Back
Kiddushin
Daf 29aכָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. מַאי טַעֲמָא? מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ עֲדִיפָא. כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין.
that anywhere that there are only five sela
RASHI
כל היכא דלית ליה נכסי אלא ה׳ סלעים:
רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִלְוֶה דִּכְתִיב בַּתּוֹרָה, כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, בְּהָנֵי חָמֵשׁ פָּרֵיק לִבְרֵיהּ, וְאָזֵיל כֹּהֵן וְטָרֵיף לֵיהּ לְחָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים לְדִידֵיהּ.
And the reasoning behind the dispute is as follows: Rabbi Yehuda maintains that a loan that is written in the Torah, i.e., any financial obligation that applies by Torah law, is considered as though it is written in a document, and therefore it can be collected from liened property, like any loan recorded in a document. This means that the liened property worth five sela is available for one’s own redemption, but not for that of his son, as the sale of the property occurred before the birth of his firstborn. Consequently, with these five sela upon which there is no lien he redeems his son, and the priest goes and repossesses the land worth five sela that is liened property for his own redemption. In this manner one can fulfill both mitzvot.
RASHI
ככתובה בשטר דמיא ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו ויטרוף את הלקוחות הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לבריה דאין זה אונאה שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו:
ואזיל כהן וטריף לקוחות על פדיון עצמו:
וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִלְוֶה דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְהִילְכָּךְ מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ עָדִיף.
And the Rabbis maintain: A loan that is written in the Torah is not considered as though it is written in a document, since buyers will not be aware of this obligation, so that they should be aware that the land may be repossessed. And therefore there is no advantage for this man to redeem his son with the five sela upon which there is no lien, and his own mitzva is preferable, which means he redeems himself with the free land. With the liened property that is left he cannot redeem his son, as the land was sold before the birth of his firstborn.
RASHI
לאו ככתובה בשטר דמי ואינו גובה ממשועבדים:
תָּנוּ רַבָּנַן: לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ וְלַעֲלוֹת לָרֶגֶל – פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹלֶה לָרֶגֶל, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ. שֶׁזּוֹ – מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְזוֹ מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת.
The Sages taught: If one has money to redeem his son and to ascend
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה – כִּדְקָאָמַר טַעֲמָא. אֶלָּא רַבָּנַן מַאי טַעֲמַיְיהוּ? דְּאָמַר קְרָא ״כָּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״ וַהֲדַר ״לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״.
The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Yehuda, it is as he stated in his reasoning, i.e., Rabbi Yehuda provided the rationale for his opinion. But what is the reasoning of the Rabbis, who say that he should first redeem his son? The Gemara answers that the reason is that the verse states: “All the firstborn of your sons you shall redeem” (Exodus 34:20), and it then states, in the same verse: “And none shall appear before me empty,” referring to the pilgrimage Festival in Jerusalem. The order of the verse indicates that one should redeem his firstborn son before traveling to Jerusalem on the pilgrimage Festival.
TOSAFOT
ואזיל כהן וטריף להו משעבדי כלומר בבני חרי פריק ליה לבריה שאם היה פודה עצמו בבני חרי לא היה פודה בנו ממשעבדי דמיירי שנשתעבדו קודם שנולד הבן ולכך מקדים פדיון בנו ואין כאן אונאה ללקוחות דמצות בנו עליו יותר ממצות גופו כפ״ה וק׳ דאדרבה יש אונאה ללקוחות דמצות גופו עדיף ויאמרו פדה את עצמך בתחלה ואם יאמר אפדה את עצמי ממשעבדי יאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חרי ואפי׳ פדה בנו בכור מבני תרי יאמרו לכהן הנחנו לך מקום לגבות ממנו אותם חמש בני חורין ולכך פירש ר״י דמיירי כגון דאיכא חמש משועבדי׳ מיצחק שעשאן אפותיקי לכהן בעבור יעקב בנו ואח״כ מכרה ושוב גדל יעקב והיה לו בן ועמד הוא ובנו לפדות ואין להם אלא ה׳ סלעים מבני חרי ור׳ יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי והיו לו אפותקאות בשטר לכהן קודם ולכך גובה מהן אע״פ שיש בני חרי ליעקב לפי שמצותו על נכסי אביו יותר מעל נכסי עצמו דחוב האב על נכסי האב ולא על נכסי הבן ואינם יכולים לומר הנחנו לך מקום בנכסי יעקב שאין עליו לשלם חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום וכן משמע הלשון דקתני שזה מצותו על אביו:
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחַיָּיב לִפְדּוֹת כּוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״. פְּשִׁיטָא, בְּפֶטֶר רֶחֶם תְּלָא רַחֲמָנָא!
The Sages taught: From where is it derived that if one had five firstborn sons, from five different women,
מַהוּ דְּתֵימָא: נֵילַף בְּכוֹר בְּכוֹר מִנַּחֲלָה, מַה לְּהַלָּן ״רֵאשִׁית אֹנוֹ״ – אַף כָּאן רֵאשִׁית אוֹנוֹ. קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara answers that this ruling is necessary lest you say that we should derive a verbal analogy between “firstborn” stated here and “firstborn” from the verses dealing with inheritance: Just as there, the verse describes a firstborn who receives a double portion of the inheritance as: “The first fruit of his strength” (Deuteronomy 21:17), i.e., he is the firstborn son to his father, and not the first child born to his mother; so too here, with regard to the redemption of the firstborn son, it is referring to the first fruit of his strength, which would mean that the father need redeem only his oldest child. Therefore, this baraita teaches us that this is not the case. Rather, every firstborn son to his mother must be redeemed.
״לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״. וְהֵיכָא דְּלָא אַגְמְרֵיהּ אֲבוּהּ – מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִיגְמַר נַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִיב: ״וּלְמַדְתֶּם״.
§ The baraita teaches that a father is obligated to teach his son Torah. The Gemara asks: From where do we derive this requirement? As it is written: “And you shall teach them [velimadtem] to your sons” (Deuteronomy 11:19). And in a case where his father did not teach him
RASHI
דכתיב ולמדתם קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם (דברים ה׳:א׳):
אִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָא? דִּכְתִיב: ״וְלִימַּדְתֶּם״ ״וּלְמַדְתֶּם״ כָּל שֶׁמְּצוּוֶּה לִלְמוֹד – מְצוּוֶה לְלַמֵּד, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְצוּוֶה לִלְמוֹד – אֵינוֹ מְצוּוֶה לְלַמֵּד.
From where do we derive that a woman is not obligated
RASHI
דלא מיחייבה ללמד את בנה דכתיב ולמדתם את בניכם קרי ביה ולמדתם לאקושינהו דלא מיפקדא ללמוד:
וְאִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָה לְמֵילַף נַפְשָׁהּ? דִּכְתִיב ״וְלִימַּדְתֶּם״ ״וּלְמַדְתֶּם״ כָּל שֶׁאֲחֵרִים מְצוּוִּין לְלַמְּדוֹ – מְצוּוֶה לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצוּוִּין לְלַמְּדוֹ – אֵין מְצוּוֶה לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצוּוִּין לְלַמְּדָהּ? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ אֶת בְּנֵיכֶם וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם.
The Gemara asks: And from where do we derive that she is not obligated to teach herself?
RASHI
דלא מיחייבה ללמד את בנה דכתיב ולמדתם את בניכם קרי ביה ולמדתם לאקושינהו דלא מיפקדא ללמוד:
אחרים האב:
תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִלְמוֹד וּבְנוֹ לִלְמוֹד – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בְּנוֹ זָרִיז וּמְמוּלָּח וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ – בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, שְׁדַרֵיהּ אֲבוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי. כִּי אֲתָא, חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיחַדְּדִין שְׁמַעֲתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפָא מִינָּךְ, תּוּב אַתְּ, דְּאֵיזִיל אֲנָא.
The Sages taught: If one wishes to study Torah himself and his son also wants to study,
RASHI
אם היה בנו זריז והאב רואה שיצליח ממנו ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו:
שְׁמַע אַבַּיֵי דְּקָא הֲוָה אָתֵי. הֲוָה הַהוּא מַזִּיק בֵּי רַבָּנַן דְּאַבַּיֵי, דְּכִי הָווּ עָיְילֵי בִּתְרֵין אֲפִילּוּ בִּימָמָא הָווּ מִיתַּזְּקִי. אֲמַר לְהוּ: לָא לֵיתִיב לֵיהּ אֱינָשׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִתְרְחֵישׁ נִיסָא.
Abaye heard that Rav Aḥa bar Ya’akov was coming. There was a certain demon in the study hall of Abaye,
RASHI
בי רבנן בהמ״ד רחוק מן היישוב הוה:
לא ליתיב ליה אינש אושפיזא לרב אחא ועל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק:
עַל, בַּת בְּהַהוּא בֵּי רַבָּנַן, אִידַּמֵּי לֵיהּ כְּתַנִּינָא דְּשִׁבְעָה רֵישְׁוָותֵיהּ, כָּל כְּרִיעָה דְּכָרַע נְתַר חַד רֵישֵׁיהּ. אֲמַר לְהוּ לְמָחָר: אִי לָא אִיתְרְחֵישׁ נִיסָא סַכִּינְתִּין.
Rav Aḥa found no place to spend the night, and he entered and spent the night in that study hall of the Sages. The demon appeared to him like a serpent with seven heads. Rav Aḥa bar Ya’akov began to pray, and with every bow that he bowed one of the demon’s heads fell off, until it eventually died. The next day Rav Aḥa said to the townspeople: If a miracle had not occurred, you would have placed me in danger.
RASHI
בת לן:
אידמי ליה מזיק:
כתנינא דשבע רישיה שהיו לו שבע גולגולות:
כל כריעה דכרע רב אחא מתפלל על אותו מזיק נתר חד רישא:
סכינתין סכנתם אותי:
תָּנוּ רַבָּנַן: לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה – יִלְמוֹד תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא אִשָּׁה – יִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה.
The Sages taught: If one has to decide whether to study Torah or to marry a woman,
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רֵיחַיִים בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה?! וְלָא פְּלִיגִי: הָא – לָן, וְהָא – לְהוּ.
Rabbi Yoḥanan says: How can one do this? With a millstone hanging from his neck, i.e., with the responsibility of providing for his family weighing upon him, can he engage in Torah study? The Gemara comments: And the amora’im do not disagree; this is for us and that is for them.
RASHI
הא לן הא להו בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא״י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו נושא אשה דהוה בלא הרהור ואח״כ הולך ולומד תורה:
להו לבני א״י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו:
מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אֲמַר לֵיהּ: כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ הָבִיאֵהוּ לְיָדִי. כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ דְּלָא פָּרִיס סוּדָרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא פְּרִיסַת סוּדָרָא? אֲמַר לֵיהּ דְּלָא נָסֵיבְנָא. אַהַדְרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ מִינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי דְּלָא חָזֵית לְהוּ לְאַפִּי עַד דְּנָסְבַת.
§ With regard to marriage, the Gemara relates: Rav Ḥisda would praise Rav Hamnuna
RASHI
חזייה רב הונא לרב המנונא:
דלא פריס סודר כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן:
רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה – כָּל יָמָיו בַּעֲבֵירָה. בַּעֲבֵירָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵירָה.
The Gemara notes: Rav Huna conforms to his standard line of reasoning, as he says: If one is twenty years old
אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לְאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא – אוֹמֵר: תִּיפַּח עַצְמוֹתָיו.
Rava said, and similarly, the school of Rabbi Yishmael taught: Until one reaches the age of twenty years the Holy One, Blessed be He, sits and waits for a man, saying: When will he marry a woman. Once he reaches the age of twenty and has not married, He says: Let his bones swell, i.e., he is cursed and God is no longer concerned about him.
TOSAFOT
הא לן והא להו פי׳ בקונטרס בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא״י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטל עליהם נושא אשה דהוה ליה בלא הרהור ואח״כ לומד תורה הא להו לבני א״י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהו כל צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו וקשה לר״ת דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחלה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילתיה בבני בבל א״כ אכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומן ועוד קשה אחר שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו ובפ״ק דגיטין (דף ו:) אשכחן דשלח רבי אביתר בני אדם הבאים משם לכאן הם מקיימין בעצמן ויתנו את הילד בזונה ואת הילדה מכרו ביין פירוש שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן משמע שאין עושים יפה שהולכים ללמוד חוץ למקומן על כן נראה לר״ת איפכא דר׳ יוחנן דאמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה ועוד שהם עניים ושמואל דאמר נושא אשה תחלה לבני א״י אמר שיכולים ללמוד במקומם וגם הם עשירים וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה ומיהו פעמים שגם בני א״י היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה אלא רובם היו לומדים במקומם ואין תימה אם שמואל שהיה מבני בבל דמורה לבני א״י שהיו לפניו תלמידים מבני א״י שהיה מדבר להם ור׳ יוחנן אע״פ שהיה מא״י היה מדבר לתלמידים שלפניו מבבל וכן מצינו בפ״ק דשבת (דף ט.) גבי מאימתי התחלת אכילה רב אמר משיטול ידיו ורבי חנינא אמר משיתיר חגורו ומפרש התם הא לן והא להו וע״כ רבי חנינא אע״ג שהיה מארץ ישראל היה מדבר לתלמידים שלפניו מבבל כדאמרי׳ התם הני חברין בבלאי כיון דשרו המנייהו לא מטרחי להו משמע דבני בבל היו רגילין בהתרת חגורה ומיהו קשה מהא דאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מד.) דקאמר רב חסדא על הארץ ועל פירותיה ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות ופריך עלה דרב חסדא אינהו אכלי ואנן מברכים ומשני איפוך ומאי קושיא דלמא רב חסדא שהיה מבבל מדבר לתלמידים שהיו לפניו מא״י ור׳ יוחנן לבני בבל כמו בכל דוכתי וי״ל דקים להו דלא הוו באותה שעה תלמידי דרב חסדא מתלמידי א״י ומיהו נראה לה״ר יצחק דמההיא דכיצד מברכין ל״ק מידי דשאני ענין אכילה וברכות דדין הוא לכל אדם שיברך לפי המנהג של מקום שהוא שם אפי׳ לא היה מאותו מקום ולהכי מתמה גמרא אליבא דרב חסדא שהיה מבבל ולמה מברכין על פירותיה דמשמע היינו פירות של א״י:
אֲמַר רַב חִסְדָּא: הַאי דְּעָדֵיפְנָא מֵחַבְרַאי – דְּנָסֵיבְנָא בְּשִׁיתְּסַר. וְאִי הֲוָה נָסֵיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר
Rav Ḥisda said: The fact that I am superior to my colleagues is because I married at the age of sixteen, and if I would have married at the age of fourteen,