Back
Kiddushin
Daf 7bשְׁמַע מִינָּהּ: בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים.
Conclude from it that living things can be permanently deferred. Not only an offering that has already been slaughtered, but also a living animal that has been separated as an offering for which it is disqualified, is permanently deferred from being sacrificed on the altar. Likewise here, when he consecrated only half of it, the animal cannot be offered and is rejected. This ruling is in opposition to the claim that only slaughtered animals are permanently rejected.
RASHI
בעלי חיים נדחים אם נדחו ידחו לעולם ואיכא למ״ד (ביומא דף סד.) אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראין ולדידיה קריבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה:
TOSAFOT
שמע מינה בעלי חיים פי׳ בקונטרס אם נדחו ידחו לעולם דאיכא למ״ד אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראים ולדידיה קרבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה וש״מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי פי׳ כגון זו שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב דאיכא מאן דפליג דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה וש״מ יש דיחוי בדמים פי׳ יש תורת דיחוי בדבר שאין קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחילה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ״ה חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב וא״ת למה לי למימר הני תרתי ש״מ יש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא והלא אי אפשר לדיחוי מעיקרא שלא יהא דיחוי בדמים ויש לומר דאשכחן דיחוי מעיקרא אע״ג שקדוש קדושת הגוף כדאמר ר׳ יוחנן פ׳ נגמר הדין (סנהדרין דף מז.) כגון אכל חלב והפריש קרבן ועבד עבודת כוכבים וחזר בו והואיל ונדחה כשעבד עבודת כוכבים משום דזבח רשעים תועבה ידחה ולאו דוקא נקט התם והפריש קרבן תחלה דה״ה עבד עבודת כוכבים ואח״כ הפריש קרבן דהשתא הוי דיחוי מעיקרא דהא ר״י הוא דאית ליה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי אלא משום אידך מילתא דרבי יוחנן דמייתי התם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דלא מצי למימר דנשתטה תחילה כיון דשוטה הוא לאו בר הפרשה הוא נקט נמי הפריש קרבן ועבד עבודת כוכבים ואשכחן נמי קדושת דמים אע״ג דלא הוי דיחוי מעיקרא כגון המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר והוי קדושת דמים דאין פסח בא מנקבה ולא הוי דיחוי מעיקרא שהרי הולד ראוי להקריב ויש ספרים דגרסינן ש״מ קדושת דמים מדחה ומפרש דוחה תמורתה מליקרב מדקתני ותמורתה כיוצא בה ולא נהירא דהא בכריתות (דף כח.) גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה גרסינן נמי ש״מ תלת כמו בשמעתין והתם ע״כ אין לפרש קדושת דמים מדחה התמורה דאין תמורה בעופות אלא ע״כ היינו קדושה ואינה קריבה וא״ת למה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הני תלת מילי הא שמעינן לה בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) ויש לומר משום דפלוגתא היא בפרק בתרא דכריתות (שם) דפליגי בה רבי שמעון בן יוחאי ורבנן מייתי דברי האמוראים ויש לתמוה אמאי לא פריך עלה דרבי יוחנן כי היכי דפריך בסוף כריתות (שם) עלה דרבי אושעיא דאמר מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דפריך עלה מרבי שמעון מההיא דאמר המפריש נקבה [לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח] ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר [ויביא בדמיו פסח] ורבי שמעון אומר הוא עצמו יקרב פסח ועוד אדפריך עלה מרבי שמעון לסייעה עלה מדרבנן דקאמרי ברישא ירעה עד שיסתאב ועוד כיון דפריך מיחידאה אדפריך מרבי שמעון דברייתא לפרוך מרבי אליעזר דמתני׳ דתמורה דתנן פרק אלו קדשים (תמורה דף יח:) גבי מפריש נקבה לעולה וילדה זכר רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה ויש לומר היינו טעמא דפריך מרבי שמעון משום דבההיא אפילו רבנן מודו דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בדבר דשייך ביה קדושת דמים סברי מיגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה נמי קדושת הגוף וקדושת הגוף לא הוי שהרי אין פסח בא מן הנקבה אבל גבי קן אפילו רבנן מודו שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות ולמילתא דרבי יוחנן דהכא לא מצי לאותובי משום דהוה כי ההוא דהמפריש נקבה לפסחו ואי הוה מותיב מרבי שמעון הוה אמינא לסיועיה מדרבנן וממילתא דר׳ אליעזר נמי לא מצי לאותביה משום דהוה יחידאה:
וּשְׁמַע מִינָּהּ: דִּחוּי מֵעִיקָּרָא הָוֵי דִּחוּי. וּשְׁמַע מִינָּהּ: יֵשׁ דִּחוּי בְּדָמִים.
And furthermore, learn from it that deferral
RASHI
דיחוי מעיקרא כגון זו שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב ואיכא למ״ד (בסוכה דף לג:) דפליג ואמר אין דיחוי אלא בנראה ונדחה:
יש דיחוי בדמים יש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ״ה חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב:
בָּעֵי רָבָא: ״חֶצְיֵיךְ בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵיךְ בַּחֲצִי פְּרוּטָה״ מַהוּ? כֵּיוָן דַּאֲמַר לָהּ חֲצִי פְּרוּטָה – פְּסַקָהּ, אוֹ דִּילְמָא – מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא?
§ Rava raises a dilemma: If a man says to a woman: Half of you is betrothed with half of one peruta,
RASHI
פסקה והוה ליה כמקדש לחצאין:
מונה והולך הוא ורישא דמילתא אמסקנא נמי קאי ולאו לחצאין הוא דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא:
אִם תִּימְצֵי לוֹמַר מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא, ״חֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? כֵּיוָן דַּאֲמַר לָהּ בִּפְרוּטָה וּפְרוּטָה – פְּסַקָהּ לְמִילְּתֵיהּ, אוֹ דִּילְמָא – כָּל בְּיוֹמֵיהּ, מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא?
And if you say that in that case it is considered as though he were counting, then if he said to her: Half of you is betrothed with one peruta and half of you with one peruta,
RASHI
כיון דאמר בפרוטה פסקה ולא היה תחילת דבורו אלא לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין:
כל ביומיה הואיל ובדעתיה לגומרו היום:
TOSAFOT
חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה ואם תאמר אמאי לא יועיל והא לא אמר לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה ששומעת אבל אם היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטו קידושין בכולה והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה וי״ל דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין אין ה״נ דהוו פשטו קידושין בכולה אבל הכא איירי דאמר לה הרי את מאורסת לי או בחד מהני לישני דלעיל (קידושין דף ו.):
אִם תִּימְצֵי לוֹמַר כָּל בְּיוֹמֵיהּ מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ הוּא, ״חֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וְחֶצְיֵיךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר״ מַהוּ? כֵּיוָן דַּאֲמַר לָהּ ״לְמָחָר״ – פְּסַקָהּ, אוֹ דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר לָהּ: קִדּוּשִׁין מַתְחְלוּ מֵהָאִידָנָא, וּמִגְמַר לָא נִיגְמְרוּ עַד לְמָחָר?
And if you say that everything he does on that day is considered as if he were counting, then if he said to her: Half of you is betrothed with one peruta today, and half of you is betrothed with one peruta tomorrow, what is the halakha? Does one say that since he said to her: Tomorrow, he has divided his statement, which prevents the days from being combined, or perhaps this is what he is saying to her: The betrothal begins from now, and it will not be completed until tomorrow.
TOSAFOT
חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר כך אמר לה בפעם אחת:
״שְׁנֵי חֲצָיָיִךְ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? הָכָא וַדַּאי בְּחַד זִימְנָא קָאָמַר לָהּ, אוֹ דִּילְמָא – אֵין אִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת לַחֲצָאִין כְּלָל? תֵּיקוּ.
Rava further inquires: If he said to her: Your two halves are be-trothed with one peruta, what is the halakha? Here, he certainly spoke to her at one time, i.e., he did not divide his statement into two, and therefore it should be a valid betrothal, or perhaps a woman may not be betrothed in halves at all. No resolution was found for any of these questions, and therefore the Gemara says that the dilemmas shall stand unresolved.
בָּעֵי רָבָא: ״שְׁתֵּי בְנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי בָנַי בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? בָּתַר נוֹתֵן וּמְקַבֵּל אָזְלִינַן – וְהָאִיכָּא מָמוֹנָא, אוֹ דִּילְמָא בָּתַר דִּידְהוּ אָזְלִינַן – וְהָא לֵיכָּא? תֵּיקוּ.
Rava raises another dilemma. If one man said to another: Let your two daughters be betrothed to my two sons
RASHI
לשני בני והם גדולים ועשאוהו שליח לקדש:
TOSAFOT
שתי בנותיך לשני בני אומר ר״י דמיירי בבנות קטנות דקידושין דאב נינהו דאי בגדולות ואב מקבל קידושין בתורת שליחות פשיטא דבעי פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו דבתר נותן דקאמר לאו דוקא שהרי הנותן ע״כ בתורת שליחות בניו הוא בא ואי בתר נותן אזלינן הוי בעי שתי פרוטות כאילו הבנים בעצמם מקדשין אבל הבעיא היא אי בתר מקבל אזלינן לגמרי דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל שוה פרוטה וצ״ל שבירר לאיזה מהם כגון רחל לראובן ולאה לשמעון דאל״כ הוי קידושין שלא נמסרו לביאה:
בָּעֵי רַב פַּפָּא: ״בִּתְּךָ וּפָרָתְךָ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: בִּתְּךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה וּפָרָתְךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה, אוֹ דִּילְמָא: בִּתְּךָ בִּפְרוּטָה, וּפָרָתְךָ בִּמְשִׁיכָה? תֵּיקוּ.
Rav Pappa raises a dilemma: If one man said to another: I hereby acquire your daughter and your cow with one peruta,
RASHI
או דילמא בתך בפרוטה דמידע ידע דבבציר מפרוטה לא מקדשה ופרתו לא אמר על פרוטה אלא שתקנה לו כשימשכנה:
TOSAFOT
בתך ופרתך בפרוטה כיון דפרה אין נקנית בכסף שדינא להו בתר בתו והדר בעי בתך וקרקעך דקרקע נקנה בכסף:
בָּעֵי רַב אַשִׁי: ״בִּתְּךָ וְקַרְקַעֲךָ בִּפְרוּטָה״ מַהוּ? בִּתְּךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְקַרְקַעֲךָ בַּחֲצִי פְּרוּטָה, אוֹ דִּילְמָא: בִּתְּךָ בִּפְרוּטָה, וְקַרְקַעֲךָ בַּחֲזָקָה? תֵּיקוּ.
Rav Ashi raises a dilemma: If he said: I hereby acquire your daughter and your land with one peruta, what is the halakha? Does this mean: Your daughter should be betrothed with half of one peruta and your land should be acquired with half of one peruta? Or perhaps it means: Your daughter should be betrothed with one peruta and your land should be acquired through the act of taking possession? This question is also left unanswered, and the Gemara again says that the dilemma shall stand unresolved.
RASHI
קרקעך בחזקה כשאחזיק בה:
הַהוּא גַּבְרָא דְאַקְדֵּישׁ בְּשִׁירָאֵי. רַבָּה אֲמַר: לָא צְרִיכִי שׁוּמָא. רַב יוֹסֵף אֲמַר: צְרִיכִי שׁוּמָא. אִי דַּאֲמַר לָהּ בְּכָל דְּהוּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא צְרִיכִי שׁוּמָא.
§ The Gemara relates: There was a certain man who betrothed a woman with silk [beshira’ei]
RASHI
לא צריכי שומא שישומו אותן שמאים קודם שתקבלם:
צריכי שומא וכיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל:
בכל דהו התקדשי לי בהן כמו שהן דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוו:
TOSAFOT
ורב יוסף אמר צריכי שומא קודם קידושין קאמר כדפי׳ בקונטרס ותימה דלקמן פ״ב (קידושין דף מח.) תניא גבי התקדשי לי בשטר חוב וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ומשמע שמין את הנייר אחר קידושין ואע״ג דמתחלה שומת הנייר לא היתה ידועה ויש לומר דללישנא דאמר בכל דהו כולי עלמא לא פליגי איירי דאמר לה כל דהו וללישנא דבכל דהו נמי פליגי הכי קאמר ואם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר מתחילה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת כלומר אם שמוהו תחילה לאפוקי ממ״ד מקודשת אע״פ שאין בו שוה פרוטה מטעם שטר:
אִי דַּאֲמַר לָהּ ״חַמְשִׁין״ וְלָא שָׁווּ חַמְשִׁין – הָא לָא שָׁווּ. כִּי פְּלִיגִי – דַּאֲמַר ״חַמְשִׁין״ וְשָׁווּ חַמְשִׁין. רַבָּה אֲמַר: לָא צְרִיכִי שׁוּמָא, דְּהָא שָׁווּ חַמְשִׁין. רַב יוֹסֵף אֲמַר: צְרִיכִי שׁוּמָא. כֵּיוָן דְּאִיתְּתָא לָא בְּקִיאָה בְּשׁוּמָא – לָא סָמְכָה דַּעְתָּהּ.
Conversely, if he said to her that they are worth fifty dinars, and they are not worth fifty dinars, then everyone agrees that the betrothal is not valid, as they are not worth the amount he specified. They disagree when he said that they are worth fifty dinars, and in actuality they are worth fifty dinars. Rabba said: An appraisal of the value of the garments is not necessary before the betrothal, as they are worth fifty dinars. Rav Yosef said: An appraisal of the value of the garments is necessary, because the woman herself is not an expert in appraisal and she does not rely on his assessment. Since she is unsure if the garments are actually worth fifty dinars as he claimed, she does not agree to be betrothed.
RASHI
אי דאמר התקדשי לי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהם:
ושוו חמשין מיהו לא שמאוה בקיאים קודם לכך:
אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּכָל דְּהוּ נַמִי פְּלִיגִי, רַב יוֹסֵף אֲמַר: שָׁוֶה כֶסֶף הֲרֵי הוּא כְּכֶסֶף. מַה כֶּסֶף – דְּקִיץ,
There are those who say that even in a case where he says to her: Be betrothed to me with these silk garments, whatever they are worth, the amora’im disagree with regard to the halakha. The reason for the dispute in this case is as follows. Rav Yosef said: An item worth money is like money in every way. Just as money is set, i.e., it has a clearly defined value,
RASHI
שוה כסף ככסף גבי קידושין כסף כתיב ושוה כסף איתרבי ככסף כדאמרינן לקמן ישיב לרבות שוה כסף הלכך כי כסף בעינן דקייץ: