Back
Kiddushin
Daf 42bהָא – דְּטָעוּ, הָא – דְּלָא טָעוּ. אִי דְּלָא טָעוּ מַאי יְכוֹלִים לִמְחוֹת? יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּרוּחוֹת.
In this case, where Rav Naḥman ruled that their transaction is void, in accordance with the Rabbis, the court erred by one-sixth. But in that case, where Rav Naḥman ruled that the orphans cannot protest when they grow up, they did not err by one-sixth. The Gemara asks: If Rav Naḥman’s ruling that the orphans cannot protest is referring to a case where they did not err by one-sixth, why did Shmuel say that they can later protest; what is the nature of their protest? The Gemara answers: They can protest with regard to the locations. One of the orphans can contend that he prefers property in a different location than he was given.
RASHI
הא דטעו הא דפיחת שתות או הותיר:
ברוחות מי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי חלק בצפון שהיתה לו שם שדה סמוכה לה שנפלה לו מאמו:
TOSAFOT
הא דטעו הא דלא טעו ה״ה דמצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות ולא איצטריך לומר יכולין למחות ברוחות:
אָמַר רַב נַחְמָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ הֲרֵי הֵן כְּלָקוֹחוֹת. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח; יָתֵר עַל שְׁתוּת – בָּטֵל מִקָּח; שְׁתוּת – קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה.
§ Rav Naḥman says: With regard to brothers who divided
RASHI
הרי הן כלקוחות כו׳ כך דינן של לקוחות קצוב בפרק הזהב (ב״מ דף מט:):
אָמַר רָבָא: הָא דַּאֲמָרַן פָּחוֹת מִשְּׁתוּת נִקְנֶה מִקָּח – לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא שַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ, אֲבָל שַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ – אָמַר: לְתַקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ, וְלָא לְעָווּתֵי.
Rava says: That which we said, that with regard to less than one-sixth the transaction is valid and the item is acquired, we said only in a case where the brother receiving a smaller share did not appoint an agent to deal with the distribution on his behalf. But if the brother receiving a smaller share appointed an agent,
TOSAFOT
אבל שויה שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך כו׳ וא״ת הא אמרי׳ בפ׳ אלמנה ניזונת (כתובות דף ק. ושם) שליח כמאן רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין משמע דפחות משתות המקח קיים כדיינים ורבא גופיה קאמר הכא דאי שוייה שליח מצי א״ל לתקוני שדרתיך כו׳ משמע דהמקח בטל אף בפחות משתות ואומר רשב״ם דהתם רבא משום דרב נחמן קאמר וליה לא ס״ל והכא משמיה דנפשיה ור״ת מפרש דהתם מיירי בשליח הדיינין דאלמוהו רבנן להיות כמותם והכא מיירי בשליח דשויה הלוקח בעצמו אי נמי י״ל דנהי דקאמר התם שליח כדיינין והמקח קיים האונאה מיהא צריך להחזיר והכא נמי ה״ק לתקוני שדרתיך כו׳ וצריך להחזיר האונאה ולא כשאר אדם דפחות משתות הויא מחילה:
וְהָא דַּאֲמָרַן יָתֵר מִשְּׁתוּת בָּטֵל מִקָּח – לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא אֲמַר ״נִיפְלִיגַן בְּשׁוּמָא דְּבֵי דִּינָא״, אֲבָל אֲמַר ״נִפְלוֹג בְּשׁוּמָא דְּבֵי דִּינָא״ – מִכְרָן קַיָּים. דִּתְנַן: שׁוּם הַדַּיָּינִים שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת – מִכְרָן בָּטֵל, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים.
Rava continues: And that which we said, that if the brothers erred by more than one-sixth the transaction is void, we said only when the brother receiving a smaller share did not say: Let us divide the estate by an appraisal
RASHI
ה״ג והא דאמרן יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא. הא דאמר יתר על שתות בטלה חלוקה לגמרי לא אמרן אלא שלא התנו מתחילה להיות שומת הנכסים בשלשה שהן ב״ד אבל קבלו עליהם להיות חלוקתם כדין שום הדיינין אפי׳ יותר על שתות מכרן קיים דקי״ל כרשב״ג דאמר מכרן קיים במסכת כתובות פרק אלמנה ניזונית (כתובות ד׳ צט) ולא ס״ל לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל הלכה כדברי חכמים:
TOSAFOT
ה״ג בקונטרס הא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא כלומר המקח קיים ולפי גירסא זו מייתי ראיה מרשב״ג דאמר מכרן קיים ולא ס״ל לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל דהלכה כחכמים והא דאמרן שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלים דהא כתוב בהן אונאה או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד עכ״ל וקשה לר״ת חדא מדנקט גבי שתות אין אונאה לקרקעות משמע דביתר משתות יש להן אונאה ובפרק המקבל (ב״מ דף קח.) מסיק רב נחמן זבין שוה מאה במאתן אין להם אונאה ועוד קשה דפירש דרבא לא ס״ל כר״נ ודוחק הוא דהא רב נחמן רבו היה וע״ק דלפי׳ הקונטרס גרס מעיקרא יתר משתות במילתיה ומייתי ראיה ממשנה דשום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות כו׳ ואמאי מייתי ראיה מינה הא משנה זו לא מיירי כלל ביתר משתות מה יהא דינן וא״כ לא הוי דומה בדומה לכך נראה לר״ת דגרס איפכא וכן גרס ר״ח וה״ג הא דאמר שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא והוי המקח בטל והשתא מייתי ראיה מחכמים והא דאמר יתר משתות בטל המקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי כו׳ והשתא ניחא שפיר זבין שוה מאה במאתן מיהו קשה דמשמע הכא לפי׳ רבינו תם דבקרקעות לא שייך ביטול מקח אליבא דרב נחמן ובפרק הזהב (ב״מ דף נז.) אמר ר״נ הדר אמר רב. חסדא אונאה אין להם ביטול מקח יש להם וי״ל דביטול מקח דהתם היינו מפלגא וה״נ איתא בירושלמי עד פלג יש להם אונאה אבל בציר מפלג לא הוי ביטול מקח וההוא דזבן מאה במאתן אי פלג דוקא לא הוי זבין מאה במאתן דוקא אלא פחות ממאתן פורתא ואי מאתן דוקא הא דקתני עד פלג לאו דוקא אלא ר״ל יותר מפלג פורתא אבל מפלג המקח קיים:
וְהָא דַּאֲמָרַן שְׁתוּת קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה – לָא אֲמָרַן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלֵי, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי – אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת. וּבִמְקַרְקְעֵי לָא אֲמָרַן אֶלָּא דִּפְלוּג בְּעִילּוּיָא, אֲבָל פְּלוּג בְּמִשְׁחָתָא – לָא, כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה – נַמִי חוֹזֵר.
Rava continues: And that which we said, that if the brothers erred by one-sixth the one receiving a larger share acquired it and he must return the amount of the fraud, we said only with regard to movable property. But with regard to land, the halakha is that there is no fraud with regard to land.
RASHI
והא דאמרן שתות צריך להחזיר אונאה לא אמרו אלא במטלטלי דאונאה כתיבה בהן או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד:
בעילויא שלא חלקום בחבל ליטול כל אחד ברעה וביפה אלא העלום בדמים ונטל זה ברעה כפי דמים וזה ביפה כפי דמים:
חוזר שאין זה כשאר אונאות דקי״ל בהזהב (ב״מ דף מט:) פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד:
וְהָא דִּתְנַן: הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵירָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ – פִּיקֵּחַ חַיָּיב.
§ The Gemara returns to discuss various aspects of agency. And there is a difficulty from that which we learned in a mishna (Bava Kamma 59b): In the case of one who sends an item that causes a fire in the hands of a deaf-mute,
וְאַמַּאי? נֵימָא: שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה. דְּאָמְרִינַן: דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי תַּלְמִיד דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִים.
But why is the halakhically competent person liable? Let us say that the legal status of a person’s agent is like that of himself. The Gemara answers: There it is different, as there is no agency for transgression,
RASHI
נימא שלוחו של אדם כמותו יתחייב שולחו ולא השליח:
אין שליח חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאיליו:
TOSAFOT
אמאי מעל נימא אין שליח לדבר עבירה תימה הא ע״כ מיירי בשוגג דאי במזיד ליכא מעילה דאין מעילה במזיד א״כ יש שליח לדבר עבירה דלא שייך למימר דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים כיון שהוא שוגג דהכי נמי משמע בפ׳ מרובה (ב״ק דף עט:) דקאמר הרי שגנב טלה מן העדר ואמר לכהן טול טלה זה שהוא שלי או נתנו לכהן לבכורות בנו והראה לו בטלה של חבירו ומסיק דמיד שהוציאו הכהן מרשות בעלים נתחייב הגנב במשיכת הכהן והקשה ר״י התם אמאי חייב הגנב נימא אין שליח לדבר עבירה ותירץ כיון שאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך למימר דברי מי שומעין ואומר ר״י דהכא מיירי אפי׳ דנזכר השליח קאמר דמעל בעל הבית והשתא פריך אמאי מעל נימא אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואע״ג דנזכר השליח מעל בעל הבית כדמוכח במעילה (דף כא.) דתני נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל נזכרו שניהם חנוני מעל והטעם לפי דמעילה אינו אלא בשוגג כדפרישית לפיכך מעל אותו שלא נזכר ואותו שנזכר מזיד הוא מ״מ דוקא אם נזכרו שניהם הא אם נזכר השליח לבד בעל הבית מעל:
וְהָדְתַנְיָא: שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – שָׁלִיחַ מָעַל. עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. כִּי עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ דְּבַעַל הַבַּיִת – בַּעַל הַבַּיִת מִיהָא מָעַל, אַמַּאי? נֵימָא: אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה!
The Gemara comments: And there is a difficulty from that which is taught in a baraita with regard to the halakhot of misuse of consecrated property:
RASHI
שליח שלא עשה שליחותו גבי הקדש קאי שהיו אצלו מעות הקדש וטעה כסבור שהן של חולין ומסרו לשליח ליקח בהן חלוק וקנה בהן טלית שליח מעל ולא השולחו שבדבר זה אינו שלוחו:
אבל אם עשה שליחותו בעל הבית מעל ומביא קרבן מעילה:
שָׁאנֵי מְעִילָה, דְּיָלְפָא ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה. מַה תְּרוּמָה מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – אַף מְעִילָה מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ.
The Gemara answers: The case of misuse of consecrated property is different, as it is derived by means of a verbal analogy of “sin” in this case and “sin” from teruma, as the verse states: “And sin through error” (Leviticus 5:15), with regard to misuse of consecrated property, and it states: “Lest they bear sin for it” (Leviticus 22:9) with regard to teruma: Just as with teruma one can appoint an agent, so too with misuse of consecrated property one can appoint an agent, although the latter is a transgression.
RASHI
חטא חטא מתרומה לרוב דברים היא למודה מתרומה במסכת מעילה (דף יח:) כתיב הכא וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ וכתיב בתרומה באוכלה בשוגג ולא ישאו עליו חטא:
משוי שליח להרמתה:
וְנֵילַף מִינָּהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְעִילָה וּשְׁלִיחוּת יָד שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. מְעִילָה – הָא דַּאֲמָרַן. שְׁלִיחוּת יָד מַאי הִיא?
The Gemara suggests: And let us derive a principle from misuse of consecrated property, that one can appoint an agent even to perform a transgression. The Gemara explains: This is not done because misuse of consecrated property and misappropriation of a deposit, i.e., a bailee using an item that was deposited with him, are two verses that come as one, i.e., they teach the same matter, that an agent can be appointed to perform a transgression. And any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. The Gemara clarifies this statement: The verse pertaining to misuse of consecrated property is that which we said, but what is the verse pertaining to misappropriation?
RASHI
ונילף מינה לכל דבר עבירה דיש שליח:
שליחות יד בפקדון:
דְּתַנְיָא: ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״; בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לְחַיֵּיב עַל הַמַּחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ״ וגו׳.
This is as it is taught in a baraita: The Torah uses the inclusive term “every” with regard to one suspected of misappropriating a deposit: “For every matter of trespass” (Exodus 22:8). Beit Shammai say: This inclusive term “every” serves to render one liable for speech and thought, i.e., intent to misappropriate, like action. And Beit Hillel say: One is liable only if he actually misappropriates it,
RASHI
על כל דבר פשע בתר אם לא שלח ידו כתיב:
לחייב על המחשבה או על הדיבור שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסין שיעלו בו אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה:
אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: וַהֲלֹא נֶאֱמַר ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא נֶאֱמַר ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ״. אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: אִם כֵּן ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״ לָמָּה לִי? שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא הוּא. אָמַר לְעַבְדּוֹ וְלִשְׁלוּחוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״.
Beit Shammai said to Beit Hillel: But isn’t it stated: “For every matter of trespass,” which indicates that one is liable without actually misappropriating the deposit? Beit Hillel said to Beit Shammai: But isn’t it stated: “Whether he has not put his hand unto his neighbor’s goods”? Beit Shammai said to Beit Hillel: If so, if one is liable only for actual misappropriation, why do I need: “For every matter of trespass”? Beit Hillel replied: It is necessary, as one might have thought that I have derived liability only if he himself misappropriated it; from where do I derive that he is liable also if he told his slave or his agent
RASHI
אין לי שנתחייב באונסין בשליחות יד אלא בזמן ששלח בה יד הוא עצמו:
הָנִיחָא לְבֵית הִלֵּל. אֶלָּא לְבֵית שַׁמַּאי דְּמוֹקְמֵי לֵיהּ לְהַאי קְרָא בְּמַחֲשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה,
The Gemara explains further: This answer, that misuse of consecrated property and misappropriation are two verses that come to teach the same matter, works out well according to the opinion of Beit Hillel. But according to the opinion of Beit Shammai, who establish this verse as rendering one liable for thought like action and do not learn from here that the bailee is liable if one acting on his behalf misappropriates the deposit,