Back
Shevu'ot
Daf 11aוְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן – כּוּלָּן יָמוּתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה;
and likewise, goats that were designated to atone for an act of unwitting public idol worship that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, in such cases, all of the lost animals, should they subsequently be found, shall be left to die. This is in accordance with the halakha that a sin-offering whose owner has already achieved atonement is left to die. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They should graze until they become unfit by developing a blemish, and then they are sold and their proceeds are allocated for communal gift offerings.
RASHI
וכן שעירי ע״ז צבור שחטאו בע״ז בהוראת ב״ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת כדכתיב בפרשת שלח לך ואותו שעיר מתן דמו על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאמר בזבחים בפרק ב״ש (זבחים דף לט:):
כולן ימותו דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן בהו במתניתין לא קרבו ברגל זה יקרבו ברגל אחר אבל אלו אינן ראויין עד יום הכפורים לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה והוו להו מתרומה ישנה והלכך ימותו כדין חטאת שכפרו בעליה שהלכה למשה מסיני חמש חטאות מתות וזו אחת מהם:
שאין חטאת צבור מתה לא נאמרה הלכה דחמש חטאות אלא ביחיד וטעמא דר״ש מפרש בהוריות (דף ו:) ובתמורה (דף טו:):
וְאַמַּאי? לֵימָא: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן!
Abaye explains his challenge: But why should it even be necessary to wait until the offerings develop a blemish? Let us say here also that the court tacitly stipulates concerning them, so that if it ultimately emerges that they were not needed, then they should have only sanctity that inheres in their value, and therefore it should be possible to redeem them even if they do not develop a blemish.
RASHI
לימא לב ב״ד מתנה עליהן שיפדו בלא מום:
TOSAFOT
אי הכי נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה תימה דמשמע דאי קדשי מזבח היא ניחא והא רבי יוחנן אית ליה בפרק בתרא דתמורה (דף לב: ושם) דאחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה ומיהו יש לומר הך סוגיא אתיא כר״ל דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אבל קשה דמעיקרא פריך אביי דלא אמר לב ב״ד מתנה עליהן ולבסוף פריך דאפילו במידי דלא שכיח אמר לב ב״ד מתנה עליהן ועוד דסבר דפרה קדשי מזבח היא וכן במסקנא ובכל דוכתין מסקינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וסתמא דהש״ס בפ״ק דחולין (דף יא. ושם) מפרש דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא לכן נראה דאביי ידע שפיר דפרה קדשי בדק הבית היא ומ״מ סבר דאין נפדית אלא מחמת לב ב״ד מתנה עליהן להכי פריך והרי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה אפילו הכי מסקי דעתייהו ואמר לב ב״ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היא א״כ בקדשי מזבח נמי אי אמר לב ב״ד מתנה עליהן אית לן למימר אפילו במילתא דלא שכיח ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ואין צריך ללב ב״ד מתנה והשתא פריך אי הכי נשחטה תפדה אא״ב דמכח לב ב״ד נפדית כן דעתם להתנות ואי לאו תהא לדמי נסכים והוי כבעל מום מעיקרו דמודי ביה ר׳ יוחנן דלא בעי העמדה והערכה שפיר וא״ת ואי קדשי בדק הבית היא היכי פריך בסמוך וכי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים הא של בדק הבית ודאי פודין דהא דאין פודין נפקא לן מואכלת ולא לכלביך (דברים יב) דכתיב בפסולי המוקדשים של מזבח כדמוכח בפרק ב׳ דבכורות (דף טו. ושם) דמההוא קרא נפקא לן גיזה וחלב של קדשי בדק הבית מותרים ואפילו קדם הקדישן למומן תנן התם דמותרין לאחר פדיונן בגיזה ועבודה ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו יש לומר דמדרבנן אסור כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף לב.) גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא:
אֲבוּדִין קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי אֲבוּדִין, דְּלָא שְׁכִיחִי.
Rabba deflects the challenge: Did you say that there is a proof from the case of lost animals? Cases of lost animals are different, because they are not common.
RASHI
דלא שכיח הילכך לא חשוב ב״ד להתנות עליהן:
הֲרֵי פָּרָה דְּלָא שְׁכִיחָא, וְתַנְיָא: פָּרָה נִפְדֵּית עַל כָּל פְּסוּל שֶׁבָּהּ, מֵתָה – תִּפָּדֶה, נִשְׁחֲטָה – תִּפָּדֶה, מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה – תִּפָּדֶה. שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ – אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית! שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת הִיא.
Abaye persists: But consider the case of a red heifer,
RASHI
והרי פרה אדומה:
דלא שכיחא בכל ימי בית ראשון ובית שני לא עשו אלא שבע:
על כל פסול שבה אם אירע בה שום פסול תפדה:
נשחטה תפדה נשחטה חוץ למקומה:
ע״ג מערכתה בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום כדאמר בפרק בתרא דזבחים (דף קיג.):
אין לה פדייה עולמית מאחר שנעשית בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין:
דקדושת בדק הבית היא כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף לפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב ב״ד:
TOSAFOT
פרה מטמאה טומאת אוכלין מפורש במקום אחר:
אִי הָכִי, מֵתָה אוֹ נִשְׁחֲטָה תִּפָּדֶה? הָא בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה! הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
Abaye asks: If so, if it died or was slaughtered, how can it be redeemed? In order for an item to be redeemed, don’t we require that it first undergo the process of standing and valuation?
RASHI
העמדה והערכה שתעמוד על רגליה ויעריכנה הכהן כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״א-י״ב) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן וגו׳:
דר״ש במסכת תמורה בפרק בתרא (דף לב:):
אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָא סֵיפָא: שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ, אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית.
Abaye asks: If, as you claim, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, then say and try to justify the latter clause, which states: Once the priest has slaughtered it properly on its arrangement of wood on the Mount of Olives, it can no longer be redeemed.
TOSAFOT
וכי פודין את הקדשים ואע״ג דפלוגתא היא בפ״ב דבכורות (דף טו:) אפילו בקדם הקדישן למומן מ״מ סתם משנה התם (דף יד.) ובפרק הזרוע (חולין דף קל.) כמ״ד אין פודין:
משום עורה הקשה הר״ר מרדכי מ״ש מהא דאמר [זבחים] (דף קג:) בכור שנטרף קוברים אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ולא אמר שיפדו משום עורו ולמאי דפרישית שאין פודין מדרבנן בקדשי בדק הבית ניחא ולפיכך מותר ליהנות מעורה אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור:
וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר; וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ!
And this statement is not consistent with Rabbi Shimon’s opinion, as isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon says that the meat of a red heifer that was slaughtered properly is susceptible to becoming ritually impure with the ritual impurity of food,
RASHI
פרה מטמאה טומאת אוכלין אע״ג דאית ליה לר״ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין ויליף ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל במסכת מנחות בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא:) ופרה איסורי הנאה היא:
מטמאה טומאת אוכלין אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן:
הואיל ויש לה שעת הכושר לכך:
ואמר ריש לקיש מהו שעת הכושר שלה:
אומר היה ר׳ שמעון פרה שנשחטה כהלכתה על גב מערכתה:
נפדית אם מצא נאה הימנה וסבירא ליה לר״ש העומד לפדות כפדוי דמי והויא ליה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים:
אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה, הוֹאִיל וְדָמֶיהָ יְקָרִין.
Rabba concedes therefore that the red heifer can be redeemed due to the fact that the court makes a stipulation with regard to it, but, nevertheless, he defends his opinion that they do not normally make a stipulation for uncommon cases: Rather, the case of a red heifer is different,
RASHI
אלא לא תוקמה כר״ש והאי דקתני מצא נאה הימנה תפדה משום דלב ב״ד מתנה עליה אע״ג דלא שכיחא איידי דדמיה יקרין מסקי אדעתייהו לאתנויי: האי תנא סבירא ליה וכו׳ עד באין מעמידין לא גרסינן:
TOSAFOT
רבי שמעון לית ליה לב ב״ד מתנה עליהם ולא מצי לשנויי אבודין שאני דאבודין דלעיל ודאי לא שכיחי דנזהרים לשמרן ביותר לפי שקדושתן מרובה שדמן נכנס לפני ולפנים א״נ אינהו גופייהו לא שכיחי דפר ושעיר של יום הכפורים אינן אלא פעם אחת בשנה וכן שעירי ע״ז לא שכיחי כלל אבל הכא אע״ג דמיירי נמי בשעיר החיצון של יום הכפורים מכל מקום שעירי חיצונים שכיחי טובא ואבודין דידהו שכיחי ומסקי בית דין דעתייהו להתנות עליהן:
אָמַר מָר: מֵתָה – תִּפָּדֶה. וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים? אֲמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: מִשּׁוּם עוֹרָהּ. וְקַיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא דְּעוֹרָהּ? אֲמַר רַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אֱינָשֵׁי: מִגַּמְלָא אוּנָּהּ.
The Gemara interjects with a question concerning the baraita: The Master said in the baraita: If a red heifer died, it shall be redeemed. The Gemara asks: But may one redeem consecrated items in order to feed the meat from them to dogs? Certainly one may not. Nevertheless, the meat of a red heifer that died without being slaughtered is not suitable for any other purpose. Rav Mesharshiyya said: It is redeemed for the sake of its hide. The Gemara asks: But does the court stand and stipulate with its mind on the hide of the heifer, which is presumably of little value? Rav Kahana said: As people say in a popular adage: From a camel, even just its ear. Since a camel is so valuable, even the flesh of its ear is valuable and should be saved if possible. Similarly, the hide of a red heifer will also be valuable.
RASHI
וכי קיימו ב״ד ומתנו משום הצלה פורתא דדמי עורה:
אֵיתִיבֵיהּ, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה? אָמַר לְהוּ: יִקְרְבוּ, אָמְרוּ לוֹ: הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאָךְ הֵן קְרֵיבִין? אָמַר לָהֶן: כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו;
§ Abaye raised an objection to Rabba’s claim that the court tacitly stipulates concerning items consecrated for public offerings from the mishna (2b): The Rabbis said to Rabbi Shimon: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed instead as part of the Festival additional offerings? Rabbi Shimon said to them: Such a goat may be sacrificed. They said to Rabbi Shimon: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.
TOSAFOT
וכן שעירי ע״ז שאבדו למאן דמפרש בפרק הוציאו לו (יומא דף נ.) דפר דקתני הכא הוא פר העלם דבר של צבור ניחא אבל למ״ד פר כ״ג תימה אמאי לא תני ליה פר העלם דבר בהדי שעירי ע״ז שרגיל לשנותם יחד כדקתני להו התם אמילתא דאחרים ועוד תימה מאי שנא דלא קתני פרי העלם דבר בלשון רבים כדקתני שעירי לשון רבים דמדקתני שעירי א״כ קסבר י״ב שבטים מביאים י״ב שעירים ה״נ מייתו י״ב פרים דשניהן שוין כדקתני פרק קמא דהוריות (דף ד:):
וְאַמַּאי? לֵימָא: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן! רַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמְרַתְּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן; דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר, לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן – אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים – נִפְדִּין תְּמִימִים.
Abaye explains the objection brought from the mishna: But according to Rabba, why did Rabbi Shimon give the reason he gave? Let Rabbi Shimon say instead that the court tacitly stipulates concerning them that they should be consecrated for the day on which they are ultimately brought. Rabba answers: Did you say a proof from a statement of Rabbi Shimon? Rabbi Shimon does not accept the principle that the court tacitly stipulates concerning them, as is apparent from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yoḥanan says: Concerning lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public, according to the statement of Rabbi Shimon they are not redeemed if they are unblemished; according to the statement of the Rabbis they are redeemed, even if they are unblemished.
RASHI
נימא להו ר״ש לב ב״ד מתנה שאם לא יקריב ברגל זה יקרב ברגל זה ולמה ליה לשנויי שינויא דחיקא כולן באין לכפר כו׳:
וְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאן נִינְהוּ? אִי נֵימָא רַבָּנַן דִּקְטוֹרֶת
The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with Rabbi Shimon and hold that the court does make such stipulations, who are they? Where is their opinion recorded? If we say that they are the Sages who ruled, in the mishna cited above (Shekalim 4:5), with regard to surplus incense that it may be redeemed,