Back
Menachot
Daf 24bמִדְרָס וַעֲשָׂאוֹ וִילוֹן – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס.
imparted by treading, e.g., if a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] lay down on it and transferred to it this severe impurity, and afterward one made a curtain [villon]
RASHI
מדרס ששכב עליו זב:
ועשאו וילון פרשו לפני הפתח וקבעו שם:
טהור מן המדרס ולא יטמא עוד אדם שהרי אין עשוי למדרס וכל שאינו ראוי למדרס אינו טמא מדרס דאמרינן במסכת חגיגה (דף כג:) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אבל טמא מגע מדרס לטמא אוכלים ומשקים כמי שנגע במדרס:
TOSAFOT
כי נגע בו הזב מיהא טמא ואפילו לבסוף כו׳ לפי מה דס״ל לאביי שאין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה כדמוכח בסמוך כשבא לדקדק מסיפא יש לתמוה דמתנא קמא היה לו לדקדק דלא אמרינן שבע ליה טומאה דקאמר אבל טמא מגע מדרס ופירושו בבת אחת באתה לו טומאת מדרס וטומאת מגע לפי שנוגע בעצמו דת״ק דרבי יוסי הוא ר״מ דקסבר טומאת בית הסתרים מטמא כדאשכחן בפ׳ בהמה המקשה (חולין דף עב:) דפליגי כי האי גוונא בשלשה על שלשה שנחלק וי״ל דלכך דייק מר׳ יוסי שלא תאמר הא דפליג עליה ר׳ יוסי וקאמר באיזה מדרס נגע זה היינו משום דס״ל דאמרינן שבע ליה טומאה וא״ת בס״פ העור והרוטב (חולין דף קכח:) ג(חתיכת כזית אבר) מן החי דאמר חישב עליו ואח״כ חתכו טמא לפי שירד עליו תורת טומאת אוכלין כשחישב עליו ואמאי נימא שבע ליה טומאה שהוא טמא טומאת אבר מן החי החמורה וי״ל דאיכא נמי חומרא בטומאת אוכלין שמועיל לטמא טומאה בפחות מכביצה אוכלין וזה משלימו לכביצה ואין לתרץ דהאי דחישב עליו ואח״כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים [לא] מטמיא [דהתם אמרי׳ דמטמיא] דמוקי לה כר״מ ומיהו היא גופא תימה ואמאי לא אתיא כרבי יוסי ונימא דטמא משום דמקבל טומאה משעת פרישתו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ב על שלש (הבגד) הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וי״ל דבהעור והרוטב (שם דף קכח:) מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמיא ומיהו קשה בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה:) גבי יוצא גזרו ביה טומאה או לא גזרו דקאמר ת״ש אבר שיצא מקצתו חותך כו׳ ואי אמרת גזרו ביה רבנן טומאה כי חתיך ליה מאי הוי הא קא מטמא ליה ומשני טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא ואכתי הא קא מטמא בשעת פרישתו ואין לומר דליכא כשיעור במה שבחוץ דא״כ לא הוה צריך לטעמא בית הסתרים ואליבא דרבינא הוא דמשני הכי אחר כך ויש לומר דמיירי בפסחים (דף פה.) ובהעור והרוטב (חולין דף קכח:) בניתזים בעל כרחו דהא בכריתות בפרק אמרו לו (כריתות דף טו:) מוכח דלא מקבל טומאה בשעת פרישתו גבי אבר המדולדל באדם ומיהו לא מסתברא דמיתוקם ההיא דפסחים בניתזין בעל כרחו דהא קתני חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה א״נ מחתך בסכין מעט ומשליך וחוזר ומחתך מעט [ומשליך] עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפרש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהוא ומשליך ואם תאמר אמאי איצטריך לשנויי בהעור והרוטב (שם דף קכט.) דאתיא כר״מ לימא דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו כדקאמר רבינא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פה.) ויש לומר דההיא סוגיא דלא כרבינא א״נ לא אמרינן חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו אלא בדבר העומד ליחתך כי ההיא דבשר שיצא והוציא עובר את ידו ודומיא דידות הכלים שעתיד לקצצן ואם תאמר בפרק ואלו קשרים (שבת דף קיב:) ובפרק ב׳ דעירובין (דף כד.) דאמרינן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנא ראשונה ומשני פנים חדשות באו והשתא אימת אתא ליה אי קודם שנפסקה ראשונה אם כן כמו שטיהר מן המדרס יטהר ממגע דהא שבע ליה טומאה ויש לומר דכשתיקן אוזן ראשונה חל על אוזן מגע ומדרס בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקינן ומגו דחייל מגע אאוזן חייל נמי אכוליה סנדל כיון דהכל כלי א׳ והר״ש מפרש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה מעצמו כגון ההיא דסנדל ודחישב עליו ואחר כך חתכו ומדרס מגע דת״ק דר׳ יוסי דבאה מעצמו שנוגע בעצמו אבל סדינים המקופלים טמא על מה שנגע בחבירו:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה? אֶלָּא, שֶׁאִם נָגַע בּוֹ הַזָּב – טָמֵא מַגַּע הַזָּב.
The mishna continues: Rabbi Yosei said: What source of impurity imparted by treading did this curtain touch? Rather, the halakha is that if a zav
RASHI
אלא להכי מהני ליה וילון שאם נגע בו זב קודם שעשאו וילון והיו עליו שתי טומאות מדרס ומגע עכשיו טהור מן המדרס מלטמא אדם או כלים ונשארה עליו תורת מגע לאוכלין ומשקין:
כִּי נָגַע בּוֹ הַזָּב מִיהָא טָמֵא, וַאֲפִילּוּ לְבַסּוֹף, כְּטָמֵא מִדְרָס וְאַחַר כָּךְ מַגַּע הַזָּב. אַמַּאי? לֵימָא: שָׂבַע לֵיהּ טוּמְאָה!
Abaye comments: When a zav touched the sheet, in any event it was rendered impure, even if he touched it after he lay on the sheet, thereby rendering it impure with impurity imparted by treading. In this manner, it was rendered impure with the ritual impurity imparted by treading, and afterward it was again rendered impure due to contact with a zav. According to the statement of Rava, why would this be the halakha? Let us say that the item is already saturated with impurity and cannot be rendered impure a second time.
RASHI
כי נגע בו זב מיהא טמא נמי טומאת מגע אפי׳ לבסוף לאחר שנטמא מדרס חלה טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע:
ואמאי נימא הא שבע ליה טומאת מדרס:
אֲמַר לֵיהּ: וּמִמַּאי דְּהַאי ״שֶׁאִם נָגַע בּוֹ הַזָּב״ לְבָתַר מִדְרָס? דִּילְמָא מִקַּמֵּי מִדְרָס, דְּהָוְיָא טוּמְאָה חֲמוּרָה עַל טוּמְאָה קַלָּה,
Rava said to him in response: And from where do you know that this statement of Rabbi Yosei: That if a zav touched the sheet it is nevertheless impure due to contact with a zav, is referring to a case where a zav touched the sheet after it was rendered impure with the ritual impurity imparted by treading? Perhaps he was referring to a case where a zav touched the sheet, rendering it impure due to contact with a zav, before he lay on it and rendered it impure with the ritual impurity imparted by treading. In that case, the severe form of ritual impurity imparted by the treading of the zav, which is a primary source of ritual impurity that imparts impurity to all people and items, takes effect in addition to the lesser form of impurity imparted by contact with a zav, which imparts impurity only to food and drink.
RASHI
דילמא מקמי מדרס נגע בו ואח״כ דרס עליו דהכא ליכא למיפרך הא שבע ליה משום דטומאה אחרינא חמורה מן הראשונה וחלה עליה אבל הכא גבי עשרונות דאידי ואידי ראשונה ושניה קלה היא דבין זו ובין זו טומאת אוכלין היא ולא חיילא שניה כלל:
TOSAFOT
בשני סדינים המקופלים כו׳ בשניתלה למעלה מזה ויש אויר קצת ביניהם איירי דאי בזה על גב זה ממש אי כשישב הכביד עליהם שניהם בבת אחת א״כ עליון ליטמא מגע כמו תחתון ואם הכביד על העליון תחילה א״כ קודם לתחתון מגע למדרס כשנגע בעליון וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב בעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם לה מדרס למגע וא״ת אמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה לימא דקא מיירי במקופלים זה על גב זה דקדם התחתון מגע למדרס ושמא קסבר דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד א״כ מאי מודה היינו שאם נגע בהם הזב דאוקימנא מקמי מדרס וא״ת ותיקשי ליה לאביי היא גופא מאי שנא תחתון מעליון שאין אביי מחלק בבת אחת וא״כ עליון נמי ליטמא מדרס ומגע דהא קנגע בתחתון וי״ל דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא הוה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפי׳ היכי דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא״כ אפילו בבת אחת נמי נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאת מגע אי נמי משווה בת אחת לזה אחר זה דלעיל דהוי קלה על קלה:
אֲבָל הָכָא דְּאִידִי וְאִידִי טוּמְאָה קַלָּה – לָא!
But here, in the case of part of a meal offering that was touched by one who immersed that day after having already become impure due to the touch of one who immersed that day, where both this and that are lesser forms of impurity, perhaps the impurity does not take effect a second time, as it is already impure.
אֶלָּא מִסֵּיפָא: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁנֵי סְדִינִין הַמְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין זֶה עַל זֶה, וְיָשַׁב זָב עֲלֵיהֶן – שֶׁהָעֶלְיוֹן טָמֵא מִדְרָס, וְהַתַּחְתּוֹן טָמֵא מִדְרָס וּמַגַּע מִדְרָס; וְאַמַּאי? לֵימָא: שָׂבַע לֵיהּ טוּמְאָה!
The Gemara suggests: Rather, the proof against the existence of a principle that an item can be saturated with impurity and not susceptible to becoming impure a second time is from the last clause of a baraita that corresponds to the mishna: Rabbi Yosei concedes that in a case of two sheets that are folded and placed on top of one another, and a zav sat upon them, the top sheet is rendered impure with the ritual impurity imparted by treading, and the bottom sheet is rendered impure with the ritual impurity imparted by treading and due to contact with the top sheet that has become ritually impure with impurity imparted by treading. The Gemara explains: But according to the opinion advanced in Rava’s dilemma, why would this be the case? Let us say that the bottom sheet is already saturated with impurity and cannot be rendered impure a second time.
RASHI
אלא מסיפא נפקא דלא אמר שבע לה טומאה:
תחתון טומאת מדרס שאפילו י׳ מצעות תחתיו כולן מטמאות מדרס:
מגע מדרס משום דנגע בעליון ונפקא מינה שכשיעשנו לתחתון וילון ויטהר מן המדרס עדיין יהא טמא טומאת מגע:
לימא שבע ליה טומאת מדרס:
הָתָם בְּבַת אַחַת, הָכָא בָּזֶה אַחַר זֶה.
The Gemara rejects this proof: There, with regard to the bottom sheet, the two types of impurity take effect simultaneously, whereas here, with regard to the impure meal offering, the two forms of impurity take effect one after the other. It is only in the latter case that Rava suggests that the second type of impurity does not take effect. Therefore, there is no conclusive proof, and the question raised by Rava remains unresolved.
RASHI
הכא בזה אחר זה גבי חצאי עשרונים:
אָמַר רָבָא: עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹ, וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן מוּנָּחִין בַּבִּיסָא; נִטְמָא אָבוּד – אָבוּד וְרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין, מוּפְרָשׁ אֵין מִצְטָרֵף;
§ Rava says: In a case where one divided a tenth of an ephah
RASHI
אבוד וראשון מצטרפין ונטמא הראשון מחמת זה בצירוף כלי:
מופרש שהפריש תחת זה אינו מצטרף לפסול עמו שהרי לא הופרש ע״מ להצטרף עם האבוד שהרי שניהם אבודים:
נִטְמָא מוּפְרָשׁ – מוּפְרָשׁ וְרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין, אָבוּד אֵין מִצְטָרֵף; נִטְמָא רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין.
If the one that had been separated to replace the lost half-tenth became impure, then the separated half-tenth and the first half-tenth join together and become impure, since the former was separated in order to complete the tenth together with the first half-tenth, while the previously lost half-tenth does not join together with them. If the first half-tenth became impure, then both the previously lost half-tenth as well as the half-tenth that was separated as its replacement join together and become ritually impure, as each of them had at one point been part of the same tenth as the first half-tenth.
אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִטְמָא אֶחָד מֵהֶן נַמִי – שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין, מַאי טַעְמָא? כּוּלְּהוּ בְּנֵי בִיקְתָּא דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ.
Abaye says: Even if any one of the half-tenths became impure, both remaining half-tenths join together and become impure as well. What is the reason? They are all residents of one cabin, i.e., they were meant to be part of the same meal offering.
RASHI
בני ביקתא דהדדי בני בית אחד הן שכולן מכח מנחה אחד באו:
ביקתא בי עקתא בית צר:
וְכֵן לְעִנְיַן קְמִיצָה, קָמַץ מִן הָאָבוּד – שְׁיָרָיו וְרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין, מוּפְרָשׁ אֵינוֹ נֶאֱכָל; קָמַץ מִן הַמּוּפְרָשׁ – שְׁיָרָיו וְרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין, אָבוּד אֵינוֹ נֶאֱכָל;
And similarly, according to Rava, with regard to the removal of the handful,
קָמַץ מִן רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶם אֵינָן נֶאֱכָלִין.
If one removed the handful from the first half-tenth, then both the previously lost half-tenth as well as the half-tenth that had been separated in its stead are not eaten. This is because the removal of the handful allows the remainder of only one tenth to be eaten, and it is not known whether the consumption of the previously lost half-tenth or the replacement half-tenth has now been permitted.
RASHI
קמץ מן הראשון שניהם האחרים אין נאכלין שהרי שניהם נזקקין לקומצו של ראשון וקומץ אינו מתיר אלא עשרון אותו חצי שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו וכיון דלא ידע איזהו לא נאכל לא זה ולא זה:
אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ קָמַץ מֵאֶחָד מֵהֶן – שְׁנֵיהֶן אֵינָן נֶאֱכָלִין, מַאי טַעְמָא? כּוּלְּהוּ נַמִי בְּנֵי בִיקְתָּא דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ.
Abaye says: Even if one removed the handful from any one of them, both remaining half-tenths are not eaten. What is the reason? They are all residents of one cabin, and it is not possible to know whether the consumption of one or of the other has been permitted.
מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: וְשִׁירַיִם דִּידֵיהּ מִיהָא נֶאֱכָלִין? הָא אִיכָּא דַּנְקָא דְּקוֹמֶץ דְּלָא קָרֵיב!
Rav Pappa objects to this ruling of Abaye: And is that to say that in any event the remainder of the half-tenth itself from which the handful was taken is eaten? But one-sixth [danka]
RASHI
ושירי׳ דידיה דאותו חצי עשרון ראשון שהופרש ממנו הקומץ:
והא איכא דנקא דקומץ דלא קריב דהא תילתא דהאי קומצא אינו חשוב מחמת חצי עשרון השלישי הוא שהרי שלשתן הוזקקו לקומץ זה הילכך הוי האי קומץ חסר תילתא דמטי דנקא לכל חד משני חצאי עשרונים המכשירים את המנחה דנקא ששית דנקא קומץ לכל חצי עשרון מן השנים שהמנחה נכשרת בהן:
מַתְקִיף לָהּ רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשָׁרְשִׁיָּא: וְקוֹמֶץ גּוּפֵיהּ הֵיכִי קָרֵיב? הָא אִיכָּא תִּלְתָּא חוּלִּין!
Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, also objects to this ruling of Abaye: And with regard to the handful itself, how can it be sacrificed? But one-third of it, i.e., the portion separated to permit the extraneous half-tenth of an ephah, is non-sacred.
TOSAFOT
ועשאו וילון טהור מן המדרס וכגון דעבד ביה שינוי מעשה כדאמר בפרק במה אשה (שבת ד׳ נח:) דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ובמסכת כלים בפרק הכרים (מ״ו) מפרש איזו היא שינוי מעשה דתנן סדין שהוא טמא מדרס עשאה וילון טהור מן המדרס אבל טמאה טמא מת מאימתי טהרתה ב״ש אומרים משיתפר וב״ה אומרים משיקשר ר״ע אומר משיקבע וכי באיזה מדרס נגע זה לפי מה שהוא ר״ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ״ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב ועוד צ״ל דלא מיירי בשדרס עליו ברגלו ערום או נעול או בדבר שמטמא מדרס דא״כ אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקי׳ אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ מפסיקין או דברים שאין מטמאין מדרס:
רַב אַשִׁי אֲמַר: קוֹמֶץ בְּדַעְתָּא דְּכֹהֵן תַּלְיָא מִילְּתָא, וְכֹהֵן כִּי קָמֵיץ – אַעִשָּׂרוֹן קָא קָמֵיץ.
Rav Ashi said: These questions present no difficulty, since with regard to the removal of the handful, the matter is dependent on the intention of the priest. And when the priest removes the handful, he removes it to permit the remainder of the tenth of an ephah, and not the remainder of the extraneous half-tenth. Still, the other two halves may not be eaten because it is not possible to know whether the consumption of one or of the other has been permitted.
RASHI
אמר רב אשי הנך תרתי פירכי לאו פירכי דכיון דלא קמץ אלא מן האחד קמיצת המנחה בדעתא דכהן תליא וכהן כי קמץ אדעתא דעשרון חד הוא דקמץ הילכך קומץ קרב שירי ראשון נאכלין והשנים אינן נאכלין משום דאין לעמוד על סופו איזה מהן נצטרף עם הראשון בדעת הכהן להיות ניתר בקומץ: