Back
Temurah
Daf 2bוְיָלֵיף סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ, מַה תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ מֵימַר, אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.
And he derives the halakhot of the end of a consecrated animal from the initial consecration of the animal, as follows: Just as with regard to the initial state of consecration of the animal, an inheritor can effect substitution, so too, with regard to the end of the consecrated animal, an inheritor places his hands on its head.
RASHI
הכי גרסינן ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש כו׳:
רַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה. וְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁכָּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ״, אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״ – לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה.
The Gemara asks: According to Rabbi Yehuda, who holds that an inheritor is not able to effect substitution, what does he do with this repetitive language in the verse: “And if he shall at all substitute”? How does he interpret it? The Gemara answers: It serves to include a woman as able to effect substitution and to incur the penalty of forty lashes for doing so. And this is as it is taught in a baraita: Since the verses concerning the entire matter of substitution speak only in the masculine, as it is stated: “He shall not exchange it, nor substitute it” (Leviticus 27:10), from where is it derived that a woman is included? The verse states: “And if he shall at all substitute,” to include a woman.
RASHI
את האשה שתמורתה תמורה ולקיא משום לאו דלא ימיר:
אלא בלשון זכר דכתיב לא יחליפנו דהיינו לשון זכר ולא כתיב לא תחליפנו דהוי לשון נקבה:
מה סופנו לרבות כו׳ כלומר מהיכן נלמוד שסופנו לרבות את האשה:
ת״ל ואם המר ימיר מדכתיב קרא תרי זימני:
וּלְרַבִּי מֵאִיר, אִשָּׁה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְאִם״. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״וְאִם״ לָא דָּרֵישׁ.
The Gemara asks: And according to Rabbi Meir, who derives a different halakha from that verse, from where does he derive that a woman is included? The Gemara answers: He derives it from the addition of the conjunction “and” in the verse: “And if he shall at all substitute.” And Rabbi Yehuda does not interpret the term “and if” as having any special significance.
RASHI
ולר׳ מאיר דאיצטריך ליה ואם המר ימיר לרבות יורש אשה מנא ליה:
נפקא ליה מוי״ו מדמצי למכתב אם המר ימיר וכתיב ואם:
TOSAFOT
ואין מביאין נסכים פרש״י ואין מביאין של עובד כוכבים בפני עצמן כישראל שמתנדבין נסכים בפני עצמן אבל בהדי קרבנו מביאין כדאמר במסכת שקלים (דף יא עמוד ד) דזה אחת מן התקנות שהתקינו ב״ד דעובד כוכבים שמשלח עולתו ודמי נסכו ממדינת הים שמקבלין ממנו אבל ודאי קרבנו טעון נסכים דבהדי קרבנו (טעון נסכים ו) מביאין נסכים משל צבור:
וּבֵין רַבִּי מֵאִיר וּבֵין רַבִּי יְהוּדָה, טַעְמָא – דְּרַבִּי קְרָא לְאִשָּׁה, הָא לָא רַבְּיָיהּ קְרָא, הֲוָה אָמִינָא: כִּי עָבְדָא תְּמוּרָה – לָא לָקְיָא? וְהָאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה!
The Gemara analyzes this dispute. And according to both the opinion of Rabbi Meir and the opinion of Rabbi Yehuda, the reason why a woman is included is that the verse explicitly includes a woman, either by adding a conjunction or by repetition of the verb. The Gemara asks: Should one infer that if the verse did not include a woman, I would say that when a woman performs an act of substitution she is not flogged? But didn’t Rav Yehuda say that Rav says, and so too the school of Rabbi Yishmael taught, that when the verse states: “When a man or woman shall commit any sin that people commit” (Numbers 5:6), the verse equates a woman with a man with regard to all punishments of the Torah? Why, then, is there a need for the verse to include women in the prohibition against substitution?
RASHI
לא לקיא דאם המירה תמורתה אינה תמורה:
TOSAFOT
במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין פרש״י דאתאן לר״ש ור״י פירש דמסקנא דמילתא דר׳ יוסי וה״ק רבי יוסי אומר בכולן אני רואה להחמיר והא דקאמר ר״ש אין מועלין בהן בד״א בקדשי מזבח כו׳ ובתוספתא משמע כפרש״י דאיתא בהדיא אבל בקדשי בדק הבית מודה רבי שמעון:
קתני מיהת אין עושין תמורה וא״ת ודילמא לרבי יוסי קבעי דאמר בכולן להחמיר וי״ל דניחא ליה לאוקומי הבעיא אף לר״ש עי״ל דע״כ דלרבי יוסי לא אפשר לאוקומי הבעיא דכיון דאית ליה דעושין תמורה דאפילו את״ל דהיינו על ידי ישראל ומבעיא ליה לרמי בר חמא אם העובד כוכבים עצמו אפשר לעשותה הא לא מצית אמרת דע״כ אם ישראל מתפיסה צריך שיאמר העובד כוכבים כל הרוצה להמיר יבא וימיר ואם העובד כוכבים עצמו אין עושה תמורה היאך אפשר לעשות עולה:
אִיצְטְרִיךְ, מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – עוֹנֶשׁ דְּשָׁוֶה בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּעוֹנֶשׁ שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה בַּכֹּל הוּא, דִּתְנַן: אֵין הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, אִשָּׁה נַמִי, כִּי עָבְדָא – לָא לָקְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara answers: It was necessary for the verse to include women specifically, lest you say that this statement that equates women with men in general refers only to a punishment that applies equally to an individual and to the public. But here, since it is a punishment that does not apply equally to all, as we learned in a mishna (13a): The public and partners do not render an animal a substitute, one could claim that a woman as well, when she performs an act of substitution, is not flogged. The verse therefore teaches us that she is in fact liable.
RASHI
ומשני ה״ג הני מילי לאו שיש בו מעשה בהני עונשין שוין זה לזה דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהן מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורים שיש בהן מעשה אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תילקי קמ״ל:
ל״א כתוב בספרים הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור בהאי עונש הוא דהושוו זה לזה אבל הכא בתמורה אין צבור עושין תמורה כדאמרינן באידך פירקין (דף יג.) וקא מפיק ליה ממעשר:
בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: קָטָן מַהוּ שֶׁיָּמִיר? הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן אַקְדּוּשֵׁי לָא אַקְדֵּישׁ, אֲמוּרֵי מֵמִיר? אֶלָּא כִּי קָמִבָּעֲיָא לֵיהּ, בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים.
§ Rami bar Ḥama
RASHI
שלא הגיע לעונת נדרים כגון דהוי פחות מי״ב שנה דהכי אמרינן במסכת נזיר (דף סב.) איש כי יפליא מה ת״ל דהכי מצי למכתב איש כי ידור נדר אלא לרבות מופלא הסמוך לאיש כגון בן י״ב שנה דכיון שיודע להפלות לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש פחות מכן אפי׳ ידע למי נדר ולמי הקדיש אין בדבריו כלום יותר על כן כגון בן י״ג שנה אע״פ שאינו יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה:
אקדושי לא מקדיש כדפרישית לעיל דאין בדבריו כלום:
אמורי מימר בתמיה כי היכי דלילקי:
שהגיע לעונת נדרים דהוי בן י״ב שנה דקאמרינן התם דנדריו נבדקין ואם יודע לשם מי הפליא הוו מעשיו מעשה ואי לא לא:
מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דַּאֲמַר מָר: ״אִישׁ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יַפְלִיא נֶדֶר״ – לְרַבּוֹת מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ, דְּקָדְשׁוֹ קָדוֹשׁ. מִדְּאַקְדּוּשֵׁי מַקְדִּישׁ – אֲמוּרֵי נַמִי מֵמִיר. אוֹ דִּלְמָא, כֵּיוָן דְּלָאו בַּר עוֹנָשִׁין הוּא – בִּתְמוּרָה לָא מִיתְפִּיס?
The Gemara explains the dilemma: Do we say that a minor can effect substitution, since the Master said with regard to consecration: The verse states: “When a man shall clearly utter a vow” (Numbers 30:3). What is the meaning when the verse states the unusual formulation: Shall clearly utter [yafli] a vow, instead of the more conventional term: Shall take a vow [yiddor]? This serves to include a discriminating minor [mufla] on the brink of adulthood,
RASHI
דלאו בר עונשין הוא עד י״ג שנה:
לא מיתפיס בה תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו כלומר מאן דאיתיה בכלל לא יחליפנו ולא ימיר כגון בר עונשין איתיה נמי בכלל והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמתפיס בתמורה לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא:
אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: קָטָן עָבֵיד תְּמוּרָה – דְּהָא אָתֵי לִכְלַל עוֹנָשִׁין, גּוֹי מַהוּ שֶׁיָּמִיר? מִי אָמְרַתְּ, מִדְּאַקְדּוּשֵׁי מַקְדִּישׁ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אִישׁ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל, אֲמוּרֵי נַמִי מֵמִיר. אוֹ דִּלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אָתֵי לִכְלַל עוֹנָשִׁין, כִּי עָבֵיד תְּמוּרָה – לָא קָדְשָׁה?
And even if you say that a minor can perform substitution, as he will come to an age when he is subject to punishments, what is the halakha as to whether a gentile can effect substitution? Do you say that he can do so from the fact that his consecration takes effect, as it is taught in a baraita: The verse states: “Any man [ish ish]… that brings his offering.” What is the meaning when the verse states repetitively “ ish ish ”? This serves to include gentiles, teaching that they can take vows to bring vow offerings and gift offerings as a Jew can.
RASHI
ואפילו אם תמצא לומר קטן עביד תמורה כו׳ רבותא אתא לאשמועינן ולא משום דאיתיה הכי:
מדאקדושי מקדיש דהא מרבינן במנחות (דף עג:) איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו ואמרינן מה ת״ל איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל:
דלא אתי לכלל עונשין דעובד כוכבים לא לקי לעולם אבל קטן אתי לכלל עונשין כשהוא בן י״ג שנה ויום אחד:
אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, קָדְשֵׁי גוֹיִם – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין מְבִיאִין עֲלֵיהֶם נְסָכִים, אֲבָל קָרְבָּנוֹ טָעוּן נְסָכִים. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
Rava says: Come and hear, as it is taught in a baraita (Tosefta, Zevaḥim 5:6): With regard to animals consecrated by gentiles,
RASHI
לא נהנין ולא מועלין שאם נהנה מהן לא מייתי קרבן מעילה דלא דיינינן ליה כשאר קדשים שהנהנה מהן מעל משום דלא אסור בהנאה אלא מדרבנן כדלקמן:
ואין חייבין עליהן כו׳ כדמסיק לקמן:
ואין מביאין כו׳ ה״ג ואין מביאין נסכים ול״ג עליהן והכי פירושא דאין מביאין נסכים של עובדי כוכבים בפני עצמן כישראל שמתנדב נסכין בפני עצמן אבל בהדי קרבנו מביאין כדאמרינן במסכת שקלים (פ״ז מ״ו) שזו אחת מן התקנות שתיקנו ב״ד דעובד כוכבים ששילח עולתו ודמי נסכיהן ממדינת הים מקבלין הימנו אבל קרבנו ודאי טעון נסכים דבהדי קרבנו מביא נסכים:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּכוּלָּן אֲנִי רוֹאֶה לְהַחְמִיר, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן. קָתָנֵי מִיהָא ״אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה״!
Rabbi Yosei said: With regard to all of them I see fit to be stringent. In what case is this statement, that Rabbi Shimon exempts animals consecrated by gentiles from liability for misuse, said?
RASHI
בכולן רואה אני להחמיר דלא נהנין ומועלין וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא כשאר קדשים חוץ מן הנסכים דודאי אין מביאין:
בד״א לעיל קמהדר ואמילתיה דת״ק וה״ק בד״א דקאמר תנא קמא אינו מועלין בקדשי מזבח של עובד כוכבים:
אבל בקדשי בדק הבית שהקדישו עובד כוכבים מועלין ובמסכת זבחים מפרש טעמא בפ׳ ב״ש (זבחים דף מה.) ואית דגרסי לה נמי לקמן הכא בתמורה:
קתני מיהא דקדשי עובדי כוכבים אינן עושין תמורה ותיפשוט מהא:
וְרָמִי בַּר חָמָא, בְּהִקְדִּישׁ גּוֹי לְהִתְכַּפֵּר גּוֹי – לָא קָמִיבָּעֲיָא לִי, כִּי קָמִיבָּעֲיָא לִי – בְּהִקְדִּישׁ גּוֹי וּמִתְכַּפֵּר בְּיִשְׂרָאֵל. בָּתַר מַקְדִּישׁ אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן?
The Gemara responds: And Rami bar Ḥama can say: I do not raise a dilemma in a case where a gentile consecrated an animal as an offering for a gentile such as himself to achieve atonement. In this case the baraita rules explicitly that he cannot effect substitution. When I raise the dilemma, it is in a case where a gentile consecrated an animal as an offering and a Jew achieves atonement with it. In this situation, do we follow the one who consecrated it, in which case the gentile cannot effect substitution, or do we follow the one achieving atonement, in which case he can?
RASHI
אמר לו בהקדש עובדי כוכבים כלומר אי משום הא לא איריא דמהכא ליכא למיפשט כלל דהיכא דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים שהפרישו לצורך כפרת עצמו:
לא קמיבעיא לי דאין הקדשו עושה תמורה הואיל ולא אתי לכלל עונשין:
ומתכפר ישראל שהפרישו עובד כוכבים לצורך ישראל שיתכפר בו ישראל:
בתר מקדיש אזלינן והמקדיש הוי עובד כוכבים דלא אתי לכלל עונשין ואינו עושה תמורה:
או בתר מתכפר שהוא ישראל ואיתיה בכלל מלקות:
תִּיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי אַבָּהוּ, דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּקְדִּישׁ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וּמִתְכַּפֵּר – עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וְהַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ
The Gemara suggests: Solve this dilemma by invoking a statement of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan says: If one consecrates an animal as an offering to be brought by another, and the animal develops a blemish disqualifying it for sacrifice, if the one who consecrated it desires to redeem it, he adds one-fifth
RASHI
ה״ג תיפשוט ליה מהא דאמר ר׳ אבהו לקמן:
המקדיש מוסיף חומש שאם רוצה לפדות הקדשו כגון שנפל בו מום יכול לפדותו ומוסיף חומש אבל מימר אינו מוסיף חומש דכתיב אם המקדיש וגו׳ (ויקרא כז) על הקדש ראשון אתה מוסיף חומש ולא על הקדש שני כגון תמורה:
ע״א שאם הקדיש בית או שדה ואתו בעלים לפדותו לא פרקי בלא חומש דכתיב (שם) ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו אבל אם גאלו אחר לא חייביה רחמנא ליתן חומש:
ומתכפר עושה תמורה שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו חבירו ישראל ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון שהופרש לצורכו קרינא ביה קרבנו דבתר המתכפר אזלינן ותיפשוט מהא:
והתורם מתבואה שלו על טבלין של חבירו לפוטרו מן המעשרות: