Back
Kiddushin
Daf 8aמָנֶה אֵין כָּאן, מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: קִידְּשָׁהּ בְּמַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים, וְכִדְרַבִּי יִצְחָק,
There is no one hundred dinars here,
RASHI
מנה אין כאן הלכך משכון אינו שוה (כאן) כלום שאין המשכון מתנה:
במשכון דאחרים שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה:
TOSAFOT
מנה אין כאן משכון אין כאן פי׳ ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה ודאי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון ואין לחלק בין מתנה לקידושין ורבינו חיים כהן בשם ר״ת אומר שאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה ותימה מהא דאמר בהשוכר את האומנין (ב״מ דף עה:) גבי השוכר את הפועלים להעלות פשתן וכל דבר שהוא אבוד מקום שאין שם אדם וחזרו בהן שוכר עליהן או מטען וקאמרינן. עד כמה שוכר עליהן א״ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז התם כשבאת חבילה בידו פירוש שבאו כלי אומנות של פועל ליד בעל הבית והשתא כי באת חבילה בידו מאי הוי הא מנה אין כאן משכון אין כאן וי״ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנוייה לו לשכור פועלין וכשרגילין לעשות שידוכין צריך ליזהר בדבר יפה שיאמר הרי אני מקנה לך כך וכך בגוף החפץ דאם אמר אם אחזור בי אתן לך כך וכך והא לך משכון מנה אין כאן משכון אין כאן ושמא בשדוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שכשהאחד מהן חוזר בו השני מתבייש בדבר:
משכון דאחרים וכדרבי יצחק אע״ג דרבי יצחק איירי במשכון שלא בשעת הלואתו מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן צריך לפרש בפ׳ השולח (גיטין דף לז. ושם) בההיא דאמר המלוה על המשכון אינו משמט ומפרש התם משום דקני ליה כרבי יצחק ורבי יצחק הוי שלא בשעת הלואתו והמלוה משמע בשעת הלואתו כדמשמע סוף פרק האומנים (ב״מ פא: ושם) אלא ה״פ התם כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לגמרי סברא הוא דיקנה הוא בשעת הלואתו שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך ודרשינן בספרי (פ׳ ראה) את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך וכן יש לפרש פרק כל שעה (פסחים דף לא: ושם) בההיא דישראל שהלוה את העובד כוכבים על חמצו אחר הפסח עובר לרבי מאיר ומפרש התם משום דקנה ליה כר׳ יצחק וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה:
דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״, אִם אֵינוֹ קוֹנֶה – צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
As Rabbi Yitzḥak says: From where is it derived that a creditor acquires collateral,
TOSAFOT
מנין לבעל חוב שקונה משכון פי׳ בקונט׳ בשאר דוכתי להתחייב באונסין וקשה דהא ר״מ ור׳ יהודה פליגי במלוה על המשכון אי הוי שומר שכר אי שומר חנם אבל שואל לא הוי ואוקי גמרא ר״מ כר׳ יצחק משמע דר׳ יצחק לא אמר להתחייב באונסין לכך נראה לי שקנה את המשכון להתחייב בגניבה ואבידה:
צדקה מנין וא״ת איכא צדקה ממה שיחזיר לו לשכב עליו וי״ל דדייק מדכתיב (דברים כ״ד:י״ג) ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוי קונה ליה א״כ כשמברכו העני הוי ליה רבית דברים ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כמו צדק משלך ותן לו (ב״ב פח:):
בְּנֵי רַב הוּנָא בַּר אָבִין זְבוּן הַהִיא אַמְתָא בִּפְרִיטֵי. לָא הָווּ בַּהֲדַיְיהוּ, אוֹתִיבִי נַסְכָא עָלֶיהָ. לְסוֹף אִיַּיקַר אַמְתָא. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, אֲמַר לְהוּ: פְּרִיטֵי אֵין כָּאן, נַסְכָא אֵין כָּאן.
The Gemara relates: The sons of Rav Huna bar Avin
RASHI
בפריטי על מנת לקבל פרוטות של נחשת:
נסכא חתיכה של כסף:
פריטי אין כאן שהתנו עליה הלכך נסכא שהוא משכון אין כאן להיות במקומו לקנות שאם נתנו הפרוטות היתה קנוייה להם דעבד כנעני נקנה בכסף:
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, נְטָלַתּוּ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם, אוֹ לָאוּר, אוֹ לְכָל דָּבָר הָאָבֵד – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הָא שְׁדִיתִינְהוּ קַמֵּיהּ – הָווּ קִידּוּשִׁין? הָא קָאָמְרָה לֵיהּ: שְׁקֵיל, לָא בָּעֵינָא!
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:9): If a man said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she took it from his hand and threw it
RASHI
נטלתו וזרקתו לים בפניו לומר איני רוצה:
הא שדיתינהו קמיה במקום שאינו אבוד הוו קידושין בתמיה:
לָא מִיבָּעֲיָא קָא אָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא שְׁדִיתִינְהוּ קַמֵּיהּ דְּלָא הָווּ קִידּוּשִׁין, אֲבָל זְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאוּר, אֵימָא: כֵּיוָן דְּמִיחַיְּיבָא בְּהוּ – קִדּוּשֵׁי קָדֵישׁ נַפְשָׁהּ, וְהָא דְּקָא עָבְדָא הָכִי סָבְרָא: אִיבְדְּקֵיהּ לְהַאי גַּבְרָא אִי רַתְחַנָא הוּא אוֹ לָא. קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara answers: The tanna of the baraita is speaking using the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state in a case where she throws the money before him that it is not a betrothal, as her action indicates that she does not want to be betrothed. But when she throws it into the sea or into the fire, one might say that since she is obligated to pay for the money he gave her, perhaps she betrothed herself with the money she received. And as for the reason why she did this act of destroying the money, she thought: I will test this man to see if he is an individual of an angry temperament or not. Therefore, the tanna teaches us that even in that case it is not a betrothal.
RASHI
מדאיחייבא ביה לשלומי גמרה וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו לנסות את זה אם הוא רגזן:
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּם לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת.
The Sages taught in a baraita (Tosefta 2:9): If a man said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she said to him: Give the money to my father, or: Give the money to your father,
RASHI
אינה מקודשת ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואיקדש לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים:
TOSAFOT
תנם לאבא או לאביך אינה מקודשת ואם תאמר הא אמרינן לעיל (קידושין דף ו:) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת ויש לומר דלא דמי דהתם שהתחילה היא בדבר איכא למימר דדעתה להתקדש אבל הכא שהוא אמר לה תחילה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה איכא למימר דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת:
תָּנָא ״אַבָּא״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּרֵישָׁא, תָּנָא ״אָבִיךָ״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחַ דְּסֵיפָא.
The Gemara comments: The baraita taught the case where she said: Give the money to my father, to convey the far-reaching nature of the halakha of the first clause. If she simply said that he should give the money to anybody else, even her own father, whom it can be assumed she wants to benefit, she is still not betrothed. And the baraita taught the case where she said: Give the money to your father, to convey the far-reaching nature of the halakha of the latter clause. If she said that someone else should receive the money on her behalf, it is a valid betrothal even if she said the money should be given to his father.
RASHI
להודיעך כח דרישא דאף על גב דאביה הוא לא גמרה וקדשה נפשה:
כח דסיפא דאמר מקודשת דאע״ג דלא קרוב שלה הוא:
״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם לִפְלוֹנִי״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלֵם לִי״ – מְקוּדֶּשֶׁת. וּצְרִיכָא.
The Gemara cites a similar case. If he said to her: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she said to him: Give them to so-and-so, she is not betrothed. But if she said to him: On the condition that he accepts them for me, she is betrothed. The Gemara comments: It is necessary to issue this ruling, despite the fact that it is apparently identical to the previous halakha.
TOSAFOT
תנם לפלוני אינה מקודשת וא״ת אמאי קתני לעיל בברייתא אביך לאבא ולפלוני סגיא ואיכא למיעבד כל הני צריכותא ושמא יש לומר דאין לחוש לכך כיון דלא תנא אביך בברייתא לחודיה אי נמי י״ל דלהכי תנא אביך ופלוני משום דס״ד דליהוי מקודשת טפי כשאמרה תנם לפלוני מכשאמרה תנם לאביך דסמכה דעתה טפי כשיהא ביד פלוני:
דְּאִי אַשְׁמַעִינַן ״אַבָּא״ וְ״אָבִיךָ״ – הָתָם הוּא דְּכִי אָמְרָה ״עַל מְנָת שֶׁיְּקַבְּלוּם לִי״ הָווּ קִידּוּשִׁין – דְּסָמְכָה דַּעְתָּהּ עִילַיְיהוּ, סָבְרָה: עָבְדִין לִי שְׁלִיחוּתַאי. אֲבָל פְּלוֹנִי – לָא.
The Gemara elaborates: This is because if the tanna had taught us only the case where she said: Give the money to my father, or: Give the money to your father, one would say that it is in that case there, when she said: On the condition that one of these relatives accepts them for me, that it is a betrothal, as she relies on them and she thinks: They will do my bidding for me and will hold this money on my behalf. But if she says: Give it to so-and-so, someone who is not related to either of them, no, the betrothal is not valid.
RASHI
סמכה עליה דעביד שליחותיה וכי מקבל להו הוה שלוחה ומקדשה:
וְאִי אַשְׁמַעִינַן ״פְּלוֹנִי״ – הָכָא הוּא דְּכִי אָמְרָה ״תְּנֵם לִפְלוֹנִי״ לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי – דְּלָא מִקַּרְבָא דַּעְתָּהּ לְגַבֵּיהּ לְמֵיתְבָה לֵיהּ בְּמַתָּנָה. אֲבָל ״אַבָּא״ וְ״אָבִיךָ״, דְּמִקַּרְבָא דַּעְתָּהּ לְגַבַּיְיהוּ – אֵימָא בְּמַתָּנָה יְהַבִיתֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ. צְרִיכָא.
And conversely, if the tanna had taught us only the case of so-and-so, one might say: It is here, when she said: Give it to so-and-so, that it is not a betrothal, as she is not close to him and is not interested in giving him this money as a gift. But if she said: Give the money to my father, or: Give the money to your father, to whom she is close, one might say that she gave it to them as a gift, i.e., she accepted the sum as her betrothal money and decided to give it as a gift. If so, she should be betrothed. It was therefore necessary for the tanna to issue both rulings and clarify that she is not betrothed in either case.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ – ״תְּנֵם עַל גַּבֵּי סֶלַע״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה סֶלַע שֶׁלָּהּ – מְקוּדֶּשֶׁת. בָּעֵי רַב בֵּיבָי: סֶלַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם מַהוּ? תֵּיקוּ.
The Sages taught: If a man said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she said to him: Place them on a rock,
RASHI
ואם היה סלע שלה מקודשת שחצרו של אדם קונה והרי הוא כמו שמקבלתו:
TOSAFOT
אם היה סלע שלה מקודשת פי׳ בקונטרס דחצרה קונה לה ולא נהירא דאם כן מאי בעי סלע של שניהם מהו פשיטא דאינה קונה כיון דהוא חצר של שניהם כדאמרינן פרק המוכר את הספינה (ב״ב דף פד:) אמר רבי ינאי חצר של שני שותפין קונין זה מזה ומוקי לה במודד בתוך קופתו של לוקח אבל במודד על הקרקע לא ונראה לפרש דהכא הטעם אין תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכה דעתה ובשאינו שלה לא סמכה דעתה ובעי כשהסלע של שניהם אי סמכה דעתה או לא:
״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר״ – ״תְּנֵהוּ לְכֶלֶב״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה כֶּלֶב שֶׁלָּהּ – מְקוּדֶּשֶׁת. בָּעֵי רַב מָרִי: כֶּלֶב רָץ אַחֲרֶיהָ מַהוּ?
The Gemara discusses a similar case. If a man said to a woman: Be betrothed to me with a loaf of bread, and she said to him: Give it to a dog,
RASHI
רץ אחריה לנושכה:
בְּהַהוּא הֲנָאָה דְּקָא מַצְלָה נַפְשָׁהּ מִינֵּיהּ – גָּמְרָה וּמַקְנְיָא לֵיהּ נַפְשָׁהּ, אוֹ דִּלְמָא: מָצֵי אָמְרָה לֵיהּ: מִדְּאוֹרַיְיתָא חַיּוּבֵי מִחַיְּיבַתְּ לְאַצּוּלַן? תֵּיקוּ.
The Gemara presents the two sides of the dilemma: Does one say that she commits herself to betrothal and transfers herself to him through this benefit that she receives by being rescued from the dog? Or perhaps she can say to him: By Torah law you are required to rescue me,
״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר״ – ״תְּנֵהוּ לְעָנִי״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲפִילּוּ עָנִי הַסָּמוּךְ עֲלָהּ. מַאי טַעְמָא? אָמְרָה לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דְּמִחַיַּיבְנָא בֵּיהּ אֲנָא – הָכִי מִחַיְּיבַתְּ בֵּיהּ אַתְּ.
If a man said to a woman: Be betrothed to me with a loaf of bread, and she said: Give it to a poor person,
הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין
The Gemara relates: There was a certain man who was selling