I will say to you with regard to an animal whose status as firstborn is uncertain, if a priest seized it, the court removes it from his possession, as there is no validity to ownership acquired by force. Accordingly, when the mishna states that the burden of proof rests upon the claimant, it means that the priest must bring proof that the animal is a firstborn. And nevertheless, one is prohibited from shearing and from working such an animal, as sanctity that emerges by itself is different. The sanctity of a firstborn does not result from an act of consecration; rather, the firstborn is consecrated by itself at birth. Therefore, the uncertainty with regard to its sanctity is intrinsic, and one is prohibited from using the animal as long as the uncertainty exists.
RASHI
לעולם אימא לך גבי בכור דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו מסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם הכהן קרוי מוציא מחבירו וטעמא דגיזה ועבודה לאו משום דיהא לכהן שום כח בהן דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו הקדישה הוי הקדש אלא הכא משום איסור ספק גיזת קדשים וקדושה הבא מאליה שאני שאם בכור הוא מאליו קדוש ואיכא לספוקי בהכי אבל גבי מסותא דאין קדושה באה אלא על פיו של זה אימא לך דאפי' אם תמצי לומר תקפה אין מוציאין הקדישה בלא תקפה לא הוי הקדש דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו:
אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָה לְרַבָּה: תַּנְיָא דִּמְסַיֵּיעַ לָךְ, הַסְּפֵיקוֹת נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
Rav Ḥananya said to Rabba: A halakha is taught in a baraita that supports your opinion that if a priest seizes an animal whose status as firstborn is uncertain, the court removes it from his possession: The animals whose status as firstborn is uncertain enter the pen to be tithed.
RASHI
דמסייע לך דגבי ספק בכורות אם תקפה כהן מוציאין מידו:
הספיקות לקמן מפרש בספק פדיון פטר חמור דמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא והוא לעצמו שאין צריך ליתנו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה ופדיון פטר חמור בר עשורי הוא אם יש לכהן י' פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו הלכך ספק פדיון פטר חמור ביד ישראל נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר ואי נפקא בעשירי ליפוק:
וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, אַמַּאי נִכְנָסִין לַדִּיר? נִמְצָא זֶה פּוֹטֵר מָמוֹנוֹ בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן!
And if it enters your mind to say that in the case of an animal whose status as firstborn is uncertain that is seized by a priest, the court does not remove it from his possession, why do these animals enter the pen? Isn’t this a case of the owner exempting his property from the animal tithe with the property of a priest? If the animal belongs to the priests, it cannot be used as a tithe since one is obligated to separate the animal tithe from one’s own animals.
RASHI
ואי ס"ד יש לכהן צד זכייה בו נמצא זה אם יצא בעשירי פוטר ממונו בממונו של כהן:
TOSAFOT
פוטר ממונו בממון כהן וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימה דבפ' השואל (לקמן בבא מציעא דף קב: ושם) ובפרק בית כור (ב"ב דף קה. ושם ד"ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כולו לשוכר והא מסיק הכא דמוציאין מידו וי"ל דהתם נכנס בהיתר לכך מהניא תפיסתו אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק והא דאמרי' בפ"ב דכתובות (דף כ. ושם ד"ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש"י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ"ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועי"ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעֵיהּ לְמָר. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא תִּשְׁעָה וְהוּא, דְּמַה נַּפְשָׁךְ, אִי בַּר חִיּוּבָא הוּא – שַׁפִּיר קָא מְעַשֵּׂר, אִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – תִּשְׁעָה לָאו בַּר עִשּׂוּרֵי נִינְהוּ.
Abaye said to him: If your support for Rabba’s opinion is due to that baraita , it does not support the Master. Here, we are dealing with a case where the owner has only nine animals and it, the animal whose status as firstborn is uncertain. Since whichever way you look at it, the owner of the animals is exempt: If that animal is not a firstborn, it belongs to the owner and is subject to the obligation to be tithed as part of a group of ten animals, and the owner tithes properly. And if the animal is a firstborn, it belongs to the priests and the animals are not subject to the obligation to be tithed, since the nine animals belonging to an owner are not subject to tithing.
RASHI
למר רבה שהוא רבו:
אם בר חיובא הוא אי האי גברא בר חיובא הוא לעשורי שפדיון זה לאו פדיון פטר חמור שלו הוא הרי יש לו י' טלאים וחייב לעשרן שפיר קמעשר:
אי לאו בר חיובא הוא שפדיון זה של כהן לא פטר ליה מידי דתשעה לאו בני עשורי נינהו:
TOSAFOT
ותשעה לאו בר עשורי נינהו דאין צריך לצרפו לגורן אחר דלא באו לעולם לכלל חיוב ודאי ודוקא היכא דהוו עשרה מתחלה הוא דאיצטריך לצרפו לגורן אחר:
הֲדַר אֲמַר אַבַּיֵי: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי, דִּסְפֵיקָא לָאו בַּר עִשּׂוּרֵי הִיא, דִּתְנַן: קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן – כּוּלָּן פְּטוּרִין.
Abaye then said: That which I said is not correct, as, contrary to what I said, an animal whose status as firstborn is uncertain is not subject to tithing, as we learned in a mishna ( Bekhorot 58b): If before one completed tithing his animals, one of those already counted jumped
RASHI
לאו מילתא היא דאמרי דודאי סייעתא היא למר דאי הוה צד זכייה לכהן ביה מספק ואשתכח דכל הני טלאים ספק חייבים במעשר ספק אין חייבים מספיקא לא הוי צריך לעשורינהו כדקאמרת לעשורי ממה נפשך דכל ספק חייב ספק פטור לאו בני עשורי נינהו ואפילו היכא דאיכא למימר ממה נפשך:
קפץ אחד מן המנויין כו' היה מעשר טלאים והתחיל למנות כשהיו יוצאים בפתח הדיר ועד שלא הגיע לעשרה קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר ואינו מכירו:
כולם פטורין בין אותן שיצאו בין אותן שבתוך הדיר ואפילו הן אלף שיצאו פטורין (שהם) מנין הראוי שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר ואמרינן בבכורות והכי מייתינן לה מנין הראוי פוטר ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב דכל אשר יעבור תחת השבט אמר רחמנא ולא שעבר כבר וכל חד מינייהו ספק כבר עבר הוא:
TOSAFOT
קפץ כולן פטורין תימה דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין ולא ידע מאיזה לקח כגון ט' חנויות ובריה נמי לא הוי כדפרי' בחולין (דף צה.) ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא דלשון לתוכן לא משמע הכי:
וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ סְפֵיקָא בָּעֵי עִשּׂוּרֵי, לְעַשֵּׂר מִמַּה נַּפְשָׁךְ; דְּאִי בַּר חִיּוּבָא הוּא – שַׁפִּיר מְעַשֵּׂר, וְאִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – נִפַּטֵּר בְּמִנְיָן הָרָאוּי.
And if it enters your mind that an animal whose status as firstborn is uncertain requires tithing, let him tithe the remaining animals, as whichever way you look at it, his tithing would be effective. Because if this group of ten emerging now renders the owner obligated in the animal tithe, he is tithing properly. And if it does not render the owner obligated in the animal tithe, as one of the ten is the animal that was previously counted, nevertheless, each of the other nine is exempt from animal tithe due to the principle of a tally fit to reach ten.
RASHI
ואי ס"ד ספיקא דאיכא למימר ממה נפשך בעי לעשורי שמא יעשה כתורה וכמצוה נעשרינהו להנך דבתוך הדיר ממה נפשך כל י' שיוצאין אם מעשר שלהן בר חיוב וכראוי הוא כגון שלא יצא אותו הקופץ לתוכן שפיר קא מעשר:
ואי לאו בר חיובא כגון אותן עשרה שיצא זה לתוכן ואין עשירי שלהן מעשר:
נפטרו מן המעשר:
במנין הראוי שכשמנה א' ב' ג' היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים ופוטרין מניינו:
TOSAFOT
לפטרו במנין הראוי תימה דהכא לא שייך מנין הראוי דלא שייך אלא היכא דאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומת אחד מהן ואין כאן י' אפ"ה פטורים אותן שיצאו ולא יצטרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין אבל הכא שיש בעדר הרבה ישלים המנין ויהא עשירי וי"א קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש מנוי ביניהם אם לאו וכן יעשה בכל אחד עשר ובאחרונה שלא ישאר עשרה יצטרפו לגורן אחר:
דְּאָמַר רָבָא: מִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר.
This principle is as Rava says: A tally fit to reach ten exempts
RASHI
דאמר רבא בבכורות (דף נט.):
מנין הראוי פוטר היה לו עשרה טלאים ומנה חמש ומת אחד מן שאינו מנוין המנוין פטורין ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן ויצטרפם עם אלו אבל המנוין פטורין במנין הראוי ויליף לה מאשר יעבור ולא שכבר עבר דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם: