Back
Bava Metzia
Daf 83bאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פּוֹעֵל, בִּכְנִיסָתוֹ – מִשֶּׁלּוֹ; בִּיצִיאָתוֹ – מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״.
§ Reish Lakish says: A laborer’s entrance into the city from the field at the end of a day’s work is at his own expense, i.e., he must work until the very end of the day before returning home, and he is not paid for his travel time. In contrast, his departure to work is at his employer’s expense,
RASHI
גמ׳ דטפא הוסיף על שכרן משאר פועלין:
TOSAFOT
פועל בכניסתו משלו פי׳ בכניסתו לביתו מן המלאכה משלו בשעה שהיא שלו דהיינו אחר יציאת הכוכבים לפי שחזרה לבית אינו לצורך בעל הבית ולכך אין לו להתבטל בשביל החזרה שאינה ממלאכת בעה״ב וביציאתו למלאכה משל בעה״ב דזמן המלאכה הוא מהנץ עד צאת הכוכבים ולא מעמוד השחר כדמשמע בפרק אמר להם הממונה (יומא דף כח: ושם) דתנן האיר כל המזרח ויצאו כל העם לשכור פועלים משמע שלא היו נכנסים למלאכה עד הנץ וכן משמע בריש פסחים (דף ב: ושם ד״ה ר״א) דקאמר התם דאסור לעשות מלאכה מהנץ בערבי פסחים ואמאי טפי מהנץ אלא לפי שהוא זמן התחלת פועלים לעשות מלאכה ואע״ג דבעזרא כתיב גבי בנין בית המקדש שהיו עושין מעלות השחר התם משום כבוד בהמ״ק הוו מקדמי טפי אבל שאר פועלין לא היו יוצאין למלאכה אלא מהנץ ואילך שההליכה היא לצורך בעל הבית ואע״פ שמזכיר כניסה שהיא בסוף היום קודם יציאה שהיא בבקר כן דרך הגמרא כההוא דאמר רב יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב ובעושין פסין (עירובין דף כא.) אבל מטפס ועולה מטפס ויורד ואע״ג דשעת הכנסת פועלים דריש פרק שום היתומים (ערכין דף כא: ושם ד״ה בשעת) היינו שעת הכנסת פועלים למלאכה כדמוכח התם וכן בפ׳ כל הנשבעין (שבועות דף מח:) מכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים התם לשון הכנסה והוצאה הוי אבל הכא נקט כניסה ויציאה דהיינו כניסה לביתו ויציאה מביתו ופי׳ זה משמע בב״ר ואפילו לשון הכנסה מפרש התם כניסה לביתו והכי איתא התם פרשת ויצא ויבא יעקב מן השדה בערב תנינן תמן השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב כו׳ אמר ר׳ מנא במקום שאין מנהג תנאי ב״ד הוא שתהא הוצאה משל בעה״ב והכנסה משל פועלים הוצאה משל בעה״ב מנין דכתיב (תהילים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון מכאן ואילך יצא אדם לפעלו הכנסה משל פועל מנין דכתיב (שם) ולעבודתו עדי ערב וכן פירש בקונטרס אלא שפירש בכניסתו משלו מוותר משלו שאינו הולך עד אחר צאת הכוכבים ומה שהזכיר ויתור אין נראה לר״י שאינו מוותר כלום ור״ח פירש בכניסתו למלאכתו נותן משלו לבעה״ב וממהר לצאת קודם הנץ שהוא זמנו לצאת ויוצא מעלות השחר ולכך ביציאתו ממלאכתו משל בעה״ב שיוצא קודם צאת הכוכבים שיגיע לביתו עד צאת הכוכבים וזהו משל בעה״ב שהרי דינו היה עד צאת הכוכבים כמו שמביא מן הפסוק וקמ״ל ריש לקיש ששינו העולם מנהגם מדין הפסוק שמביא לקיים הא דאמר לעולם יכנס אדם בכי טוב ופי׳ שכן משמע בב״ר ואדרב׳ שם משמע כפי׳ קמא ועוד קשה לפירושו דמאי פריך וליחזי היכי נהיגי הא ריש לקיש לא אתא למימר שצריך לעשות כן אלא אתא לאשמועינן למה שינו פועלים מנהגם מפועל דאורייתא:
וְלֶיחֱזֵי הֵיכִי נְהִיגִי! בְּעִיר חֲדָשָׁה. וְנֶיחֱזֵי מֵהֵיכָא קָא אָתוּ! בִּנְקוּטָאֵי. אִיבָּעֵית אֵימָא, דַּאֲמַר לְהוּ: דְּאָגְרִיתוּ לִי כְּפוֹעֵל דְּאוֹרַיְיתָא.
The Gemara asks: But if employment practices are in accordance with regional custom, how can a source be cited from a verse? Let us see how they are accustomed to working in that place. The Gemara answers: The statement of Reish Lakish is with regard to a new city,
RASHI
בכניסתו לעיר:
משלו צריך לוותר משלו אצל בעל הבית ולהחשיך אצלו:
וביציאתו למלאכתו בבוקר:
משל בעל הבית אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה:
יאספון החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תזרח השמש וגו׳ וסמיך ליה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב עד שתחשך:
דָּרַשׁ רַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לָהּ תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר״? ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה; ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר״ – אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר.
With regard to the aforementioned psalm, the Gemara notes: Rabbi Zeira interpreted a verse homiletically, and some say that Rav Yosef taught in a baraita: What is the meaning of that which is written: “You make darkness and it is night, in which all the beasts of the forest creep forth” (Psalms 104:20)? “You make darkness and it is night”; this is referring to this world, which resembles nighttime. “In which all the beasts of the forest creep forth”;
RASHI
וליחזי היכי נהיגי בעיר והכל כמנהג המדינה ודריש לקיש מאי היא:
בנקוטאי שנתלקטו במקומות הרבה ויש מקום שמקדימין ויש מקום שמחשכין וליכא למיסמך אלא אדאורייתא:
״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״: ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ״ – לַצַּדִּיקִים; ״יֵאָסֵפוּן״ – רְשָׁעִים לַגֵּיהִנָּם; ״וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״ – אֵין לְךָ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ. ״יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ״ – יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן; ״וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״ – בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עֶרֶב.
With regard to the World-to-Come, the verse states: “The sun rises; they slink away and couch in their dens” (Psalms 104:22). “The sun rises” for the righteous, and “they slink away,” i.e., the wicked go to Gehenna. As for the phrase: “And couch in their dens,” it is interpreted as follows: You will not have a single righteous person who will not have his own residence in the World-to-Come, as befitting his dignity.
RASHI
אלו רשעים שבו שמניחין להן יכולת להלך ברשעם ואין נפרעין מהם:
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַשְׁכַּח לְהַהוּא פַּרְהַגַוְנָא דְּקָא תָּפֵיס גַּנָּבֵי, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי יָכְלַתְּ לְהוּ, לָאו כְּחֵיוָתָא מְתִילִי, דִּכְתִיב: ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר״? אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵהַאי קְרָא קָאָמַר לֵיהּ: ״יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה״. דִּלְמָא שָׁקְלַתְּ צַדִּיקֵי וְשָׁבְקַתְּ רְשִׁיעֵי?
The Gemara relates a story that involves rising early. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon,
RASHI
תזרח השמש לעולם הבא:
ואל מעונותם ירבצון הצדיקים:
עדי ערב עד יום מותו:
אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אַעֲבֵיד? הַרְמָנָא דְּמַלְכָּא הוּא! אֲמַר: תָּא אַגְמָרָךְ הֵיכִי תַּעֲבֵיד; עוּל בְּאַרְבַּע שָׁעֵי לַחֲנוּתָא. כִּי חָזֵית אִינִישׁ דְּקָא שָׁתֵי חַמְרָא וְקָא נָקֵיט כָּסָא בִּידֵיהּ וְקָא מְנַמְנֵם שְׁאוֹל עִילָּוֵיהּ.
The officer said to him: But what should I do? It is the king’s edict [harmana]
RASHI
פרהגונא ממונה של מלך:
תפיס גנבי בודק אחריהן ותופסן:
היכי יכלת להו להבין תחבולותם:
לאו כחיותא מתילי וכי לא כחיות נמשלו שמתחבאות ביום במסתריהם:
דלמא הני דשקלת צדיקי נינהו:
אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן הוּא וְנָיֵים – אַקְדּוּמֵי קַדֵּים לְגִרְסֵיהּ. אִי פּוֹעֵל הוּא – קַדֵּים קָא עָבֵיד עֲבִידְתֵּיהּ. וְאִי עֲבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא – רַדּוּדֵי רַדֵּיד. וְאִי לָא – גַּנָּבָא הוּא, וְתַפְסֵיהּ.
If he is a Torah scholar and is dozing, assume that he rose early in the morning for his studies. If he is a daytime laborer, assume that he rose early and performed his work. And if his work is at night and no one heard him working, it is possible that this is because he draws copper wires, which is a form of labor that does not produce noise. And if he is none of these, he is a thief, and you should arrest him, as it can be assumed that he was awake the previous night because he was stealing, and that is why he is now dozing off.
RASHI
הרמנא דמלכא הוא מצות המלך היא:
בארבע שעי שהיא שעת סעודה והכל נכנסין בחנויות וסועדין:
אִישְׁתַּמַּע מִילְּתָא בֵּי מַלְכָּא. אֲמַרוּ: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא. אַתְיוּהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָא תָּפֵיס גַּנָּבֵי וְאָזֵיל. שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: חוֹמֶץ בֶּן יַיִן! עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה!
This matter of the advice of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was heard in the king’s palace. The king’s ministers said: Let the reader of the letter be its messenger [parvanka],
RASHI
אקדומי אקדים לגירסיה השכים בעוד לילה ולכך הוא מנמנם:
ואי פועל הוא שכיר יום:
ואי עבידתיה בליליא אומן שמלאכתו בלילה:
רדודי רדיד תרגום (שמות לט) וירקעו את פחי. ורדידו מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין ואומנותו בלילה לפי שמושכו בכלי אומנותו בנקבים דקים זה דק מזה ואין קולו נשמע בלילה ואפילו לא נשמע קול פטיש בביתו באותו לילה אין לך לתופסו על כך דלמא רדודי רדיד:
גנבא הוא ולכך הוא ישן שניעור בלילה לארוב עוברי דרכים או לחפור בתים:
שָׁלַח לֵיהּ: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. שָׁלַח לֵיהּ: יָבֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו. יוֹמָא חַד פָּגַע בֵּיהּ הַהוּא כּוֹבֵס, קַרְיֵיהּ חוֹמֶץ בֶּן יַיִן. אֲמַר: מִדַּחֲצִיף כּוּלֵּי הַאי – שְׁמַע מִינָּהּ רְשִׁיעָא הוּא. אֲמַר לְהוּ: תִּפְסוּהוּ. תְּפַסוּהוּ.
Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, sent a message back to him: I am merely eradicating thorns from the vineyard,
RASHI
קריינא דאיגרתא משל הוא:
פרוונקא שליח:
חומץ בן יין רשע בן צדיק:
לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ אֲזַל בַּתְרֵיהּ לִפְרוּקֵיהּ וְלָא מָצֵי. קְרֵי עֲלֵיהּ: ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״. זְקַפוּהוּ. קָם תּוּתֵי זְקִיפָא וְקָא בָּכֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
After his mind settled, i.e., when his anger abated, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, regretted his hasty decision. He went after the laundryman in order to ransom him and save him from execution, but he was unable to do so. He read the verse about him: “Whoever keeps his mouth and his tongue,
RASHI
יבא בעל הכרם הקב״ה כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל:
ויכלה ויטול את קוציו של כרם:
הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו, אָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ! וּמַה סְּפֵיקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, וַדָּאִית שֶׁלָּכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מוּבְטָח אֲנִי בָּכֶם שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם.
Upon hearing this, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, placed his hand upon his belly, over his innards, and said: Rejoice, my innards, rejoice! If your mere suspicions are so accurate, all the more so your certainties must be correct. If the condemnation of this man based upon the suspicions raised by his insolence proved to be correct, the identification of thieves in accordance with logical reasoning must certainly be accurate. I am assured about you, my innards, that worm and maggot will not affect you, which is a sign of a completely righteous person.
RASHI
קרי עליה על הכובס:
זקפוהו תלאוהו:
קם רבי אלעזר:
תותי זקיפא תחת העץ:
על נערה מאורסה שהיא בסקילה וכל הנסקלין נתלין:
וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא מִיַּיתְבָא דַּעְתֵּיהּ. אַשְׁקִיּוּהוּ סַמָּא דְּשֵׁינְתָא, וְעַיְילוּהוּ לְבֵיתָא דְּשֵׁישָׁא, וּקְרָעוּ לִכְרֵיסֵיהּ. הָווּ מַפְּקוּ מִינֵּיהּ דִּיקוּלֵי דִּיקוּלֵי דְּתַרְבָּא וּמוֹתְבִי בְּשִׁמְשָׁא בְּתַמּוּז וְאָב וְלָא מַסְרְחֵי.
Nevertheless, his mind was not calmed. He decided to test himself. He arranged for people to give him a sedative
RASHI
ודאית שלכם מקום שיש טעם בדבר כגון הנך דניימי בחנותא:
כָּל תַּרְבָּא נַמִי לָא סְרִיחַ! כָּל תַּרְבָּא לָא סְרִיחַ – שׁוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי מַסְרִיחַ; הָכָא – אַף עַל גַּב דְּאִיתָא שׁוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי – לָא מַסְרִיחַ. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״.
The Gemara questions what the proof was: This is not sufficient proof, as all fat that is not attached to flesh does not putrefy. The Gemara answers: True, all fat not attached to flesh does not putrefy, but the red veins within the fat do putrefy. Here, by contrast, although there were red veins in the fat, they did not putrefy, which is a sign of his righteousness. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, read the verses about himself: “I have set the Lord always before me…therefore my heart is glad, and my glory rejoices; my flesh also dwells in safety” (Psalms 16:8–9).
RASHI
דיקולי דתרבא סלים מלאים שומן לפי שבעל בשר היה מאוד:
בשמשא לנסות אם יסריח וירום תולעים:
וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי מְטָא כִּי הַאי מַעֲשֶׂה לִידֵיהּ. פָּגַע בֵּיהּ אֵלִיָּהוּ.
The Gemara relates: And a similar incident also occurred to Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei,
RASHI
כל תרבא לא מסרח אא״כ יש בשר עמו:
שורייקי סומקי גוונים אדומים והן מין הבשר: