Back
Shevu'ot
Daf 19bוַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? מִמַּה נַּפְשָׁךְ טָמֵא הוּא! אֲמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן, וּבְשָׁעָה שֶׁהָלַךְ בַּשֵּׁנִי שָׁכַח שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן, דְּהָוְיָא לֵיהּ מִקְצָת יְדִיעָה.
even in the first case, where he walked on both of the paths and did not purify himself in between? This is difficult, as whichever way you look at it, he is impure, since he certainly contracted impurity on one of the two paths. Rava said: What are we dealing with here? We are dealing with a case where he walked on the first path,
RASHI
ואפילו בקמייתא בתמיה ממה נפשך טמא הוא קודם שנכנס היה טמא ודאי וידיעת ודאי הוה ליה בתחלה:
שכח שהלך בראשון ואין כאן אלא מקצת ידיעה:
וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אָמְרִינַן מִקְצָת יְדִיעָה כְּכָל יְדִיעָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לָא אָמְרִינַן מִקְצָת יְדִיעָה כְּכָל יְדִיעָה.
Rava continues: And the tanna’im disagree with regard to this issue: The first tanna, who teaches that Rabbi Shimon deems the person exempt only where there was purification between the two entries, but not in the first case, maintains that we say that partial awareness of definite impurity is counted as complete awareness. And Rabbi Shimon ben Yehuda, who teaches that Rabbi Shimon deems the person exempt even in the first case, where there was no purification between the two entries, maintains that we do not say that partial awareness of definite impurity is counted as complete awareness.
RASHI
תנא קמא סבר כו׳ תנא קמא אליבא דרבי שמעון שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו דתיהוי ליה ידיעת ודאי אלא ידיעת ספק עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה דהתם ידע ליה לכולה מילתא ואפי׳ הכי ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הוה ליה ידיעה ודאית הילכך לאו ידיעת ספק היא אלא מקצת ידיעה ודאית ומקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון בן יהודה אליבא דר״ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה:
״הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל, חָזַר וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס – חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר״. וְאַמַּאי חַיָּיב? סְפֵק יְדִיעָה הוּא!
§ The baraita teaches: If he walked on the first path and entered the Temple, and on the third day he was sprinkled
RASHI
ואמאי ספק ידיעה היא לתנא קמא פריך:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּאן עָשׂוּ סְפֵק יְדִיעָה כִּידִיעָה; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה.
Rabbi Yoḥanan says: Here, since he certainly contracted impurity on one of the paths and entered the Temple in a state of impurity, they made awareness of uncertain impurity like awareness of definite impurity. And Reish Lakish says: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: We do not require any awareness of impurity whatsoever at the beginning, before he enters the Temple, and it suffices if it becomes known to him at the end that he had been impure at the time of his entry.
TOSAFOT
עשו ספק ידיעה כידיעה לא דמי לנגע בכעדשה דריש פירקא (דף יד:) ולא ידע אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הלכך הוי ליה ידיעה טפי:
וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְרָמֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ; דְּתַנְיָא: אָכַל סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע, סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע – רַבִּי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא חַטָּאת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כָּךְ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
And the Gemara raises a contradiction between this statement of Rabbi Yoḥanan and another statement of Rabbi Yoḥanan; and the Gemara raises a contradiction between this statement of Reish Lakish and another statement of Reish Lakish. As it is taught in a baraita: If one ate an item concerning which there was uncertainty as to whether or not it was forbidden fat, and he later became aware of it, and then he ate some other item concerning which there was uncertainty as to whether or not it was forbidden fat, and he later became aware of it, Rabbi Yehuda HaNasi says: Just as he would bring a sin-offering for each and every one of his instances of consumption were he to learn that what he ate was actually forbidden fat, so too, he brings a provisional guilt-offering, brought by one who is uncertain as to whether he committed a transgression that requires a sin-offering, for each and every one
RASHI
אכל ספק חלב חתיכה ספק חלב וספק שומן:
ונודע לו לאחר זמן שהוא ספק חלב והרי הוא באשם תלוי וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל:
כשם שמביא חטאת כו׳ לקמיה פליגי ר׳ יוחנן ור״ש בן לקיש בפירושא דהא מילתא דרבי:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג״, הַתּוֹרָה רִיבְּתָה שְׁגָגוֹת הַרְבֵּה וְאָשָׁם תָּלוּי אֶחָד;
Rabbi Shimon ben Yehuda and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said in the name of Rabbi Shimon: He brings only one provisional guilt-offering, as it is stated with regard to a provisional guilt-offering: “He shall bring an unblemished ram…for a guilt-offering…to the priest; and the priest shall make atonement for him concerning his unwitting transgression wherein he unwittingly transgressed and knew it not” (Leviticus 5:18). This wording teaches that the Torah included many instances of unwitting transgressions in one provisional guilt-offering. One brings one provisional guilt-offering even if he had committed many unwitting transgressions.
RASHI
על שגגתו אשר שגג בפרשת אשם תלוי כתיב:
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּאן שָׁנָה רַבִּי: יְדִיעוֹת סְפֵיקוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת.
Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan disagree about how to understand the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: With regard to which case did he say that one brings a separate sin-offering for each and every one of his instances of consumption? And Reish Lakish says: Here Rabbi Yehuda HaNasi taught that awareness of the uncertain status separates the acts with regard to sin-offerings. If it later became known with certainty that he had actually eaten forbidden fat both times, he would be liable to bring two sin-offerings for the two instances of consumption, despite the fact that the two actions were separated only by awareness of the uncertain status, because such awareness is sufficient to separate the two acts.
RASHI
כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות והכי קאמר רבי כשיודע לו לאחר זמן שחלב היה יביא חטאת על כל אחד ואחד שידיעת ספק שהיתה לו בינתים מחלקתם דלא ניהוו שני זיתי חלב בהעלם אחד כך כל זמן שלא נודע לו שהן ודאי חלב אלא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אלמא מדקתני שמביא חטאת על כל אחת סבירא ליה ידיעות ספק מחלקות לחטאות:
TOSAFOT
כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות תימה לר״ל תיקשה דר״ש בן יהודה אדרבי שמעון בן יהודה דהכא לא פליג ארבי אלא לענין אשם תלוי אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה ולעיל פטר גבי מקדש דלא חשיב ליה ידיעה ואם יש לחלק ולומר דגבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא א״כ היכי פריך מר״ל אר״ל ובדוחק י״ל דהכי פריך אמאי מוקי לה כרבי ישמעאל לוקמה כרבי ולימא דסבירא ליה דאין חילוק בין ידיעה המחלקת לחטאת ובין ידיעה דמקדש ופליג אדרבי שמעון בן יהודה:
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁיְּדִיעוֹת וַדַּאי בְּעָלְמָא מִתְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת, כָּךְ יְדִיעוֹת סָפֵק מִתְחַלְּקוֹת לַאֲשָׁמוֹת;
And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi does not mean to say that awareness of the uncertain status separates the acts with regard to sin-offerings. He merely established the principle: Just as definite awareness in general separates the acts with regard to sin-offerings,
RASHI
ור׳ יוחנן אמר לא אמר רבי כך אלא כך פירשה כשם שלענין חטאות שבאין על ידיעת ודאי ידיעת ודאי שבינתים מחלקות לחטאות כך לענין אשם תלוי הבא על ידיעת ספק ספק ידיעות שבינתים מחלקות לאשמות:
בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא: כָּאן עָשׂוּ, וְלֹא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עָשׂוּ; הָכָא הוּא דְּלָא כְּתִיבָא יְדִיעָה בְּהֶדְיָא – מִ״וְנֶעְלָם״ הוּא דְּקָא אָתֵי, וְלֹא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עָשׂוּ – דִּכְתִיב ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״, יְדִיעָה מְעַלַּיְיתָא בָּעֵינַן;
The Gemara comments: Granted, the apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan and the other statement of Rabbi Yoḥanan is not difficult, as one can explain that Rabbi Yoḥanan is precise in his wording, as he says: Here, with regard to impurity in the Temple, they made awareness of the uncertain status like definite awareness; but they did not do so everywhere in the entire Torah. There is a basis for this distinction, as here, with regard to impurity in the Temple, awareness at the beginning is not written explicitly in the Torah, but rather it is derived from: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:2),
אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, אַדְּמוֹקִים לֵיהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, נוֹקְמָהּ כְּרַבִּי! הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָא בָּעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה.
But as for Reish Lakish, rather than interpreting this baraita concerning the two paths in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who does not require any awareness whatsoever at the beginning, let him interpret it in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that awareness of the uncertain status is like definite awareness. The Gemara explains: Reish Lakish teaches us this: That with regard to impurity in the Temple, Rabbi Yishmael does not require any awareness at the beginning.
RASHI
אדמוקים לה כרבי ישמעאל כו׳ מאי דוחקיה למימר דלא בעי האי תנא ידיעה בתחלה דלמא לעולם בעי וסבירא ליה כרבי דאמר ספק ידיעה כידיעה:
הא קא משמע לן ריש לקיש:
TOSAFOT
נוקמה כרבי תימה דבלא ההיא דידיעת ספק מחלקת תקשה ליה נוקמה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמה כרבי דהא איהו לא בעי ידיעה כלל וי״ל שזה לא היה חידוש אי הוה מוקי לה כרבי דלא בעי אלא ידיעת בית רבו אלא הכי פריך דאפילו כמאן דבעי ידיעה גמורה מצי לאוקומה וכרבי דאמר ידיעות ספק מחלקות:
פְּשִׁיטָא דְּלָא בָּעֵי, מִדְּלָא מְיַּיתְרֵי לֵיהּ קְרָאֵי ״וְנֶעְלָם״, דְּמִיחַיַּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ! מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי לֵית לֵיהּ – מִקְּרָאֵי, אֲבָל מִגְּמָרָא אִית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. הדרן עליך ידיעות הטומאה
The Gemara challenges: It is obvious that Rabbi Yishmael does not require awareness at the beginning, since he has no superfluous verses from which to derive such a requirement. Rabbi Akiva learns from the superfluous phrase: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:4), that awareness at the beginning is necessary, but Rabbi Yishmael says the verse serves to teach another halakha, that one is liable to bring an offering for a lapse of awareness that he was entering the Temple. The Gemara rejects this challenge: Lest you say: When Rabbi Yishmael does not accept this halakha requiring awareness at the beginning, it means that he does not derive it from a verse, but he accepts it as a tradition; to counter this, Reish Lakish teaches us that according to Rabbi Yishmael there is no requirement whatsoever for awareness at the beginning.
RASHI
מדלא מייתר ליה קרא דדריש במתניתין ונעלם להעלם טומאה והעלם מקדש:
מגמרא הלכה למשה מסיני:
SUMMARY
The precise wording used by the Torah teaches that one is liable to bring an offering for unwittingly entering the Temple in a state of ritual impurity or unwittingly partaking of sacrificial foods in a state of ritual impurity, only if initially he was aware of the basic components of the prohibition, and afterward he forgot them, and in the end he was notified about what he had done. His initial awareness need not include the finer details, e.g., the source of his ritual impurity or its measure, but he must have basic knowledge that he was impure. It is accepted as halakha that this unwitting transgression can involve one of two lapses of awareness: A lapse of awareness with regard to the ritual impurity, i.e., one forgot that he had contracted impurity, or a lapse of awareness with regard to the Temple or the sacrificial food, i.e., he forgot that he was entering the Temple or partaking of sacrificial food. If one forgets either or both of these, enters the Temple or partakes of sacrificial food in a state of impurity, and then becomes aware of what he has done, he is liable to bring a sliding-scale offering for his unwitting transgression. If he acted intentionally, he is liable to receive karet. If there were witnesses to his transgression, and they had forewarned him, he is liable to receive lashes and is exempt from karet. Two questions remained unresolved: Does a lapse of awareness with regard to ritual impurity also include a lapse of awareness with regard to the halakhot of impurity? And is a lapse of awareness with regard to the location of the Temple considered a lapse of awareness for which one is liable? As one who enters the Temple in a state of ritual impurity is liable to bring an offering, it was necessary to clarify the physical boundaries of the Temple. It was ruled that the area of the Temple includes the Temple courtyard, both the original area of it, and the area that was later added to it. When adding to a consecrated area, i.e., to the city limits of Jerusalem or to the Temple, a special procedure, which involves a king, a prophet, the Urim VeTummim, the Sanhedrin, and two thanks-offerings, must be followed. The addition to the Temple is done not with two thanks-offerings but with the remainder of a meal-offering. Any area that was not consecrated in this manner does not assume the full sanctity of the original area being added to. With regard to one who became impure in the Temple courtyard itself and forgot about this, if he bowed or tarried in the courtyard longer than the time it takes to leave the Temple by the shortest route, he is liable to bring an offering. He is liable both for the violation of the prohibition against entering the Temple in a state of impurity, and for the violation of the positive mitzva to leave the Temple, which is incumbent upon one who is impure. A similar halakha, although it works in the opposite direction, relates to a man who was engaging in intercourse with a woman who was ritually pure, and in the course of their act of intercourse she informed him that she was experiencing menstrual bleeding. In such a case it is prohibited for him to immediately withdraw; rather, he must wait until he has lost his erection and only then withdraw. If he withdraws immediately, he transgresses both a positive mitzva and a prohibition.
INTRO
You shall not take the name of the Lord your God in vain; for the Lord will not hold him guiltless that takes His name in vain. (Exodus 20:7)
And you shall not swear by My name falsely, so that you profane the name of your God: I am the Lord. (Leviticus 19:12)
Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath, and it is hidden from him; and, when he knows of it, be guilty in one of these things. (Leviticus 5:4)
This chapter will explore the halakhot of two types of oaths, an oath on an utterance and an oath taken in vain. It will explain the differences between these two oaths with regard to their general definitions and their specific halakhot. It will also describe the punishment, as well as the atonement process, for taking each oath falsely. In the case of an oath on an utterance, the Torah specifies that the oath is taken “to do evil, or to do good,” indicating that an oath of this kind pertains to a future act that is defined as either good or evil; it is therefore necessary to determine whether an oath on an utterance takes effect in a situation where doing good or doing evil is not applicable. It is similarly necessary to determine the status of an oath that concerns the past, and whether an oath on an utterance can be made with regard to both positive mitzvot and prohibitions. This chapter will address several questions as to how an oath takes effect, such as whether an oath with regard to some substance that does not mention a specific amount presupposes a minimum measure, or whether even the smallest amount is included. It will also analyze the meaning of different expressions, determining what they mean when used in an oath. Other issues that will be explicated in this chapter include: The nature of an unwitting violation of an oath for which one is liable to bring an offering, the punishment for uttering a false oath, and the halakha with regard to cases where more than one oath was taken concerning the same matter. The Torah discusses breaking an oath on an utterance in the context of liability to bring a sliding-scale offering without ever stating explicitly which prohibition is involved (Leviticus 5:4–13). Elsewhere the Torah explicitly states: “You shall not swear by My name falsely” (Leviticus 19:12), and: “You shall not take the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:7). This chapter will clarify when a particular oath falls under each one of these categories.
מתני׳ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״ וְ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שֶׁאָכַלְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״.
With regard to oaths attesting to the truth about an utterance, which, when violated, render one liable to bring a sliding-scale offering, there are two types that are actually four types. The initial two oaths, which relate to utterances about the future and are explicitly prohibited in the Torah, are: On my oath I will eat, or: On my oath I will not eat. These are expanded to four, to include oaths concerning utterances about the past: On my oath I ate, or: On my oath I did not eat.
״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁזֶּה חַיָּיב? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן?
If one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable; this is the statement of Rabbi Akiva. The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? Rabbi Akiva said to them: And where do we find one who speaks and is liable to bring an offering for it, as this oath taker merely speaks, i.e., takes an oath, and brings an offering
RASHI
שבועות. שאוכל ושלא אוכל הן שתים המפורשות דכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להיטיב:
שאכלתי ושלא אכלתי הן שתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף לה ר״ע לקמן בפירקין (שבועות דף כה.) מריבוי הכתוב:
גמ׳ לְמֵימְרָא, דְּ״שֶׁאוֹכַל״ דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע. וּרְמִינְהִי: ״שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לְךָ״, ״לֹא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ״ – אָסוּר!
The Gemara asks: Is this to say that phrasing an oath as: On my oath I will eat, always means that I take an oath that I will eat? The Gemara raises a contradiction from a mishna (Nedarim 16a): If one says: On my oath I will not eat of yours,
RASHI
מדבר ומביא קרבן בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:
אֲמַר אַבַּיֵי: לְעוֹלָם דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּמְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל, כָּאן בְּשֶׁאֵין
Abaye said: Actually, saying: On my oath I will eat, means that I take an oath that I will eat. It is not difficult, because there is a difference between the contexts of the mishnayot: Here, it is referring to an oath taken in a context where others are importuning him to eat,
RASHI
גמ׳ שבועה לא אוכל לך כו׳ אמר אחד משלש לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך:
שבועה שאוכל לך באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך דהכי. משמע מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:
לא שבועה לא אוכל לך לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה:
TOSAFOT
שבועות שתים ורמינהי שבועה שאוכל לך. משנה היא בפרק ב׳ דנדרים (דף טז.) אף ע״ג דהתם קתני השבועה שאוכל לך והכא קתני שבועה דרך הגמרא לקצר המשנה שהביא ואין חילוק בין שבועה להשבועה דאהאי מתני׳ דהתם נמי פריך ממתני׳ דהכא בגמ׳ ומשני כי הכא ול״ג בסמוך ברייתא במסרבין בו לאכול דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני השבועה דלא ה״ל למיפרך מברייתא כיון דמצי למיפרך ממתני׳ אלא גר׳ התם במסרבין:
לא שבועה לא אוכל לך אסור דמשמע הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה ואע״ג דבפ״ב דנדרים (שם) מוקי רישא דהך משנה כר״מ ור״מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן גבי נדרים כדאמרינן ספ״ק דנדרים (דף יג:) יש חילוק בין שבועה לנדרים כמו שאפרש בס״פ שבועת העדות (שבועות דף לו: ד״ה ה״ג) בע״ה: