Back
Shevu'ot
Daf 27aעַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּיו״!
unless the verse specifies that one is liable only if he curses both together. An example of a verse where the Torah specifies that the halakha applies only to the two elements in conjunction is: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10).
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְסָבַר לָהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְאִיַּיתַּר לֵיהּ ״אוֹ״ לְחַלֵּק;
The Gemara continues: You may even say that the verse is referring to optional matters according to the opinion of Rabbi Yoshiya. He holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who interprets the Torah using the hermeneutical principle of amplifications and restrictions (see 26a), and the word “or” is superfluous and is used to separate “to do evil” from “to do good.”
RASHI
ומשני ר' יאשיה דלא מייתר ליה או נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי דסבר לה כר"ע דדריש רבויי ומיעוטי כו' מאי מיעט אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה ואם זה חייב כ"ש כל שאר שבועות אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט מדליתיה בלאו והן
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיב – מְמַעֵט דְּבַר מִצְוָה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיב, מִמַּאי קָא מְמַעֵט?
The Gemara explains how one derives that the oaths referred to in the verse are oaths about optional matters in accordance with Rabbi Yoshiya, who interprets the verse in accordance with the principle of amplifications and restrictions: Granted, if you say that the verse about an oath on an utterance is written with regard to optional matters, the words “to do evil, or to do good” serve to restrict the meaning of the verse and exclude the application of an oath on an utterance to a matter involving a mitzva. The Gemara asks rhetorically: But if you say that the verse is written referring to a matter involving a mitzva, what do the words “to do evil, or to do good” serve to restrict?
״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם הָרְשׁוּת״ כו׳. וְרַבָּנַן שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא!
§ The mishna teaches: Rabbi Yehuda ben Beteira said: What? If, with regard to an oath concerning an optional matter, for which one is not under oath from Mount Sinai, he is liable for breaking it, then with regard to an oath about a mitzva, for which he is under oath from Mount Sinai, is it not logical that he would be liable for breaking it? The Rabbis then asked him why he thinks one should be liable for an oath about a mitzva, since one would be exempt if it were inverted from positive to negative, rendering it an oath to refrain from performing a mitzva, which does not take effect. The Gemara comments: The Rabbis’ objection to the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira is well stated.
וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמַר לָךְ: אַטּוּ הֲטָבַת אֲחֵרִים, לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיתָא בִּכְלַל הֲרָעַת אֲחֵרִים וְרַבֵּי רַחֲמָנָא? הָכָא נַמִי בְּקִיּוּם מִצְוָה, אַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה רַבְּיֵיהּ רַחֲמָנָא.
The Gemara responds: And Rabbi Yehuda ben Beteira could say to you: Isn’t there the case of an oath involving doing good to others, even though it does not include the possibility of being inverted to include liability for an oath concerning harming others, but nevertheless the Merciful One has amplified the halakha to include it? Here also, with regard to an oath to perform a mitzva, even though it does not include the possibility of being inverted to include liability for an oath concerning refraining from performing a mitzva, the Merciful One has amplified the halakha to include it.
וְרַבָּנַן? הָתָם אִיתֵיהּ בְּלֹא אֵיטִיב, הָכָא מִי אִיתֵיהּ בְּלֹא אֲקַיֵּים?
And how could the Rabbis respond? They could say that there, with regard to an oath to do good to others, there is the possibility of inverting the oath to: I will not do good. Here, with regard to an oath to perform a mitzva, is there any possibility of a valid oath: I will not perform a mitzva?
RASHI
איתיה בלא איטיב לאחרים כגון מתנה לעשיר:
ה"ג הכא מי איתא בלא אקיים:
מתני׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.
If one says: On my oath I will not eat
RASHI
מתני' ה"ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה לקמיה מפרש ל"ל דנקט שבועה שלישית:
אינו חייב אלא אחת שאי' שבועה חלה על שבועה:
TOSAFOT
הא תו ל"ל חיובא הוא דליכא זו היא גירסת הקונט' ודייק מדתנן במתני' תלת זימני שלא אוכל שלא אוכלנה [שלא אוכלנה] ואין נראה דבפרק שני דנדרים (ד' יז.) תנן שבועה שלא אוכל [שבועה] שלא אוכל אינו חייב אלא אחת ולא קתני התם תלתא זימנין ואפ"ה דייק כרבא התם בגמ' (דף יח.) ממתני' מדלא קתני חייב אחת ומדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית ליה הא כי מיתשיל על חברתה חיילא לכך נראה כספרים דל"ג במתני' דהכא תלת זימנין ול"ג הא תו ל"ל אלא ה"ג חיובא [הוא] דליכא כו' ודייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים ואע"ג דהכא לא מצי למיתני אלא אחת דאיצטריך למיתני. חייב לאשמועי' הא שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב שתים מ"מ דייק שפיר מדלא קתני חייב אחת:
זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
This is an oath on an utterance,
שְׁבוּעַת שָׁוְא – חַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר.
For an oath taken in vain,
גמ׳ לָמָּה לִי לְמִיתְנֵי ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״?
The Gemara asks: Why do I need to teach the mishna such that the wording of the first oath is: On my oath I will not eat this loaf, and then the wording of the second oath is: On my oath I will not eat it?
RASHI
גמ' למה לי למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה למינקט תרי לישני ליתני שלא אוכל שבועה שלא אוכל:
הָא קָא מַשְׁמַע לָן, טַעְמָא דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַהֲדַר אֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – דְּלָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא, אֲבָל אֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ וַהֲדַר אֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי,
The Gemara answers: This teaches us that the reason that he is liable only once is that he said: I will not eat this loaf, and then said: I will not eat it.
RASHI
אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל ואכלה כולה חייב שתים דחיילא לה שבועה שניה. ואילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אשתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה כ"ש כולה:
TOSAFOT
הכי השתא התם איתא לשניה כו' בפ"ב דנדרים (דף יח.) לא מסיק הכי אלא דחי התם כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונראה דהתם ס"ד לפשוט דמיירי כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום וס"ל כרב הונא דאמר התם לעיל דאין נזירות חלה על נזירות ומייתי סייעתא שפיר דהוי השתא דומיא דשבועות ודחי כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו להתחייב למנות ב' נזירות זו אחר זו אפי' לא נשאל על הראשון אבל בשמעתין בעי לאתויי סייעתא אפילו אם נאמר דנזירות חלה על נזירות או שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת כיון שאותו מנין מנה לשם ראשונה איך . תעלה לו לשניה בראשונה אי לאו משום דאמר אי משכחת שניה רווחא חייל' וה"ה גבי שבועה ומשני דהא לא דמי דהתם איתא לשניה דכי סליק מראשונה חיילא שניה הכא מי איתא לשבועה כלל ונראה דהתם כי פריך לרב הונא דאמר דאין נזירות חלה על נזירות מהך דמי שנדר שתי נזירות ומשני כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת ה"מ לשנויי אע"ג דאין נזירות חלה על נזירות מ"מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא אלא הש"ס משני לפי מה שהמקשה לא אסיק אדעתיה ההיא דרבא הקשה ר"י בר' מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ"ש מהא דתנן (נדרים דף סו.) קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב' נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי:
כִּדְרָבָא; דְּאָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״ – כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת חַיָּיב, ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כּוּלָּהּ.
This is in accordance with the opinion of Rava, as Rava says: If one says: On my oath I will not eat this loaf,
RASHI
כדרבא דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה:
TOSAFOT
אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עליה אע"ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהו מעט פירורין נושרים ממנו דאי מפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאיתשולי עליה מ"ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל:
״׳שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה׳ וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת״ כו׳. הָא תּוּ לָמָּה לִי?
§ The mishna teaches: If one says: On my oath I will not eat this loaf, and he then says again: On my oath I will not eat it, and again: On my oath I will not eat it, and he then ate it, he is liable only once. The Gemara asks: Why do I need the mishna to mention this additional, third, oath: I will not eat it?
RASHI
ה"ג הא תו ל"ל הא קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איתא וכי משכחא רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא שאם נשאל כו':
הא תו ל"ל שבועה שלישית ל"ל משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה:
הָא קָא מַשְׁמַע לָן: חִיּוּבָא הוּא דְּלֵיכָּא, הָא שְׁבוּעָה אִיכָּא, דְּאִי מַשְׁכַּחַתְּ רַוְוחָא חָיְילָא.
The Gemara answers: This teaches us that there is no liability
RASHI
הא קמ"ל כו' להכי נקט למנינא דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה על השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה:
TOSAFOT
עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ור' יאשיה הא דאיצטריך למיכתב יחדיו בחורש בשור ובחמור שלא יתחייב אפי' אינם קשורים יחד כדאמר בירושלמי דאיצטריך למעוטי קושר אחורי הקרון וגם בלבישת צמר ופשתים איצטריך שלא לאסור אפי' אינן תכופין כגון שני מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים:
לְמַאי הִלְכְתָא? לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: שֶׁאִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ.
For what matter is this halakha relevant? It is relevant for the statement of Rava, as Rava says that if one requested of a halakhic authority to dissolve the first oath, and he did so, the second one counts for him in its place
לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוּת, וּמָנָה רִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ עָלֶיהָ קָרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה.
The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports his opinion: With regard to one who took two vows of naziriteship,
RASHI
שתי נזירות סתם נזירות ל' יום:
והפריש קרבן לתגלחתו ונשאל לחכם על הראשונה עלתה לו שניה במנין שמנה לשם ראשונה ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה והקרבן שהפריש מביא עליה כדמפרש טעמא לקמן מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה ראשונה היתה מעכבתה והרי אינה לראשונה שסילקה ועקרה בשאלה זו ונמצא המנין למפרע של שניה ה"נ גבי שבועות מי הוא גורם לשניה שלא תחול ראשונה היתה גורמת לה והרי אינה שעקרה בשאלה ונמצאת שניה חלה למפרע:
TOSAFOT
אלא אי אמרת בדבר מצוה מאי מיעט וא"ת אימא דמיעט לשנות את הידוע ומילתא דליתא בלהבא לשמואל ומילתא דליתא בלאו והן אליבא דרב וי"ל דשקולים הן כדפרישי' לעיל ואי מרבינן האי מרבינן האי ועוד א"כ ליכתוב לעשות ושלא לעשות ולא בלשון הרעה והטבה:
הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם נְזִירוּת מִיהָא אִיתָא, דְּכִי מָנֵי לָרִאשׁוֹנָה בָּעֵי מִיהֲדַר מִימְנָא לַשְּׁנִיָּה בְּלֹא שְׁאֵלָה, הָכָא שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה מִי אִיתָא כְּלָל?
The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, the second naziriteship is there in any event, as once he counts the first term, he needs to return and count the second if there is no request for dissolution.
RASHI
הכי השתא התם נודר שתי נזירות נזירות מיהא איתא אפי' לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה דהא כי מני לראשונה בעי למימני לשניה וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום הרי מצא מקום למפרע ע"י שאילה לחול מיום ראשון לפיכך מנין עולה לה:
הכא גבי שבועות אי לאו שאלה מי הוה קיימא שניה לחול כלל הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה ולא לחול עד עולמית ואף כשיבא המקום שהרי כבר בטלה:
אָמַר רָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וַאֲכָלָהּ, אִם שִׁיֵּיר מִמֶּנָּה כַּזַּיִת – נִשְׁאָל עָלֶיהָ, אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ – אֵין נִשְׁאָל עָלֶיהָ.
§ Rava says: If one took an oath about a loaf and then ate it, if he left an olive-bulk of it, he may request that his oath about the loaf be dissolved. If he ate the whole loaf, he may no longer request that his oath about it be dissolved.
RASHI
נשאל עליה והותר לו זית הנשאר ובאכילתו לא עבר:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר: ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, מִכַּזַּיִת קַמָּא עַבְדֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ! אִי דַּאֲמַר: ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, מַאי אִירְיָא כַּזַּיִת?
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: What are the circumstances? If one took an oath where he said: I will not eat this loaf, which Rava, as cited above, understands as rendering it prohibited for him to eat any part of the loaf, then with the first olive-bulk that he ate he already committed his transgression. If he took an oath where he said: I will not eat it, which Rava understands as rendering it prohibited for him to eat only the whole loaf, why does Rava mention specifically that he left over an olive-bulk?