Back
Bava Metzia
Daf 89aלְאַכְשׁוּרֵי גַּבְרָא לָא קָמִיבָּעֲיָא לָן. כִּי קָמִיבָּעֲיָא לָן – לְאַכְשׁוּרֵי פֵּירָא. מַאי? תָּא שְׁמַע: פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין עֲנָבִים בְּרָאשֵׁי אוֹמָנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהַבְהֲבוּ בָּאוּר.
The Gemara refutes this proof: We did not raise the difficulty with regard to the fitness of the man himself to eat, as it is obvious that one may act in advance so that he will be able to eat a great deal. When this dilemma was raised to us, it was with regard to the fitness of the produce for eating. May they be prepared by singeing? What, then, is the halakha? The Gemara offers another suggestion: Come and hear a proof from a baraita: Laborers may eat grapes at the end of their rows of vines, provided that they do not singe the grapes in fire.
RASHI
אכשורי גברא להכין עצמו לאכילה מרובה לא מיבעיא לן שהרי לא אסרה עליו תורה והאי לאו כענבים ודבר אחר דמי דהתם גבי ענבים אכשורי פירא הוא:
פועלין אוכלין ענבים כל אכילתן משהין עד שמגיעין לראש אומניות שהן בגלוי והשמש מכה אותן וממתקן:
ראשי אומניות ראשי שורות הכרם בלשון ארמי אוציית״א ובלע״ז אורמ״ן:
הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה. כִּי קָא מִיבָּעֲיָא לָן הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. מַאי?
The Gemara rejects this claim: This affords no proof, as the prohibition there is not because of his use of the fire but due to his neglect of his labor,
RASHI
התם משום ביטול מלאכה שמבטל עצמו כשמהבהב:
דאיכא אשתו ובניו שלא נשכרו אצל בעל הבית ומהבהבין לו:
תָּא שְׁמַע: לֹא יְהַבְהֵב בָּאוּר וְיֹאכַל, וְלֹא יִכְמוֹר בָּאֲדָמָה וְיֹאכַל, וְלֹא יַפְרִיךְ עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע וְיֹאכַל, אֲבָל מַפְרִיךְ עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל. הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ מִשּׁוּם מִתּוּקֵי פֵּירָא – סֶלַע מַאי מִתּוּקֵי פֵּירָא אִיכָּא? אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מִמְתִּיק פּוּרְתָּא.
The Gemara again suggests: Come and hear a proof from a baraita: A laborer may not singe produce in fire and eat, and he may not heat produce in the ground and eat, and he may not break
RASHI
ולא יכמור יחמם שמטמינם בעפר חם:
ולא יפריך בלציי״ר בלע״ז כמו שעושין לתפוחים:
על יד מיד ליד:
תָּא שְׁמַע: פּוֹעֲלִין שֶׁהָיוּ עוֹדְרִים בִּתְאֵנִים, וְגוֹדְרִים בִּתְמָרִים, וּבוֹצְרִים בַּעֲנָבִים, וּמוֹסְקִין בְּזֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וּפְטוּרִים, שֶׁהַתּוֹרָה זִיכְּתָה לָהֶם. בְּפִיתָּם לֹא יֹאכְלוּ, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. וְלֹא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח וְיֹאכַל.
The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: With regard to laborers who were plucking figs, or plucking dates, or harvesting grapes, or harvesting olives, they may eat and they are exempt from separating tithes, as the Torah entitled them to eat. Nevertheless, they may not eat these fruits together with their bread unless they received permission from the homeowner. Similarly, one may not dip [lo yispot]
RASHI
עודרין מוסקין בוצרין גודרין כולם לשון לקיטה הן לכל מין ומין:
ופטורין מן המעשר ולא אמר מקח הוא לפי שאין זה תנאי שכרן אלא התורה זכתה להם:
בפיתם לא יאכלו משום דינא נקט ליה לפי שאוכלין הרבה:
לא יספות יטבול קס״ד משום ענבים ודבר אחר קאמר ולא משום מעשר אלמא אכשורי פירא אסור:
מֶלַח וַדַּאי כַּעֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר דָּמֵי.
The Gemara rejects this proof as well: Salt is certainly considered like grapes and something else, as one is adding an ingredient, which is undoubtedly prohibited. By contrast, one who singes produce in fire has not added anything, and therefore it is possible that this practice is permitted. Consequently, the Gemara’s question is left unresolved.
RASHI
מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי ואע״ג דעלייהו דענבים קא מבדר ליה ולאו מילתא באפיה נפשיה הוא ספת מ״מ דבר אחר הוא אבל מהבהב אימא לך דשרי:
״וְלֹא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח וְיֹאכַל״. וּרְמִינְהוּ: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְעַדֵּר וּלְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים – הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל. שְׂכָרוֹ לִבְצוֹר, שְׂכָרוֹ לִמְסוֹק, שְׂכָרוֹ לְלַקֵּט – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר, שֶׁהַתּוֹרָה זִיכְּתָה לָהֶן. קָצַץ אַחַת וְאַחַת – יֹאכַל, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם – לֹא יֹאכַל, וְסוֹפֵת בְּמֶלַח וְיֹאכַל.
§ The baraita mentioned earlier taught: And he may not dip these fruits in salt and eat. And the Gemara raises a contradiction to this from a baraita: In the case of one who hires a laborer to till and dig a circle under olives,
RASHI
לעדור לחפור:
לקשקש לכסות שרשים המגולים:
הרי זה לא יאכל מן הזיתים שבאילן דבעינן שעת גמר מלאכה:
שכרו לבצור בענבים:
למסוק בזיתים:
ללקט בשאר פירות אותן הנושרין על גב הקרקע:
קצץ והתנה עם בעל הבית ע״מ שאוכל הוה ליה כעין מקח:
אחת אחת אוכל דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו:
שתים שתים לא יאכל דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן כדיליף אסמכתא מקרא לקמן וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא כדאמרן לעיל (בבא מציעא פח:) דאי מדאורייתא - אין חילוק בין שתים לאחת:
וסופת במלח ואוכל קס״ד ספיתא במעשר לא מהניא ולא נקט ליה אלא לאשמועינן דלא מעכב עליה בעל הבית:
TOSAFOT
קוצץ אחת אחת אוכל פירש בקונטרס קצץ עם בעה״ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לר״ת דלפי׳ קאי ארישא אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ וקשה קצת דמאי פריך כיון דקצץ כל מאי דבעי לאכול למה פשוט לו כל כך שיוכל לאכול במלח משום דקצץ הא לא פירש לאכול במלח ואיצטריך לקצוץ דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור ור״ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים והשתא פריך שפיר במאי דבעי יאכלם:
שתים שתים לא יאכל דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן כדיליף בסמוך שהלוקח לא יעשה גורן אחר:
אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַסֵּיפָא, כֵּיוָן דְּקָצַץ – כָּל הֵיכִי דְּבָעֵי לֵיכוּל. אֶלָּא לָאו – אַרֵישָׁא?
The Gemara analyzes this last statement: To which
RASHI
אהייא איצטריך לאשמועינן:
אלא לאו ארישא דלא קצץ:
אֲמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בָּאָרֶץ, כָּאן – בְּחוּצָה לָאָרֶץ. בָּאָרֶץ קָבְעָא סְפִיתָא, בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא קָבְעָא סְפִיתָא. אֲמַר רָבָא: מִי אִיכָּא מִידֵי דְּבָאָרֶץ קָבְעָא סְפִיתָא מִדְּאוֹרַיְיתָא, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ לָא קָבְעָא סְפִיתָא וּמוּתָּר לְכַתְּחִילָּה?
Abaye said: This is not difficult, as here it is prohibited because he is in Eretz Yisrael, whereas there he is outside of Eretz Yisrael. The reason for the difference is as follows: In Eretz Yisrael, dipping fruit in salt establishes his consumption as a fixed meal, which renders the fruit subject to tithes. Outside of Eretz Yisrael, by contrast, dipping fruit in salt does not establish his consumption as a meal, as the mitzva of tithes does not apply outside of Eretz Yisrael by Torah law. Rava said: Is there any produce with regard to which the halakha is that in Eretz Yisrael dipping establishes
RASHI
כאן בארץ כאן בחוצה לארץ וספיתא לאו משום ענבים ודבר אחר לענין דינא נקט לה אלא משום חשיבות אכילה לענין מעשר נקט ליה ואסיפא קאי:
בארץ דמעשר דאורייתא הוקבעה ספיתא דספיתא במלח גמר מלאכתייהו דגלי דעתיה דלית ליה גורן אחרינא:
מותר לכתחילה בתמיה היכא דמעשר דידיה מדרבנן תקבע ליה ספיתא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
TOSAFOT
בארץ קבעא ספיתא וההיא דלעיל דקתני לא יספות מיירי בארץ וא״ת ואמאי לא מוקי לה ההיא דלא יספות משום ענבים ודבר אחר כדאמר מעיקרא וההיא דספת במלח קאי אסיפא ומיירי בין בארץ בין בחוצה לארץ וקמ״ל דלא קבעא ספיתא והשתא לא תקשי ליה הא דפריך אדאביי וי״ל דאי לאו דאשמועינן בשום מקום דספיתא קבעא לא הוי אשמעינן שום חידוש ההיא ברייתא דסופת ולהכי מוקי לההיא דלא יספות בארץ משום דספיתא קבעא והשתא קמ״ל ההיא דסופת דאע״ג דבארץ קבעא בחו״ל לא קבעא:
אֶלָּא אֲמַר רָבָא: בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חֲדָא – לָא קָבְעָא סְפִיתָא, תַּרְתֵּי – קָבְעָא סְפִיתָא. קָצַץ, בֵּין סָפַת וּבֵין לֹא סָפַת, אַחַת אַחַת – אוֹכֵל, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם – לֹא יֹאכַל. לֹא קָצַץ וְלֹא סָפַת – אוֹכֵל שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. סָפַת, אַחַת אַחַת – אוֹכֵל, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם – לֹא יֹאכַל וְאַף עַל גַּב דְּנָטַל רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת, דְּאִיטְבִּיל לְהוּ לְמַעֲשֵׂר וְקָבְעָא סְפִיתָא.
Rather, Rava rejected Abaye’s answer and stated a different resolution: Whether in Eretz Yisrael or outside of Eretz Yisrael, if he ate one fruit, its dipping in salt does not establish it as anything more than a casual meal, but if he ate two, dipping in salt does establish it as a meal. Therefore, in a case where he stipulated that he may eat, whether he dipped in salt or did not dip in salt, he may eat one by one, but he may not eat two by two. If he did not stipulate and did not dip in salt, he may eat two by two. If he dips in salt he may eat one by one, but he may not eat two by two, even though he received permission to eat two at a time from the homeowner. The reason is that they have already been rendered untithed produce with regard to tithes, because the dipping established them as ready for tithing. Consequently, the laborer may not partake of them until he has separated tithes.
RASHI
תרתי קבעא ספיתא כדיליף לקמן בפחות משתים לא הוי גורן:
קצץ בין ספת ובין לא ספת קציצה משוי גורן כשהן שתים ואחת אחת אוכל שתים לא יאכל וכיון דאכילה על ידי קציצה ליתא בשתים אלא באחת לא קבע בהם ספיתא משום הכי קתני סופת במלח ואוכל ואסיפא דוקא קאי:
לא קצץ ולא ספת אוכל שתים ספת לא יאכל שתים דקבעא ספיתא ומשום הכי קתני בברייתא קמייתא ולא יספות דלאו בקצץ איירי ואכילתו בשתים שתים:
וְתַרְתֵּי דְּקָבְעָא סְפִיתָא מְנָא לָן? אֲמַר רַב מַתָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה״.
The Gemara asks: And from where do we derive this halakha that with regard to eating fruit two at a time, dipping in salt establishes that they are subject to tithes? Rav Mattana said that it is as the verse states: “For He has gathered them as the sheaves to the threshing-floor” (Micah 4:12). This verse shows that one who gathers items together, an act that involves at least two items, is considered to have brought them into his granary. Consequently, if he also dips them in salt he has established his consumption as a fixed meal, which means that he must separate tithes.
RASHI
ותרתי דקבעא ספיתא מנלן כלומר מנלן דבעינן תרתי ובציר לא:
כי קבצם כעמיר גורנה אין גורן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים:
TOSAFOT
ותרתי מנלן דקבעא ספיתא מקח נמי קבעא בתרתי כדאמר לעיל אלא משום דבספיתא קיימינן נקט ספיתא:
כי קבצם כעמיר גורנה אסמכתא היא:
תָּנוּ רַבָּנַן: פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בַּתְּבוּאָה
The Sages taught: In the case of cows that tread
RASHI
המרכסות בתבואה ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא:
TOSAFOT
המרכסות בתבואה לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי: