Back
Shevu'ot
Daf 29aאֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּהֱוֵי הֲפָרָה לִשְׁבוּעֲתַיְיהוּ.
Rather, Moses administered the oath in this manner so that there would not be any possibility of the nullification of their oath. An oath taken with public consent cannot be dissolved. In this case, Moses and God constitute the public that gives its consent to the oath administered to the people. This was the reason for Moses’ insistence that the oath was taken according to his and God’s awareness; it was not because there was a possibility that the people could take the oath according to a private meaning.
RASHI
אלא הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:
TOSAFOT
כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו הא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב״ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב״ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי׳ על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי״ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי׳ בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב״ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב״ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד:
״וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״. וְלָא? וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בִּשְׁנֵי שָׁבוֹר מַלְכָּא, הֲוַה חַד דְּאַחֲזִיק תְּלֵיסַר אוּרְוָותָא תִּיבְנָא!
§ The mishna teaches with regard to an oath about a matter that is impossible, e.g., If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press. The Gemara asks: And are there no snakes that large? But wasn’t there a certain snake during the years of the reign of King Shapur, one snake that could contain, i.e., swallow, thirteen stables of straw?
RASHI
ולא הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה:
והא ההוא נחש בשני שבור מלכא:
דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות:
אֲמַר שְׁמוּאֵל: בְּטָרוּף. כּוּלְּהוּ נַמִי מִיטְרַף טְרִיפִין! בְּשֶׁגַּבּוֹ טָרוּף.
Shmuel said: The size of the snake is not the subject of the analogy. The oath is referring to a snake that was flat [taruf]
RASHI
בטרוף הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר:
כולהו נמי מיטרף טריפי ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו:
TOSAFOT
גבו טרוף קאמר במסכת נדרים (ד׳ כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ״ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר:
״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ כו׳. הָשְׁתָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי מִיחַיַּיב, מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא לָא מִיחַיַּיב? הֲרֵי יָצְתָה שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא!
§ The mishna teaches: If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it,
RASHI
קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי׳ קיים שבועתו:
TOSAFOT
שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (שבועות ד׳ כז:) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל:
אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה, תְּנֵי: אַף עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.
Rabbi Yirmeya said: Teach the mishna with this emendation: If he did not eat it, he also violated the prohibition against breaking an oath on an utterance.
RASHI
תני אף על שבועת ביטוי והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע״פ שקיימה:
מתני׳ שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּקְרוֹבִים וּבִרְחוֹקִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
As opposed to the halakhot of an oath of testimony, which will be discussed in the following chapter, the halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women,
RASHI
מתני׳ נוהגת באנשים ובנשים כו׳ משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן שבועות ד׳ ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו׳ תני בהנך נוהגת בכל אלו:
ברחוקים כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב:
בכשרין לעדות או בפסולין:
מפי עצמו שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי:
שבועת שוא בקרובין וברחוקים אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק:
שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר.
Liability for an oath taken in vain applies to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to bear witness and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, and also when one takes an oath on his own. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is exempt.
אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ – הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב; ״אִם לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם״ וְ״לֹא הִנַּחְתִּי תְּפִלִּין הַיּוֹם״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב.
With regard to both this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others,
גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״.
Shmuel says: Anyone who answers amen after being administered an oath
RASHI
גמ׳ כמוציא שבועה מפיו לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר׳ מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין:
אֲמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וְלֹא בִּקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין, וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּרְאוּיִן לְהָעִיד, וּבִפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
Rav Pappa said in the name of Rava: An inference from the mishna and a baraita also support this when they are read precisely, as it is taught in the mishna (30a): The oath of testimony is practiced with regard to men but not with regard to women; with regard to non-relatives of the litigants, but not with regard to relatives; with regard to those fit to testify but not with regard to those unfit to testify due to a transgression that they performed. And the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. And this oath applies both in the presence of a court and not in the presence of a court, i.e., when the witness takes the oath on his own that he has no knowledge of the matter. But if an oath is administered to the witnesses by others, they are not liable until they deny knowledge of the matter in court and take an oath to that effect; this is the statement of Rabbi Meir.
RASHI
מתני׳ וברייתא נמי דיקא מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי:
אלא בראויין להעיד מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין ד׳ יח.) המלך לא מעיד:
עד שיכפרו בו בב״ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב״ד בין שלא בב״ד חייבין דיליף ליה ר״מ בפרק דלקמן (שבועות ד׳ לא.) בג״ש:
TOSAFOT
שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים בריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ׳ בא סימן (נדה ד׳ מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א״נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ״ק דב״ק (ד׳ טו. ושם) ובקדושין (ד׳ לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין ד׳ פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי״ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה:
וְתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לָעֵדִים: ״בּוֹאוּ וַהֲעִידוּנִי״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״. אוֹ שֶׁאָמְרוּ: ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״, ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם״, וְאָמְרוּ (לוֹ) ״אָמֵן״, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהֶם – חַיָּיבִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
Before stating the inference from the mishna, Rav Pappa cites the baraita. And it is taught in a baraita: With regard to an oath of testimony, how is one liable to bring a sliding-scale offering? A person said to witnesses: Come and testify for me. They replied: On our oath we do not know any testimony that concerns you, i.e., we have no knowledge of the matter. Alternatively, they said: We do not know any testimony that concerns you, and he said to them: I administer an oath to you, and they said to him: Amen. Whether this oath was taken in the presence of a court or whether it was not in the presence of a court, whether it was taken by each witness by himself or whether it was administered by others, once they denied knowing testimony that they in fact knew, they are liable; this is the statement of Rabbi Meir.
RASHI
משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב״ד בין שלא בפני ב״ד חייבין ה״ג:
קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הָא דְּעָנָה ״אָמֵן״, הָא דְּלָא עָנָה ״אָמֵן״, שְׁמַע מִינָּהּ.
Rav Pappa asks: Aren’t the mishna and the baraita difficult, as they contradict each other? According to the mishna one is liable when the oath is administered by others only if it takes place in the presence of a court, while according to the baraita one is liable even not in the presence of a court. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this statement in the baraita, where he is liable even not in the presence of a court, is referring to one who answered amen to the administered oath. That statement in the mishna is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court? The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.
RASHI
קשיין אהדדי דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר״מ שלא בב״ד:
אֲמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין דְּהָכָא נַמִי דַּיְקָא, דְּקָא תָּנֵי: שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ – אִין, מִפִּי אֲחֵרִים – לָא. וְקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה וְזֶה, מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – חַיָּיב,
Ravina said in the name of Rava: The mishna that is here (29b) also may be read precisely to support this point. As it is taught in the mishna: The halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. Ravina states his inference: On his own, yes, but administered by others, no. And it is taught in the last clause of the mishna: With regard to this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable.
קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הָא דְּעָנָה ״אָמֵן״, הָא דְּלָא עָנָה ״אָמֵן״.
These statements in the mishna are difficult, as they contradict each other. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this latter clause of the mishna is referring to one who answered amen to the administered oath. That former clause is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court.
וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לָן. הדרן עליך שבועות שתים
The Gemara asks: But since his statement can be derived from tannaitic sources, what is Shmuel teaching us? The Gemara answers: He is teaching us the precise reading of the mishna. Since that halakha is not stated explicitly in the mishna, Shmuel saw fit to state it.
RASHI
דוקיא דמתני׳ קמ״ל אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני:
SUMMARY
An oath on an utterance is an oath that one takes with regard to any type of act or omission that either occurred in the past or will take place in the future. There are several halakhic distinctions between a vow and an oath. One difference is that an oath relates to the person’s actions, whereas a vow is imposed with regard to specific objects. Because of this distinction, an oath, in contrast to a vow, can be imposed with regard to something intangible, such as sleep. Another difference is in the manner in which each one takes effect: The object of a vow must be associated with another item prohibited by a vow, whereas an oath takes effect simply by its having been declared. Additionally, while a vow may take effect with regard to a mitzva, an oath cannot obligate one to fulfill a mitzva or to refrain from doing so. Nevertheless, at times it is permitted to take an oath to perform a mitzva in order to encourage oneself to do so. The Gemara concluded that if one takes an oath that he will not eat, he is liable for eating an olive-bulk, unless he explicitly states that his oath applies to a smaller amount. In general, an oath is interpreted according to the typical usage of the expression; therefore, when one takes an oath that he will not eat, his oath does not render it prohibited for him to eat inedible items. If one takes an oath that he will not eat forbidden items, his oath cannot take effect with regard to these items. By contrast, if he takes an oath that includes a larger scope of items besides those already forbidden, his oath takes effect even with regard to the items that are already forbidden. When one takes an oath using a generalization, such as an oath that he will not eat, the oath takes effect upon every item included in the generalization, but he is liable only once for breaking his oath. By contrast, if one lists different items in his oath, such as an oath that he will not eat bread or meat, then he is liable for eating each individual item. When one takes an oath and then repeats it, if he took the exact same oath again in order to strengthen his original oath, then the second utterance is disregarded, since an oath does not take effect if one is already under a previous oath. If the second oath was meant to nullify the first oath, then the second oath is considered an oath taken in vain. One who takes a false oath on an utterance in the presence of witnesses and after being forewarned is liable to receive lashes. If the oath concerns the past, then he is liable as soon as he utters the oath. But if one took an oath to perform an action in the future and did not do so, he is not liable to receive lashes, since one is not flogged for violating a prohibition by omission. If one violates an oath while unaware of the punishments and the offerings associated with violating an oath, he is considered to have unwittingly violated the oath and is liable to bring a sliding-scale offering. If one unwittingly violated an oath due to having forgotten it, then he is not liable to bring an offering. There are several forms of an oath taken in vain. In some cases, a person is liable because he lied; e.g., one is liable if he takes an oath to perform an action that he is unable to perform, either because the action is impossible or because it is prohibited by Torah law. Another example of an oath taken in vain is when one takes an oath that denies an obvious truth, such as that a particular man is a woman. A different type of oath taken in vain is when one takes a superfluous oath, such as an oath affirming a truth that is obvious to all. One who takes an oath in vain violates a prohibition, and as with other prohibitions, if he does so intentionally, he is liable to receive lashes. If he took an oath in vain unwittingly, he is exempt, as there is no offering associated with an oath taken in vain. Despite the fact that in general one can become liable to receive lashes only for actions, not speech, one who takes an oath in vain is flogged. There is no distinction between one who takes an oath and one who assents to an oath that is administered to him by others. Finally, the interpretation of an oath is determined by the standard meaning of the words uttered, and private meanings are disregarded.