Back
Shevu'ot
Daf 32aוּמַחֲלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה בְּעֵדֵי סְתִירָה, מָר סָבַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי וְחַיָּיב, וּמָר סָבַר: לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי וּפָטוּר.
And there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota;
RASHI
ומחלוקת בעדי סוטה אותו מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע עד אחד של ממון באותו מחלוקת עצמו חלוקים הם במשביע שני עדי סתירת סוטה וכפרו דלרבי אלעזר דמחייב במשביע עד אחד דממון משום דבר הגורם לממון מחייב נמי בהני שאילו העידו שמא היו גורמין לה שתהא מודה מיראת בדיקת מים:
הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דְּרַבִּי אַבָּא.
§ It is stated above further: All concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath. All concede in the case of one witness, as in the incident with Rabbi Abba.
RASHI
הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעיד וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין כדאמרינן בפ׳ כל הנשבעין (לקמן שבועות דף מד:) הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב״ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול:
והכל מודים בעד דר׳ אבא במשביע עד אחד כעין מעשה דר׳ אבא דאמר לקמן שהוא חייב כדמפרש ואזיל:
הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. דַּחֲשִׁיד מַאן? אִילֵימָא דַּחֲשִׁיד לֹוֶה, דְּאָמַר לֵיהּ מַלְוֶה: אִי אֲתֵית אַסְהַדְתְּ לִי הֲוָה מִשְׁתַּבַּעֲנָא וְשָׁקֵילְנָא – וְלֵימָא לֵיהּ: מִי יֵימַר דְּמִשְׁתַּבַּעְתְּ!
The Gemara elaborates: All concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath.
RASHI
מי יימר דמשתבעת ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור:
אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, דְּאָמַר מָר: חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחוּיָּב לָהּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
Rather, it is a case where both the borrower and the lender are suspect, as the Master says: Since both are suspect, the oath reverts to the one who is initially obligated to take it, i.e., the borrower, and since he is unable to take the oath because he is suspect, he pays the entire claim to the lender. One witness rendered the borrower liable to pay the debt.
RASHI
דאמר מר לקמן בפרק כל הנשבעין היכא דשניהן חשודין חזרה שבועה על המחויב אותה ומתוך שאינו יכול לישבע שהוא חשוד הוא משלם שהרי או שבועה או תשלומין מוטלין עליו הלכך המשביע עד אחד היודע בדבר וכפר חייב העד קרבן שבועה שאם העיד נתחייב הלוה שבועה ואין כאן שבועה מאחר ששניהן חשודין אלא תשלומין:
TOSAFOT
ואמר מר חזרה שבועה למחויב לה תימה דהוה ליה למימר ואמר יחלוקו דהכי הלכתא דאמר לקמן פרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ועוד תימה דר׳ אבא הוא דאומר חזרה שבועה למחויב לה כדמוכח התם מנסכא דהכא וא״כ הוה ליה למימר הכל מודים בעד אחד וכשנגדו חשוד דחייב כר׳ אבא:
הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דְּרַבִּי אַבָּא. דְּהַהוּא גַּבְרָא דַּחֲטַף נַסְכָא מֵחַבְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ. אֲזַל אַיְיתֵי חַד סָהֲדָא דְּמִיחֲטַף חָטְפָהּ מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִין, חֲטַפִי וְדִידִי חֲטַפִי;
Abaye said: All concede in the case of one witness, as in the incident with Rabbi Abba. What are the circumstances? As there was a certain man who snatched a silver ingot from another. The one from whom it was taken came before Rabbi Ami while Rabbi Abba was sitting before him, and he went and brought one witness who testified that the defendant indeed snatched it from him. The one who snatched it said to him: Yes, it is true that I snatched it, but I merely snatched that which was mine.
RASHI
נסכא חתיכת כסף מותך לשון (ישעיהו מ) הפסל נסך חרש:
חטפי ודידי חטפי שלי חטפתי שאתה גזלתו ממני:
אֲמַר רַבִּי אַמִי: הֵיכִי לְדַיְינֵי דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? לִישַׁלֵּם – לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדֵי! לִיפְטְרֵיהּ – הָא אִיכָּא חַד סָהֲדָא דְּמִחְטַף חֲטַף! לִישְׁתַּבַּע – כֵּיוָן דַּאֲמַר: אִין, חֲטַפִי וְדִידִי חֲטַפִי, הֲוָה לֵיהּ כְּגַזְלָן! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: הֲוָה לֵיהּ מְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכָל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
Rabbi Ami said: How shall judges rule in this case? Let the judges require him to pay. But there are not two witnesses who witnessed the robbery. Let the judges rule to exempt him from payment. But there is one witness that he snatched the ingot. Based on the testimony of that witness, let the alleged robber take an oath that he did not snatch the ingot. But once he said: Yes, I snatched it, but I merely snatched that which was mine, his halakhic status is like that of a robber,
RASHI
לישלם שאין כל החוטפין נאמנים לומר שלי גזלתי דא״כ אין לך גזלן שמשלם ואפילו יש עדים:
ליכא תרי סהדי דחטפה ואיכא למימר מיגו:
ליפטריה מלהחזירו שהרי אין כאן שני עדים ומיגו דאי בעי אמר לא חטפתי כי אמר נמי דידי חטפתי נאמן:
איכא חד סהדא דחטפה מיניה ואי הוה אמר לא חטפתי היה צריך לישבע להכחיש העד:
לשתבע שבועה שהעד מחייבו:
כיון דאמר אין חטפי הוה ליה כגזלן והמתחייב שבועה על פי עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע על כך שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות שאינו יכול לישבע עליהן אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע שהרי מודה בה:
הוה ליה מחויב שבועה על כרחו אם בא להחזיק בה הויא עליו לישבע שלא חטף שאין החוטף נאמן לומר שלי חטפתי וזו היא השבועה שהעד מחייבו לישבע על מה שהעד מעיד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לדבריו:
TOSAFOT
הוה ליה כגזלן משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקת מי שהיה בידו ואם היו שני עדים לא הוה מהימן למימר דידי חטפי השתא נמי כיון דמודה הוה ליה כגזלן וא״ת וניהמניה בשבועה דדידיה חטף מיגו דאי בעי אמר לא חטפי והוה מהימן בשבועה דכה״ג אמר בסוף המוכר את הבית (ב״ב דף ע:) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר בשבועה החזרתי לך ולא מ״ל ליה היאך שטרך בידי מאי בעי במיגו דאי בעי אמר נאנסו נאמן בשבועה ויש לומר דירא לשקר בדבר שהעד מכחישו כדאשכחן בחזקת הבתים (שם דף לב: ושם) גבי רבא בר שרשום דקאמר לקוח בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא ואין אדם טוען ברצון דבר שהקול מכחישו מיהו צריכא לטעמא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם דבלא שבועה לא היה חושש להכחיש את העד ואיכא מיגו אבל לישבע בדבר שהעד מכחישו זה ודאי קשה לו כמו בדבר שהקול מכחישו:
אָמַר רַב פַּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר.
§ Rav Pappa says: All concede with regard to the witness of a death that he is liable for taking an oath of testimony if he took a false oath and denied knowledge of the incident, and all concede with regard to the witness of a death that he is exempt in that case.
RASHI
בעד מיתה בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים:
שהוא פטור ואע״ג שעד אחד נאמן בעדות זו והפסידה ממון בכפירתו:
הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר – דַּאֲמַר לָהּ לְדִידָהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין, דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי – תִּנָּשֵׂא, מֵת בַּעְלִי – תִּתְיַבֵּם.
The Gemara elaborates: All concede with regard to the witness of a death that he is exempt where he said to the wife herself that her husband is dead, but he did not tell it to the court, and now he denies his earlier statement, as we learned in a mishna (Eduyyot 1:12): The woman who said: My husband died,
RASHI
כגון דאמר לה לדידה חוץ לב״ד מת בעליך ולא אמר עדותו בב״ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לילך לב״ד ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה כו׳ והיא עצמה נאמנת:
הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב דְּלָא אֲמַר לְדִידָהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין.
All concede with regard to the witness of a death
שְׁמַע מִינָּהּ: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע חַיָּיב? דִּלְמָא דִּתְפִישָׂא מִטַּלְטְלֵי.
The Gemara asks: Shall we conclude from here that according to Rav Pappa, in the case of one who administers an oath to witnesses with regard to land, the witnesses are liable for taking a false oath of testimony, given that the marriage contract here is collected from land belonging to the husband? This matter is subject to a dispute between the Sages (37b). The Gemara answers: No proof may be cited from here, as perhaps Rav Pappa is referring to a case where she seizes her husband’s movable property as payment for her marriage contract. Therefore, this is not considered testimony with regard to land.
RASHI
ש״מ משביע עדי קרקע חייב לשון שאילה היא מהכא נשמע דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים על עדות קרקע וכפרו שחייבים ולקמן (שבועות דף לז:) פליגי תנאי ואמוראי ועד אמיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע ומשני דלמא הא דרב פפא דהוי תפסה מטלטלי דבעל מחיים ואם העיד זה עדותו היתה תופסתן בכתובתה:
TOSAFOT
שמע מינה משביע עדי קרקע חייב קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה:
״כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד״ כו׳. הָשְׁתָּא בָּזֶה אַחַר זֶה דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כַּפְרִי, אָמְרַתְּ: הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר, כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד מִיבָּעֲיָא?
§ The mishna teaches: If one of the two witnesses denied knowledge of the incident, and the other one admitted
RASHI
השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני אפי׳ הכי אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני:
כפר האחד והודה אחד מיבעיא דהכופר חייב:
לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן, וְחָזַר אֶחָד מֵהֶן וְהוֹדָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר; וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי.
The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where both of them denied knowledge of the matter, and one of them retracted his denial and admitted to knowledge of the matter within the time required for speaking a short phrase.
RASHI
הא קמ״ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ויכול לחזור וכי איצטריך מתני׳ לאו לאשמועינן חיובא דכופר אלא לאשמועינן שהשני פטור:
בִּשְׁלָמָא לְרַב חִסְדָּא דְּמוֹקֵי לָהּ לְהַהוּא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, רֵישָׁא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וְסֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוּעִינַן דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי; אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, רֵישָׁא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר, סֵיפָא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר, תַּרְתֵּי לָמָּה לִי?
The Gemara asks: Granted, according to Rav Ḥisda, who interprets the previous case in the mishna in which the two witnesses denied knowledge of the incident as one, and they are liable in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, a different halakha may be learned from each clause in the mishna. It is learned from the first clause that it is possible for two events to coincide precisely, and the latter clause was necessary to teach us that the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. But according to Rabbi Yoḥanan, the halakha of: Within the time required for speaking a short phrase, is learned from the first clause, and the halakha of: Within the time required for speaking a short phrase, is learned from the latter clause. Why do I need two clauses to teach the same halakha?
RASHI
בשלמא לרב חסדא דמוקי לההיא דכפרו שניהן כאחת במצומצמין וכר׳ יוסי הגלילי אכתי לא אשמעינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי איצטריך לאשמועינן הכא פטורא דשני לאגמורי לן דכדיבור דמי:
מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי כְּפִירָה וּכְפִירָה, אֲבָל כְּפִירָה וְהוֹדָאָה אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara answers: Even according to Rabbi Yoḥanan, both clauses are necessary. Lest you say that this statement: The halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech, applies only in a case where the first statement is a denial and the second statement is a denial; but in a case where the first statement is a denial and the second statement is an admission, say that no, its halakhic status is not like that of continuous speech and one cannot admit knowledge after having denied it. Therefore, the tanna teaches us that even in a case where he retracts the denial and admits his knowledge, its halakhic status is not like that of continuous speech.
RASHI
כפירה וכפירה כפר השני בתוך כדי דיבורו של הראשון אשמועינן רישא דהוי חשיב כאחת לחיוביה לשני ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור בו ועדות האחרונה עדות:
TOSAFOT
אבל כפירה והודאה אימא לא קצת תימה להר״ר יעקב דאורלינ״ש דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא דטעמא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור עדיין ולהודות דאי לאו דיכול לחזור ולהודות שני אמאי חייב:
״הָיוּ שְׁתֵּי כִיתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה״. בִּשְׁלָמָא שְׁנִיָּה תִּתְחַיֵּיב, דְּכָפְרָה לָהּ רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא רִאשׁוֹנָה אַמַּאי?
§ The mishna teaches: If there were two sets of witnesses that took the oath of testimony, and the first set denied knowledge of the matter and thereafter, the second set denied knowledge of the matter, both sets of witnesses are liable. The Gemara asks: Granted, the second set will be held liable, as since the first set denied knowledge of the matter, the ability of the plaintiff to collect his monetary claim is dependent exclusively on the second set, and their denial caused his loss. But why is the first set liable?
RASHI
דכפרה לה ראשונה ואין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן: