Back
Shevu'ot
Daf 16a״נִטְמָא בָּעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה״ וכו׳. טוּמְאָה בָּעֲזָרָה מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה׳ טִמֵּא״; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבַּחוּץ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבִּפְנִים.
§ The mishna teaches about one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward his impurity was hidden from him. The Gemara asks: From where do we derive that one is liable even if he contracted impurity in the Temple courtyard and failed to leave immediately by way of the shortest route, and not only if he entered the Temple courtyard when he was already impure? Rabbi Elazar says: One verse states: “He has defiled the Tabernacle of the Lord” (Numbers 19:13), and one verse states: “For he has defiled the Temple of the Lord” (Numbers 19:20). If this second verse is not needed for the matter
RASHI
טומאה בעזרה מנלן מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא:
שבחוץ כו׳ שנטמא מבחוץ:
TOSAFOT
נטמא בעזרה תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים ויש לומר דמתני׳ לא איירי אלא בטומאה שבחוץ:
מה״מ מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה״א איסורא בעלמא הוא דאיכא:
תנהו ענין לטומאה שבפנים וא״ת עונש שמעינן אזהרה מנין ויש לומר מולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה׳:ג׳) דמשמע אפי׳ נטמא בפנים ולא כמו שפירש בקונטרס דולא יטמאו משמע שנטמא בחוץ ולא נטמא בעזרה דאותו כבר טימא ומיהו מעיקרא דבעי מנהני מילי משום דכיון דאכתי לא מייתר האי קרא לית לן לאוקומה לא יטמאו אלא בנטמא מבחוץ דאשכחן דהזהיר בו הכתוב במקום אחר דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבא ועוד נראה דמעיקרא לא בעי כלל אלא לענין כרת אבל אזהרה פשיטא ליה דאיכא דלא יטמאו משמע דנטמא בפנים דהא כתיב (במדבר ה׳:ב׳) וישלחו מן המחנה אבל קרא דכרת משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא משכן:
וּקְרָאֵי מְיַתְּרִי? הָא מִיצְרַךְ צְרִיכִי! דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״ לָמָּה נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״, וְאִם נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״ לָמָּה נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״? אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִשְׁכָּן יְהֵא חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְעַל מִקְדָּשׁ לֹא יְהֵא חַיָּיב; וְאִם נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִקְדָּשׁ יְהֵא חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם, וְעַל מִשְׁכָּן לֹא יְהֵא חַיָּיב; לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״, לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״!
The Gemara asks: But is it really superfluous to have both of these verses, one having been sufficient? Aren’t they each necessary to teach a novel ruling? As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar says: If it is stated: “Tabernacle,” why does it state: “Temple”? And if it is stated: “Temple,” why does it state: “Tabernacle”? He explains: Had the verse stated only: “Tabernacle,” and not stated: “Temple,” I would have said that one is liable for entering the Tabernacle in a state of impurity, since it was anointed with the anointing oil, and therefore it carries greater sanctity, but he is not liable for entering the Temple, which was not anointed with the anointing oil. And had the verse stated only: “Temple,” and not stated: “Tabernacle,” I would have said that one is liable for entering the Temple in a state of impurity, since its sanctity is an eternal sanctity, but he is not liable for entering the Tabernacle, whose sanctity was only for its time. For this reason, it is stated: “Tabernacle,” and for this reason, it is stated: “Temple.”
RASHI
קדושת עולם שאין אחריה היתר במות:
TOSAFOT
קדושתו קדושת עולם פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא״כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין (דף ז.) אמר אישתמיטתיה דאמר ר׳ שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו׳ ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א״נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:
רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִכְּדֵי מִשְׁכָּן אִיקְרֵי ״מִקְדָּשׁ״ וּמִקְדָּשׁ אִיקְרֵי ״מִשְׁכָּן״, נִכְתּוֹב אוֹ אִידִי וְאִידִי מִקְדָּשׁ אוֹ אִידִי וְאִידִי מִשְׁכָּן, ״מִשְׁכַּן״ וּ״מִקְדַּשׁ״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.
The Gemara answers: Rabbi Elazar did not base his derivation on a superfluous verse, but on the change in wording between the two verses. This is what is difficult for him: Since the Tabernacle is also called Temple and the Temple is also called Tabernacle, then let the verse write either in both verses: Temple, or in both verses: Tabernacle; why do I need both “Tabernacle” and “Temple”? Conclude two conclusions from it, i.e., that one is liable even for impurity contracted inside the grounds, and that the halakha applies both in the Tabernacle and in the Temple.
TOSAFOT
או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משמע הכא דאף על גב דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיבי קראי יתירי וכן בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף טז. ושם) דמצריך התם. קרא לרבות שילה ובית עולמים וכן בפרק שני שעירים (יומא סז:) מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מד. ושם) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) גבי מעלה עשן ותימה דבפרק קמא דחולין (דף כד. ושם) גבי לוים בשנים דרשינן יכול אף שילה ובית עולמים כך תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה וגו׳ לא אמרינן אלא בזמן שהעבודה בכתף אלמא אי לאו קרא הוה גמרינן מהדדי ובריש עירובין (דף ב. ושם) גבי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד נפקא לן היכל מדאיקרי משכן מקדש ומקדש משכן ושמא קים ליה להש״ס בעירובין ובחולין שיש אהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט שילה ובית עולמים מוקמינן ליה לדרשה אחרינא ומיהו קשה כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש אמאי לא ידעינן שפיר בכל דוכתא תרוייהו מחד קרא כמו חיה ובהמה שזו בכלל זו ורבינו חיים כהן היה מחלק דדבר שאינו תלוי בקדושת מקום כההיא דעירובין ובחולין התם סגי בחד קרא לשניהם אבל בשמעתין דתלוי בקדושת מקום לא גמרי מהדדי מטעמא דמפרש ר׳ אלעזר וכן בהנהו דיומא דנעשים בפנים הוי בקדושת מקום ושילוח שעיר המדבר בא מכלל חבירו שנעשה בפנים וכן ההיא דסוטה דצריך קרקע המשכן ואית דל״ג הכא ליכתב או אידי ואידי מקדש וכו׳ אלא גרסי מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש מקדש ומשכן למה לי וקשה דא״כ ר׳ אלעזר אמורא חולק על רבי אלעזר תנא דרבי אלעזר קאמר בהדיא דלא גמרינן מהדדי ואמר הר״ר שלמה מדרוי״ש דלר׳ אלעזר נמי אית ליה דגמירי מהדדי משום דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וה״פ דמילתא אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כלומר כיון דאיצטריך למיכתב תרוייהו משום טומאה שבפנים כדקאמר ר׳ אלעזר אמאי שני קרא בדיבורא ליכתיב או תרוייהו משכן או תרוייהו מקדש ומשני אילו נאמר מקדש בתרוייהו הייתי אומר דלהכי איכתיב קרא תניינא למעוטי משכן דלא נימא משכן איקרי מקדש וחייב ולא לטומאה שבפנים וכן אי הוה כתיב משכן בתרוייהו ה״א דאתא למעוטי מקדש להכי כתוב משכן ומקדש והשתא בחד קרא סגי והוה ידעינן תרוייהו מדמקדש איקרי משכן אלא ע״כ אתא חד קרא לטומאה שבפנים וקשה מכל הנהו שהבאתי שמצריך תרי קראי ובההיא דסוטה ל״ג בקונטרס נוב וגבעון לפי שלא היו סוטות שותות שם כדמוכח בפרק בתרא דזבחים (דף קיב.) וא״ת מ״ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נוב וגבעון טפי מבהנך וי״ל משום דבההוא עניינא כתיב כפורת והזה אל הכפרת דמשתעי בארון ובנוב ובגבעון לא היה ארון אבל קשיא לריב״א הא גבי מעלה עשן נמי כתיב כפרת ונראה לו דגבי שילוח שעיר המדבר כתיב שילוח מחנה ולכך איצטריך ריבוי דאפשר דאין קדושת מחנות בנוב וגבעון כיון שהותרו הבמות:
בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ אִיקְרֵי ״מִשְׁכָּן״, דִּכְתִיב: ״וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם״. אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְרֵי ״מִקְדָּשׁ״ מְנָלַן? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: ״וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ״ – הַהוּא בָּאָרוֹן כְּתִיב! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, וּכְתִיב: ״כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן״.
The Gemara questions its previous assumption: Granted, the Temple is also called Tabernacle, as it is written: “And I will set My Tabernacle among you” (Leviticus 26:11),
RASHI
אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו׳ כדמפרש לקמן:
ונתתי משכני בתוככם כל הניתן בתוככם קרי משכן:
ההוא בארון כתיב שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים:
״וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה״. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים; אֲבָל הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ, שָׁהָה – אִין, לֹא שָׁהָה – לֹא.
§ The mishna teaches: If he bowed down, or he tarried
RASHI
לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפי׳ לא שהה בה כדי השתחויה חייב:
אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב:
אבל השתחויה כלפי חוץ למזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא:
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה – מִכְּלָל דְּהִשְׁתַּחֲוָאָה גּוּפָהּ בָּעֲיָא שְׁהִיָּיה. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ, אֲבָל כְּלַפֵּי פְנִים – אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁהָה; וְהָכִי קָאָמַר: הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים, אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה בְּהָךְ הִשְׁתַּחֲוָאָה דִּכְלַפֵּי חוּץ – חַיָּיב.
There are those who teach the statement of Rava with regard to the latter clause:
RASHI
והכי קאמר השתחויה כלפי פנים כל דהו או שלא השתחוה ושהה כדי שיעור חיוב השתחואה דהנך כלפי חוץ דבעי שיעור חיוב:
הֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּאִית בָּהּ שְׁהִיָּיה, וְהֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּלֵית בָּהּ שְׁהִיָּיה? דְּלֵית בָּהּ שְׁהִיָּיה – זוֹ כְּרִיעָה בְּעָלְמָא הִיא, דְּאִית בָּהּ שְׁהִיָּיה – פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
The Gemara asks: What are the circumstances of bowing in which there is tarrying, and what are the circumstances of bowing in which there is no tarrying? The Gemara answers: With regard to bowing in which there is no tarrying, that is merely kneeling. As for bowing in which there is tarrying, that is prostrating oneself while spreading one’s arms and legs in total submission.
וְכַמָּה שִׁיעוּר שְׁהִיָּיה? פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי; וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָנִי; חַד אָמַר: כְּמֵימְרֵיהּ דְּהַאי פְּסוּקָא, וְחַד אָמַר: כְּמִ״וַיִּכְרְעוּ״ לְסֵיפָא, ״וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה׳ עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָּה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״.
The Gemara asks: And what is the measure of that tarrying? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani and one other Sage who was with him disagree about this. And who is that other scholar? Rabbi Shimon ben Pazi. And some say that it was Rabbi Shimon ben Pazi and one other Sage who was with him. And who is that other scholar? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani. And some say it was Rabbi Shimon bar Naḥmani. One Sage says: It is as long as the time it takes to recite this following verse in its entirety, and one Sage says: It is as long as the time it takes to recite from the term “and they bowed” in the middle of that verse until the end.
RASHI
ארצה משמע לשון שיטוח:
תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה – עַל אַפַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״; כְּרִיעָה – עַל בִּרְכַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״; הִשְׁתַּחֲוָאָה – זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכֵן אוֹמֵר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״.
The Gemara discusses the different forms of bowing in greater detail. The Sages taught: The term kidda indicates falling upon one’s face,
TOSAFOT
קידה על אפים תימה השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב (בראשית מ״ח:י״ב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה (ישעיהו מ״ט:כ״ג) אפים ארץ ישתחוו לך (במדבר כ״ב:ל״א) ויקוד וישתחו לאפיו וי״ל דמגמרא אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי:
בָּעֵי רָבָא: צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוֹת, אוֹ אֵין צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוֹת? לְקָרְבָּן גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, לְמַלְקוֹת לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה;
§ Rava raises a dilemma: Is tarrying long enough to bow down necessary to incur lashes? If one was warned not to remain in the Temple courtyard in a state of impurity, is he liable to receive lashes only if he remains there long enough to bow down, completely spread out on the ground? Or is tarrying not necessary to incur lashes, and he is immediately liable to receive lashes? The Gemara clarifies the two possibilities: Is it learned as a tradition that tarrying is necessary in order to incur liability to bring an offering, but not learned as a tradition that tarrying is necessary to become liable to receive lashes?
RASHI
למלקות אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהייה: