Back
Kiddushin
Daf 12aלָאו הַיְינוּ דִּיהוּדִית דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּהָוֵית לָהּ צַעַר לֵידָה, אָמְרָה לֵיהּ: אָמְרָה לִי אֵם: קִיבֵּל בֵּיךְ אֲבוּךְ קִידּוּשֵׁי כִּי זוּטַרְתְּ. אֲמַר לָהּ: לָאו כָּל כְּמִינָּהּ דְּאִימָּךְ דְּאָסְרַתְּ לֵיךְ עִילָּוַאי.
Rav Ḥisda explained: Is this not similar to the case of Yehudit, wife of Rabbi Ḥiyya,
RASHI
לאו היינו דיהודית רב חסדא קאמר לה:
צער לידה שהיתה יולדת תאומים דאמר מר (ביבמות דף סה:) יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי אחוותא:
קבל ביך אבוך קידושי מאיש אחר ובעל זה אסור לך:
אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב חִסְדָּא: אַמַּאי? הָא אִיכָּא סָהֲדֵי בְּאִידִית, דְּיָדְעִי דִּבְהַהוּא יוֹמָא הֲוָה בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה! הָשְׁתָּא מִיהָא לָא לֵיתְנְהוּ קַמָּן.
Returning to the incident with the blue marble stone, the Gemara relates that the Sages said to Rav Ḥisda: Why do you say that she is not betrothed because the item is not worth one peruta in the place where the betrothal occurred? After all, there are witnesses
RASHI
באידית שם מקום ואותו היום היו בכאן והלכו להם:
TOSAFOT
הא איכא סהדי באורית ה״ג ר״ת ולא גריס באידית והסופרים טעו בין אידית לאורית ואורית הוא מערב כמו אוריה בפרק לא יחפור (ב״ב דף כה.) גבי שכינה במערב מאי אוריה אויר יה ולא כמו שפירש בקונטרס אוריה מזרח אויר של פני השכינה והשתא אתיא שפיר דבני בבל היו אומרים הא איכא סהדי באורי׳ כלומר בא״י שהוא מערב כדאמרינן במערבא אמרי ורב חנינא מא״י אמר עדיה בצד אסתן ותיאסר כלומר בבל שהיא בצפון דאסתן הוא צפון כדאמרן (מגילה דף כח:) שמעתתא בעי צילותא כיומא דאיסתנא דרוח צפונית מונעת את הגשמים כדאמר (איוב ל״ז:כ״ב) מצפון זהב יאתה תרגומא מצפונא אסתנא יאתי:
והאיכא סהדי באורית אין לפרש דניחוש לשמא איכא סהדי דא״כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש והא נמי ליכא לפרש והא איכא סהדי דידעי דבההוא שעתא הוה ביה ש״פ דפשיטא דעל זה ראוי להחמיר אלא נראה לר״י לפרש והא איכא סהדי כלומר יצא הקול שיש עדים באורית או במדינת הים:
לָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עֵידֶיהָ בְּצַד אִסְתָּן וְתֵיאָסֵר?!
Rav Ḥisda cites a proof for his statement: Isn’t this the same as the opinion of Rabbi Ḥanina? In the case of a woman who appeared before the court and said that she was taken captive but remained undefiled, if there are no witnesses that she was captured, her entire claim must be accepted, and therefore she is permitted to her husband. Although there are witnesses elsewhere who can testify that she was taken captive, and consequently, the court need not rely on her statement alone, as Rabbi Ḥanina says: When her witnesses are far away in the north [istan],
RASHI
דרבי חנינא בכתובות גבי בנתיה דשמואל דאשתביין ואייתינהו לבי מדרשא דרבי חנינא ואוקמינהו לשבוייהו אבראי הא אמרה נשביתי וטהורה אני וכן אידך והתירם לכהונה ואמרו ליה לר׳ חנינא הא איכא סהדי במדינת הים שראו אותן שנשבו ותנן אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואמר להו השתא מיהא ליתנהו ואינן מעידין על שבייתן ונתירם:
עידיה בצד אסתן רוח צפונית ואינן באים ומעידים ותאסר בתמיה:
אַבַּיֵי וְרָבָא לָא סְבִירָא לְהוּ לְהָא דְּרַב חִסְדָּא; אִם הֵקֵילוּ בִּשְׁבוּיָה, דִּמְנַוְּולָה נַפְשָׁהּ גַּבֵּי שַׁבַּאי – נֵיקֵיל בְּאֵשֶׁת אִישׁ?!
The Gemara comments: Abaye and Rava do not hold in accordance with this statement of Rav Ḥisda with regard to betrothal. In their opinion one cannot learn the halakha here from Rabbi Ḥanina’s statement, as there is a difference between the cases: If in the case of Rabbi Ḥanina the Sages were lenient with regard to a captive woman, who makes herself appear repulsive before her captor so that he will not rape her, and it is therefore believable that she was not violated, shall we be lenient with regard to the serious prohibition of a married woman?
RASHI
לא סבירא להו הא דרב חסדא להתירה משום דאיכא סהדי באידית:
TOSAFOT
אם הקלנו בשבויה אית ספרים שכתוב בהן משום דמנוולא נפשה נקל באשת איש וי״מ אם הקלנו בשבויה היינו משום דאפילו איכא סהדי שנשבית מ״מ לא היו יודעין אם נטמאה א״כ אינה אסורה מה״ת (א״כ) נקל באשת איש דאי איכא סהדי דאותה אבנא דכוחלא אית בה ש״פ הויא א״א גמורה א״כ אין דין הוא שנקל עליה וי״מ אם הקלנו בשבויה משום דליכא אלא איסור לאו דזונה נקל בא״א דאיכא איסור מיתה ולא נהירא שהרי השבויה נמי פעמים דאיכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל ויעבוד עבודה במזבח בשבת ובזה יש חיוב מיתה:
אִישְׁתָּאַר מֵהַהִיא מִשְׁפָּחָה בְּסוּרָא וּפָרְשׁוּ רַבָּנַן מִינָּהּ. וְלָאו מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לְהוּ כְּאַבַּיֵי וְרָבָא.
The Gemara reports: Descendants of the family of the woman who had been betrothed with a blue marble stone remained in Sura, as after Rav Ḥisda ruled that that woman’s first betrothal was invalid, she married another man and had children. But the Sages avoided the family and refused to marry into it due to the concern that it was founded on a possibly adulterous relationship, which would render the descendants of the family mamzerim. The Gemara comments: And it was not because they maintained, in accordance with the opinion of Shmuel, that there is a concern that any item might be worth one peruta somewhere else. Rather, it was because they held in accordance with the opinion of Abaye and Rava, who said: Since there are witnesses in a different place, one must take them into account.
RASHI
מההיא משפחה שנשאת לאחר וילדה לו:
ולאו משום דסבירא להו דשמואל למיחש שמא ש״פ במדי:
אלא משום דסבירא להו דאביי ורבא דכיון דאיכא סהדי באידית לא מקילינן בה:
הַהוּא גַּבְרָא דְּאַקְדֵּישׁ בְּשׁוֹטִיתָא דְּאָסָא בְּשׁוּקָא. שְׁלָחָהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, כְּהַאי גַּוְונָא מַאי? שְׁלַח לֵיהּ: נַגְדֵיהּ – כְּרַב, וְאִצְטְרִיךְ גִּיטָּא – כִּשְׁמוּאֵל.
§ The Gemara relates: There was a certain man who betrothed a woman with a myrtle branch in the marketplace. Rav Aḥa bar Huna sent this dilemma before Rav Yosef: In a case like this, what is the halakha? Rav Yosef sent a response to him: Flog him, in accordance with the opinion of Rav, and require her to receive a bill of divorce, in accordance with the opinion of Shmuel, in case the myrtle branch is worth one peruta somewhere else.
RASHI
בשוטיתא דאסא בשבט בד של הדס:
נגדיה כרב משום פריצותא דקדיש בשוקא:
ואצרכה גיטא אם באת לינשא לאחר כשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי:
דְּרַב מַנְגֵּיד עַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּשׁוּקָא; וְעַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה; וְעַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּלָא שִׁידּוּכֵי;
The Gemara explains that Rav would flog a man for betrothing a woman in the marketplace,
RASHI
דרב מנגיד כו׳ משום פריצותא:
וְעַל דִּמְבַטֵּיל גִּיטָּא; וְעַל דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא; וְעַל דִּמְצַעֵר שְׁלוּחָא דְּרַבָּנַן; וְעַל דְּחָלָה שַׁמְתָּא עִילָּוֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין;
And likewise, Rav would flog a man for nullifying a bill of divorce
RASHI
ועל דמבטל גיטא השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דילמא לא ידעי ליה אינשי דבטליה קודם שיבא לידה ושמא יתננו השליח לאחר שבטלו ותנשא בו:
ועל דמסר מודעא אגיטא כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה:
דמצער שליח דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינין וזה קם עליו ומכהו:
TOSAFOT
ועל דמבטל גיטא פ״ה כגון השולח גט לאשתו והגיע בשליח וא״ל גט שנתתי לך בטל הוא ואיכא למיחש שמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו ותנשא בו ולא נהירא דאין סברא לומר שיתן לה השליח כיון שהוא מוחה בו דאטו ברשיעי עסקינן לכן נ״ל כדאמר התם (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה ב״ד ומבטל לפניהם התקין ר״ג שלא יהו עושין כן אך פליגי התם (דף לג.) דאיכא למ״ד אם בטלו מבוטל ולדידיה ניחא שהרי אשה זו אינה יודעת שבטלו ותינשא ואפילו למ״ד התם אם בטלו אינו מבוטל מ״מ הרי מוציא לעז על הגט:
וְעַל חֲתָנָא דְּדָיֵיר בֵּי חֲמוּהּ. דְּדָיֵיר – אִין, חָלֵיף – לָא. וְהָא הַהוּא חֲתָנָא דְּחָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי חֲמוּהּ, וְנַגְדֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת! הַהוּא מֵידָם הֲוַת דַּיְימָא חֲמָתֵיהּ מִינֵּיהּ.
And Rav would flog a son-in-law who lives in his father-in-law’s house,
RASHI
ועל חתנא דדייר בבית חמוה שמא יכשל בה שסתם חמותה אוהבת את חתנה דאמר מר (בפסחים דף קיג.) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון:
מידם הות דיימא חמתיה מיניה חשדוה ממנו לשון דומה ובת דומה (סוטה דף כז.):
נְהַרְדְּעֵי אָמְרִי: בְּכוּלְּהוּ לָא מַנְגֵּיד רַב אֶלָּא עַל דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה בְּלָא שִׁידּוּכֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: וַאֲפִילּוּ בְּשִׁידּוּכֵי נַמִי, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.
The Sages of Neharde’a
TOSAFOT
בכולהו לא מנגיד רב על זה סומכין החתנים בזמן הזה שדרים בבית חמותם ואפילו למאן דחייש לעיל מה שדרין עכשיו בבית חמותם היינו בשביל טובת הנאה שדרים בלא שכירות בבית דיש הוכחה שאינם דרים בשביל חמותם אלא בשביל שאר טובות שעושין להם:
משום פריצותא מפרש ר״ת דהיינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך וקשה דביבמות פ׳ ר״ג (יבמות דף נב.) מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר״י דהיינו פריצות שעושין תחלת קניינן בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכי:
הַהוּא גַּבְרָא דְּקָדֵישׁ בְּצִיפְתָא דְּאָסָא. אָמְרוּ לֵיהּ: וְהָא לֵית בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה! אֲמַר לְהוּ: תִּיקְדּוּשׁ בְּאַרְבַּע זוּזֵי דְּאִית בָּהּ. שְׁקַלְתָּא וְאִישְׁתִּיקָא. אֲמַר רָבָא: הָוָה שְׁתִיקוּתָא דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, וְכָל שְׁתִיקוּתָא דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – לָאו כְּלוּם הִיא.
§ The Gemara relates: There was a certain man who betrothed a woman with a mat of myrtle branches.
RASHI
בציפתא דאסא מחצלת של הדס:
בד׳ זוזי דאית בה כרוכים היו בה:
שקלתא כלומר נקטא לה ולא השלכתה ואישתיקה:
הויא שתיקה דלאחר מתן מעות שמתחילה כשקיבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשידעה אחר כן ושתקה שתיקה דלאחר מתן מעות היא ולאו כלום היא דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתיה דהכי קבילתינהו:
אֲמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּתַנְיָא, אָמַר לָהּ: כִּנְסִי סֶלַע זוֹ בְּפִקָּדוֹן, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ; בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – מְקוּדֶּשֶׁת, לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת, רָצְתָה – מְקוּדֶּשֶׁת, לֹא רָצְתָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
Rava said: From where do I state this opinion? As it is taught in a baraita that in a case where a man said to a woman: Take this sela as a deposit,
RASHI
מנא אמינא לה דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא:
בשעת מתן מעות אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבילתיה אדעתא דהכי קבילתיה:
TOSAFOT
בשעת מתן מעות מקודשת ה״ג ולא גרסינן בין רצתה בין לא רצתה כדאמר לקמן (קידושין דף יג.) ליתני מקודשת סתם כי התם:
מַאי רָצְתָה וּמַאי לֹא רָצְתָה? אִילֵימָא: רָצְתָה – דְּאָמְרָה ״אִין״, לֹא רָצְתָה – דְּאָמְרָה ״לָא״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא
The Gemara inquires: What is the meaning of: She wanted, and what is the meaning of: She did not want? If we say that: She wanted, means that she said yes, she wishes to be betrothed, and: She did not want, means that she explicitly said no, one can learn by inference that in the first clause of the baraita, when he spoke as he gave her the money and no difference is suggested between her wanting or not wanting,
RASHI
מכלל דרישא דלא פליג בין רצתה ללא רצתה: